ח"כ שלמה קרעי, הליכוד. בוקר טוב דרום, רדיו דרום, 25.4.22 / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
גל הפיגועים הנוכחי, שאת חלקם ביצעו אזרחי ישראל, הביא להאשמות קשות נגד הממשלה. ח"כ שלמה קרעי מהליכוד טען ברדיו דרום כי הישענות הקואליציה על קולות רע"ם לא מאפשרת לממשלה להתמודד עם הטרור. עוד הוסיף כי רע"ם "יושבים בכנסת בחסות הבג"ץ, שבג"ץ הוא איזשהו גוף שמאל קיצוני [...] ולא נותן למערכת הביטחון להרוס בתי מחבלים, לא נותן לשב"כ להרוס בתי מחבלים בישראל ולא לבצע מעצרים מינהליים של ערבים אזרחי ישראל שחשודים בטרור".
האם אכן בג"ץ מונע להשתמש בפרקטיקות של מעצרים מינהליים והריסת בתים בתוך הקו הירוק? ביקשנו מקרעי הפניה לפסיקות הרלוונטיות. פסיקות לא קיבלנו, אבל כן קיבלנו הפניה לשני מאמרים.
המאמר הראשון הוא של יוסי יהושע ב"ידיעות אחרונות" ממרץ האחרון, שם נכתב כי בשב"כ מלינים על רף הוכחות גבוה יותר במעצרים מינהליים לאזרחי ישראל, וכי בממשלה שקלו הריסת בתי מחבלים אזרחי ישראל, אך הדבר נזנח בעקבות חשש מקשיים משפטיים. המאמר השני הוא של נטעאל בנדל ב"הארץ", שעסק בהשפעת הרכב השופטים בבג"ץ על הכרעות בעניין הריסות בתים מחוץ לקו הירוק, אך לא עולה משם איסור קטגורי.
אבל הקשיים המשפטיים לא חייבים לנבוע דווקא מבג"ץ. כבר הראינו בכתבה קודמת כי בג"ץ כמעט שלא פוסל צווי מעצר מינהלי בשטחי יהודה ושומרון, אבל מה קורה בתוך הקו הירוק? הסמכות לבצע מעצרים מינהליים בתוך שטחי ישראל הריבונית נובעת מחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) מ-1979. החוק מאפשר לשר הביטחון לחתום על צו מעצר מינהלי שתוקפו עד חצי שנה (עם אפשרות להארכה בחצי שנה כל פעם), בכפוף לכך שנשיא בית משפט מחוזי יאשר את הצו תוך 48 שעות.
אז חוק יש, אבל מה קורה בפועל? ב-2015 מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא שבעשר השנים שלפני כן נעצרו במעצרים מינהליים 56 לא יהודים שאינם מהשטחים או מזרח ירושלים, וכמו 35 יהודים. מעט ביחס לקרוב ל-4,600 פלסטינים שנעצרו באותה תקופה, אבל נראה כי הפרקטיקה בשימוש גם בקו הירוק.
אבל מה קרה מאז? בדקנו ערעורי מעצרים מינהליים (עמ"מ) לבית המשפט העליון מ-2017 ועד היום, כשסיננו החוצה מקרים בהם היה ברור שמדובר בתושבי מזרח ירושלים, עזה או שהיה חשד שמדובר ביהודים (ייתכן שבגלל חוסר באינפורמציה לגבי העצורים, כן נכנסו פנימה גם תושבי מזרח ירושלים). נשארנו עם 16 פסיקות, מתוכן העליון לא קיבל אף ערעור על מעצר מינהלי, למעט אחד. שם זו הייתה המדינה שערערה לאחר שהמחוזי סירב לאשר את הצו, והעליון סיפק את האישור.
זה לא אומר שאין רף משפטי גבוה יותר כשזה מגיע למעצרים מינהליים בתוך ישראל הריבונית. מחקר של פרופ' שירי קרבס מ-2012, שחקר את הטיפול של העליון במעצרים מינהליים, מצא כי 30% מהערעורים בין 2000 ל-2010 התקבלו, לעומת פחות מ-1% מהעתירות נגד צווים מינהליים של פלסטינים. כמו כן, כך המחקר, לרוב אזרחים נעצרים לתקופה קצרה יותר.
ומה לגבי הריסת בתים? הסמכות לעשות כן ניתנת מתוקף תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945, לפיה "רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם", במקרה שמי מתושבי הבית עבר "עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה".
כפי שהסביר לנו אל"ם (מיל') ד"ר לירון ליבמן, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, בגלל שמדובר בפקודה מנדטורית, היא חלה בכל שטח המנדט, ובכלל זה גם בתחומי הקו הירוק. לדבריו, היישום של התקנה הזו דווקא קשה יותר מחוץ לקו הירוק, שכן שם חלים דיני כיבוש ומלחמה בינלאומיים, שאוסרים על ענישה קולקטיבית.
ומה בג"ץ אומר בעניין? לא הייתה לו הזדמנות. ד"ר ליבמן והאגודה לזכויות האזרח הפנו אותנו לבג"ץ 5376/16, בו עתרה משפחתו של מוחמד אבו-ח'דיר בדרישה להרוס את הבתים של רוצחי מוחמד, יהודים כולם. המדינה השיבה לבג"ץ כי המדינה נמנעת משימוש בפרקטיקה של הריסת בתים של אזרחי ישראל, יהודים או ערבים. "בסוף בג"ץ יכול לדון בעתירות אחרי שיש החלטה של המפקד הצבאי", מסביר ד"ר ליבמן. "כדי שתהיה עתירה, קודם כל המדינה צריכה להחליט שהיא רוצה להרוס".
בשורה התחתונה: דבריו של קרעי לא נכונים ברובם. ישראל עושה שימוש במעצרים מינהליים גם על אזרחים ישראלים, והעליון לרוב דוחה ערעורים בעניין (אך נוטה לקבל אותם יותר מאשר עתירות על מעצרי פלסטינים). המדינה לא מבקשת לבצע הריסת בתים של אזרחים ישראלים, כך שלא הייתה לבג"ץ ההזדמנות לדון בעניין. כן ישנם דיווחים על קשיים משפטיים להשתמש בפרקטיקות אלה על אזרחי ישראל.
תחקיר: אוריה בר-מאיר