קריסת חומת ברלין השפיעה באופן שונה על מדינות הגוש הקומוניסטי / צילום: Reuters, Stringer Germany
אם יום אחד המערכת הפוליטית בישראל תקרוס, מה יעלה בגורל מערכת הבריאות שלה? האם היא חזקה מספיק? ומה יקרה למערכות הבריאות בצפון קוריאה, ברוסיה או במדינה מערבית במקרה שהשלטון ייפול? השאלות האלה הן לב המחקר של פרופ' מרטין מקי הבריטי, מהמחלקה לבריאות הציבור של בית הספר להיגיינה ורפואה טרופית של אוניברסיטת לונדון, מהמוסדות המוערכים בתחומי המחלות הזיהומיות ובריאות הציבור.
"כחוקר במכון לרפואה זיהומית וטרופית, טיילתי לא מעט בעולם והתעניינתי מאוד במדינות אחרות", הוא מספר בראיון לגלובס כיצד הגיע לתחום ההתמחות שלו. "הייתי גם אחראי על קשרי החוץ של המכון. ב-1989 נפלה חומת ברלין ופתאום האחריות שלי גדלה. עבדתי בהונגריה, בצ'כיה ובפולין, באוקראינה ובסופו של דבר גם ברוסיה במשך כ-30 שנה.
"אולי העניין שלי במדינות שעוברות משבר נובע מכך שגדלתי בצפון אירלנד. גם בסרייבו שהיתי בתקופת הכיבוש שלה".
דיברנו עם פרופ' מקי לקראת השתתפותו בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, שנערך בחודש שעבר בתל אביב ופורסמו במסגרתו מחקרים בתמיכת המכון.
ירידה בתוחלת החיים
בזמן שמקי ניסה לבנות קשרים דיפלומטיים-מדעיים-רפואיים עם מדינות הגוש הקומוניסטי, הן קרסו לנגד עיניו, בתוך כמה חודשים. "זה לא חריג", הוא אומר. "כששינויים פוליטיים מתחילים להתרחש, זה קורה בדרך כלל על רקע תהליכים שכבר החלו לבעבע מתחת לפני השטח". לכן, לדבריו, מה שקרה בגוש הסובייטי צריך להיות שיעור לכל מדינה שמנסה להיערך לשינויים שעלולים לקרות בה. "לדוגמה, צפון קוריאה. ברור שהנתק שלה מהעולם הוא לא בר קיימא. הם צריכים להכין את עצמם ליום שבו זה ייגמר, בבת אחת. הם חייבים להיערך מבחינה בריאותית".
להיערך למה? "העבודה המחקרית שלנו הראתה שבכל המדינות שהיו חלק מהגוש הסובייטי, היכן שהשינוי החברתי-כלכלי-פוליטי התרחש הכי מהר אחרי שהשלטון הסובייטי נסוג, שם הייתה הירידה המהירה ביותר בתוחלת החיים. הייתה שם מצד אחד קריסה של השירותים הרפואיים ומצד שני הרבה אלכוהול לא איכותי ולא מבוקר, תחלופה מהירה במקומות עבודה. גורמי מוות בולטים נוספים היו אלימות ופציעות.
"מזל של המדינות המוסלמיות הסובייטיות לשעבר היה שהם לא הרבו בשתיית אלכוהול, וספציפית לא האלכוהול הגרוע שנפוץ במדינות סובייטיות אחרות. מאוחר יותר, מדינות שהחליטו להצטרף לאיחוד האירופי החלו להכין את עצמן לקבלת התקנים של האיחוד, וזה שיפר מאוד את מצבן. הן החלו לפתח שירותי ביטוח ממשלתיים, הקצו תקציב גבוה יותר לבריאות, בגישה יותר מודרנית, ואז גם הגיעו תקציבים מהאיחוד עצמו. בהדרגה התחילו להיכנס למדינות האלה יותר ירקות ופירות טריים, בעקבות שיפור קשרי המסחר עם העולם.
בבלארוס, שבה השינוי היה פחות מהיר, גם קריסת שירותי הבריאות נמנעה. במקרים כאלה מערכות הבריאות החזיקו מעמד תוך כדי התהליך, וכך גם שוק העבודה. התחושה הייתה שהאדמה לא נשמטה מתחת לרגלי התושבים.
ברוסיה עצמה, אומר מקי, "השוק הפך פרטי אפילו מהר יותר מאשר במדינות השכנות, וזה גרם לקריסה של כל השירותים. המחקרים שלנו זכו לביקורת מגורמים שנהנו מההפרטה, אבל הראינו זאת שוב ושוב. במקומות שבהם השינוי היה מהיר, אף אחד לא לקח את הזמן הדרוש לבנות מחדש את מוסדות המדינה.
