פודקאסט הצוללת של גלובס - לעומק הסיפורים הכלכליים-חברתיים
לפני 20 שנה החליטו בני הזוג איילת (58) ואסף הולצר (64), חברי קיבוץ סמר בערבה, לקחת פסק זמן מהחיים ולטוס לשמונה חודשים בהודו עם שלושת ילדיהם יובל, נעמה והילה (אז בני 11, 8 ו־5). "רצינו לצאת למסע משפחתי במקום ובסביבה אחרים ולהיות מחוברים לקהילה המקומית", מספר אסף. "בהסתכלות לאחור, זה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשינו כמשפחה. זה בנה אותנו יחד וכל אחד לחוד. נפתחנו לנופים ולתרבויות יוצאי דופן. התחברנו בינינו".
● לטייל בהודו על חשבון החברים: לכתבה המלאה על קיבוץ סמר ממוסף G
נסיעה מסוג זה היא תמיד יוצאת דופן, בטח בעבור קיבוצניקים. אבל במקרה של משפחת הולצר היה בה משהו חריג עוד יותר. עלות הנסיעה, 60 אלף שקל, מומנה כמעט במלואה בידי הקיבוץ. זה לא היה מתקציב שניתן מראש למשפחה ולפי תור, כפי שקורה בדרך כלל בקיבוצים שיתופיים, כי אם בכרטיס האשראי של הקיבוץ שאסף לקח עמו להודו. "הייתי בקשר עם הגזבר בזמן הטיול, וזה היה בסדר", הוא נזכר.
שמעתם נכון. משפחת הולצר טסה להודו עם כרטיס אשראי של הקיבוץ - תקופה שבה גם לא עבדה ולא הכניסה כסף לקופתו המשותפת.
אלא שסיפור כזה יכול להתרחש ככל הנראה רק בסמר, הקיבוץ שנוסד בשנות השבעים על עקרונות של חופש, שותפות ואמון הדדי - שאולי התאימו לתקופה ההיא, אבל באופן פלאי הצליחו להשתמר עד היום.
כשהוא קם הקופה המשותפת הייתה תיבת עץ עמוסת שטרות. "זו הייתה קופת עץ קטנה שהונחה בתוך ארון, והיה מפתח שהוחבא מתחת לאבן", מספר פרופ' אמיר הר-גיל, ממייסדי סמר. "לקיבוץ היה חשבון בנק שבו הופקדו המשכורות, אם היו, ומה שנשאר אחרי כיסוי המחויבויות השוטפות הלך לקופה". כל מי שהוציא כסף רשם על פתק קטן כמה נשאר, מבלי לציין את שמו. "היו פעמים שבאתי לקופה ולא נשאר שם כלום", הוא נזכר.
בשבוע שעבר, אחרי נסיעה של כמעט ארבע שעות מהמרכז דרומה, מרחק 34 ק"מ מאילת, הגענו לשם כדי לגלות איך הצליח קיבוץ קטן, אי ירוק בלב מדבר, לפצח את השיטה שתאפשר לכל אחד מחבריו לבחור אם ואיך לעבוד וכמה כסף לבזבז, ואם אכן זה המתכון למה שהרבה מחבריו מכנים "הכי קרוב לגן עדן".
חברי סמר חושפים בפעם הראשונה, באופן מלא וגלוי, את אורחות חייהם המיוחדים.