"הרי עם כל מה שאפשר לומר על המשטר הסובייטי, בכל זאת הייתה להם מערכת רפואית ממוסדת. כשזה קרס הם איבדו הכול, זה נראה כמו המערב הפרוע, לא הייתה בריאות בכלל".
המגבלות של יוזמות פרטיות
ניסיונות המערב להתערב בשיקום מדינות הגוש הסובייטי נכשלו לעתים כישלון חרוץ, למרות הכוונות הטובות, טוען מקי. "מדינות מערב אירופה ניסו לשכפל במדינות המתפרקות את מערכת הבריאות שלהם ולא הביאו בחשבון, לדוגמה, את השוני בהכשרות ובחלוקת התפקידים בין רופאות, אחים וחוקרים. כמו כן, לפעמים מדינות שהיו מבודדות מהעולם פיתחו מדע משלהן. ניסיונות להטמיע שיטות רפואיות קיימות התגלו כמשימה כמעט בלתי אפשרית בהיעדר הכשרה בסיסית בתפעול שלהן.
במערב גם לא ידעו כיצד לחבר את השיטות הרפואיות שהם רצו לעזור להטמיע לגוף הידע הסובייטי, ולא הכירו מספיק את גורמי התחלואה הייחודיים למדינות הגוש, כך שפרוטוקול האבחון והטיפול שהציעו לא התאים.
מקי מספר שברפואה הסובייטית היו מקובלים מגוון של טיפולים אלטרנטיביים כמו טבילה במעיינות או באגמים מסוימים. "למשטר היה נוח להמשיך לרשום אותם כאשר המשאבים לטיפולים אחרים, בעיקר טיפולים מיובאים, הלכו ופחתו. כשנבנו מערכות הבריאות מחדש, לא היה ברור מה המעמד של הטיפולים הללו. הרפואה המערבית לא הכירה אותם, השלטונות החדשים לא רצו לממן אותם, אבל הרופאים רצו לרשום אותם והחולים רצו לקבל אותם.
"לעומת אתגרים אחרים שיכולים להיפתר או להשתפר באמצעות פרויקטים הנובעים מיוזמה חופשית, המתוגמלת בשווקים חופשיים דווקא בזמן של שינוי והזדמנויות, מערכת בריאות חייבת להיות מתוכללת על ידי המדינה או החברה כולה, ולכן לא יכולה לצוץ יש מאין באמצעות יוזמה חופשית, אפילו של אנשים שבטוחים שיש להם את הידע ופתרון הקסם. לכן זה אחד התחומים שסובלים בצורה המשמעותית ביותר בתקופות של שינויים".
האם השכלה וחופש מידע נמצאים בקורלציה עם בריאות?
"השכלה בוודאות כן. לגבי חופש מידע, הגיוני לחשוב שכן אבל יש מדינות שאין בהן חופש פוליטי מלא ובכל זאת הן משקיעות מספיק בבריאות ומצליחות לחפות על כך, למשל בהונגריה".
מקי בחן את הממצאים שלו ממחקר הגוש הסובייטי גם בהשוואה למשבר הפיננסי של 2007-2008 בארה"ב. "נסיגת מדינת הרווחה השאירה את הציבור האמריקאי בתחושה שהוא יכול לקרוס כלכלית, ולכן גם בריאותית, בכל רגע. כשאנשים חווים אי-ודאות דרמטית, מאבדים את מקום העבודה שלהם ואת כספם ולא יודעים מה יקרה בעתיד, יש הרעה בבריאות. בכל מדינה זה מתבטא באופן שונה. אם ברוסיה אלכוהול זול אולי ביטא את הבעיה, בארה"ב היו אלה האופיאטים. במדינות נורדיות, שבהן רשתות ההצלה של מדינת הרווחה הן חזקות, לא רואים את זה - לא את העלייה בשיעור ההתאבדויות ולא בשחיקה של הבריאות הכללית. אפשר לשבור את הקשר הזה".
"אנשים אומרים שהסגר הרג יותר אנשים מהמחלה, וזה לגמרי לא נכון"
גם במדינות יציבות עם מערכת בריאות ממשלתית חזקה לא הכול מושלם, כפי שמעיד פרופ' מקי, שהפך למבקר חריף של מדינות הקורונה בבריטניה. "אני חושב שפטריוטיות היא מפלטו של הנבל וזה בסדר לאתגר גם את המתרחש במדינה שלך, ולצערי נאלצתי לעשות זאת פעמים רבות במגפה", הוא אומר.
"אם נתחיל בדברים הטובים, לשמחתנו בריטניה, כמו רוב המדינות, כן העמידה מערכת תמיכה כלכלית כלשהי לאזרחים ולא נתנה את תחושת הפגיעות שאפיינה את המשבר הכלכלי בארה"ב. ראינו שהסגרים היו קשים מאוד לאנשים, אבל שיעורי ההתאבדויות ירדו במהלכם ולא עלו מעבר לממוצע הרב-שנתי כשהסתיימו. אנשים אומרים 'הסגר הרג יותר אנשים מהמחלה', וזה לגמרי לא נכון.
"כמובן, היו השלכות נפשיות לסגר, אבל ההשלכות, גם הנפשיות, של המגפה עצמה היו גדולות יותר. יש לנו אלפי יתומי קוביד בבריטניה, ואפילו אחד כזה בבית ספר יוצר מועקה גדולה מאוד אצל כל הילדים בסביבתו.
"המקום שבו נכשלנו הוא המנהיגות. ראש הממשלה שלנו לא לקח את הקורונה מספיק ברצינות בהתחלה, והייתה לו ממשלה שמונתה רק כדי להיות נאמנה לו. הם היו עסוקים בברקזיט ולא היה להם קשב ניהולי למגפה. ההחלטות שהתקבלו היו פוליטיות, בלי הבנה של המתרחש ברמה הבריאותית. הפוליטיקאים לא דיברו עם הרופאים, המדענים, מנהלי בתי האבות".
וזה השתנה עם התקדמות המגפה?
"לא ממש. היום הממשלה אומרת 'זה נגמר', אבל יש לנו עדיין בממוצע כמעט 200 מתים ביום. לא מדברים על זה. אין שום מגבלות. מערכת הבריאות קורסת באיטיות. לונג קוביד היא בעיה קשה שאין לה כרגע טיפול, והיא פוגעת ב-2.4% מהחולים. זה עומד להיות אתגר קשה מאוד, שידרוש צוותים בין תחומיים שאין לנו, אחרי שה-NHS, קופת החולים הממשלתית, הורעבה תקציבית במשך עשור. אחרי הברקזיט הפסיקו להגיע רופאים ואחיות מאירופה ואנחנו במצוקת כוח אדם. הברקזיט היה טעות קטסטרופלית".
אם אתה היית מקבל ההחלטות בבריטניה עכשיו, מה היית עושה?
"אוי אלוהים, אנחנו בכזה בלגן. הייתי אומר, אל תחגגו עדיין. אין צורך לסגור כלום, אבל אנשים מסוימים צריכים להמשיך לעטות מסכות. הייתי אומר תשתדלו להישאר בחוץ. אפשר לעשות המון עם אוורור, פילטר בכל כיתה.
"כל הזמן אנחנו שומעים 'בית הספר הוא לא וקטור של המגפה', ואני אומר, יש הבדל בין להגיד שילדים צריכים להיות בבית ספר כמעט בכל מחיר לבין לומר שזה לא וקטור למגפה. שמים על השקר הזה כל כך הרבה דגש, שמאבדים את היכולת לנהל בית ספר בטוח ככל האפשר".
הדעות הללו הפכו אותו לא פופולרי בחוגים מסוימים בבריטניה. "כשחליתי בעצמי בקוביד, היו אנשים בטוויטר שצחקו עליי. קבוצה מאוד לא נעימה, אולי בכלל לא של בריטים אלא כל מיני טראמפיסטים אמריקאים ופוטיניסטים רוסים. מבחינתם זלנסקי נאצי, והמחלה שלי זה דבר מצחיק. כן, היו אנשים שהערכתי עד הקורונה, ומאז הם עשו כמה דברים מאוד מטופשים".
מרטין מקי
אישי: בן 65, יליד בלפסט, נשוי ואב לשתיים
מקצועי: למד רפואה באוניברסיטת המלכה בבלפסט עם התמחות ברפואה פנימית בבית החולים העירוני של בלפסט ובבית החולים ויקטוריה. מ-1985 עוסק בבריאות הציבור. כיום הוא מרצה לבריאות הציבור בבית הספר להיגיינה ומחלות טרופיות באוניברסיטת לונדון. הקים את המכון האירופי לבריאותן של חברות בשינוי, יחד עם ארגון הבריאות העולמי.
עוד משהו: כתב כ-50 ספרים, אחד מהם עסק בטקטיקות שבהן משתמשות חברות טבק כדי לטרפד חקיקה להגבלת עישון