גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הסוד השמור של עולם היהלומים / צילום: Reuters, Uli Deck

כשהבמאי ג'ייסון קון היה בן 13, הוא ישב עם אמו מול הטלוויזיה בביתם שבפרברי ניו יורק, והם צפו בתוכנית על בורסת היהלומים הרוסית. "אמרו שם שהנדירות שמייחסים ליהלומים איננה אלא מיתוס", משחזר קון, "ואמא שלי, שבדיוק ענדה עגילי יהלומים שקיבלה מאבא שלי כשעוד היו נשואים, מיד אמרה 'הו אלוהים, אז יהלומים הם לא כאלה נדירים, יש כל כך הרבה מהם'. אבל אני זוכר בבהירות שלמרות הגילוי הזה דעתה על יהלומים לא השתנתה ולו במעט. הערך של היהלום, הסיפור על העתיקות, הנדירות, המיוחדות שלו, היה כל כך מוטמע בה, שהוא לא נפגע. אני, לעומת זאת, מעולם לא חזרתי לראות אותם באותה הדרך".

עשור לאחר מכן, ב-2003, נחשף קון למאמר במגזין Wired האמריקאי שכותרתו "The New Diamond Age", שעסק ביהלומים סינתטיים, המכונים גם יהלומי מעבדה או יהלומים מלאכותיים. הוא הראה שלמרות שמדובר בתעשייה ותיקה, התפתחות טכנולוגיית הייצור המתקדמת תאפשר לה לחלוש במידה מסוימת על תעשיית היהלומים הטבעיים בעתיד. "המאמר הזה גרם לי להאמין", אומר קון, "שתעשיית היהלומים הטבעיים יכולה להתחסל. אבל שאלתי את עצמי למה זה לא קרה עד עכשיו, למה תעשיית היהלומים הטבעיים נשארת על כנה. התחלתי לחשוב הרבה לא רק על הכוח של הסיפור שהוטבע בנו, שנמצא בתוכנו, שלפיו יהלום הוא רב־ערך, הוא לנצח, הוא נדיר ומיוחד - אלא גם על סיפור המלחמה בין היהלומים הטבעיים לבין היהלומים הסינתטיים".

שני הרגעים המכוננים האלה הם הזרעים לסרטו "יהלומים (לא) לנצח" (Nothing Last Forever), שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב (עד 5 ביוני, בהמשך ישודר ב-yes דוקו וב-HOT 8), ועוסק באבן הנוצצת שנתפסת ככל כך משמעותית בעינינו ובתעשייה שמאיימת להדיחה מהמעמד הזה.

בראיון בלעדי בזום מספר קון על המסע חוצה היבשות שלו במפעלים, במלטשות ענק ובכנסי יהלומנים. כך, במשך כעשור, הצליח להתחקות אחר האבולוציה של התעשייה המשגשגת. אלא שבדרך היו לו שני גילויים מפתיעים.

קון מצא שיהלומי התעשייה הסינתטיים (כאלה שאיכותם לא גבוהה מספיק כדי לשמש לנוי, ולכן מייעדים אותם לשימושים תעשייתיים באמצעות שיבוץ שלהם במקדחים לתעשיית הנפט למשל או לליטוש זכוכיות, משטחי אבן וכדומה) מתגלגלים אל המלטשות ולבסוף מיועדים לשיבוץ בתכשיטים למרות איכותם הירודה.

הגילוי השני שנחשף אליו הוא שיהלומים סינתטיים, שנמכרים ככאלה באופן מוצהר, מעורבבים בכמויות בלתי נתפסות בתוך משלוחים של יהלומים טבעיים.

צ'אנדו שטה, בעל מלטשת יהלומים בעיר סוראט שבהודו, מספר בסרט בגילוי לב שהוא מערבב, וגם מסביר למה: בגיל 12 הוא הגיע לסוראט, שם עבד במלטשת יהלומים וישן בה עם היתושים. ככזה הבין שלעולם לא יוכל להרשות לעצמו להיות בעלים של יהלום. אבל אז, הוא מספר, "שמעתי שבסין עושים יהלומים בתהליך חדש". היום, הוא אומר, "מיליוני קראט של יהלומים סינתטיים מציפים את השוק, אבל אף אחד לא רוצה להתלונן". במילים אחרות, תעשיית היהלומים הטבעיים יודעת, אבל העדיפה שהסוד לא יתגלה.

"שום כתבה עיתונאית מחוץ לתעשייה לא דיווחה אי פעם מה קורה בתחום הזה", מוסיף קון. "עד שהסרט יצא, אף אחד לא ידע בכלל שיהלומים טבעיים וסינתטיים מעורבבים במשך שנים רבות. אבל אנחנו בהחלט חשפנו את הסיפור".

"מוכרים את רעיון היהלום"

כדי לדבר על החשיפה הזאת צריך להבין רגע איך הפך היהלום למה שהוא, איך קרה שההתקשטות בו מסבה לנו כל כך הרבה אושר וגאווה, ואנחנו תופסים אותו ככזה שיש לשמור עליו מכל משמר. סטפן לוסייר, סגן נשיא בכיר בתאגיד היהלומים דה בירס (De Beers), ששולטת בכרייה, הפצה ושיווק של יהלומים גולמיים ומלוטשים בעולם, הוא האיש שאחראי לכך במידת מה.

הסלוגן הוותיק של דה בירס, "יהלומים הם לנצח", נטבע כבר לפני שנים רבות. אבל סלוגן לא פחות חזק שלה, "חלום היהלום", זה שמלווה את דה בירס לא מעט שנים, הוא פרי יצירתו. "אם אתה רוצה שאנשים יספגו אינפורמציה, אתה צריך לדעת לספר את זה להם אותה בצורה שנחרתת בזיכרון", הוא אומר בסרט. "זו ההגדרה של מספר סיפורים". דה בירס נחשבת מונופול בעל כוח רב בענף ולכן מעוררת לא מעט אנטגוניזם. אלא שהיא גם הגורם שאמור להינזק הכי הרבה מתעשיית יהלומי החן המלאכותיים.

מרטין רפפורט, הבעלים של קבוצת רפפורט, המעריכה העולמית הרשמית של שווי היהלומים, מציין בסרט שמבחינתו היהלום הוא "סימן של מחויבות מוחלטת ואהבה. הוא חייב להיות יקר, כי האישה משליכה מהערך שלו על עצמה". "אני חושב שמרטין מצליח להעביר ביעילות את האופן הסובייקטיבי שבו אנחנו חווים סיפור", אומר קון.
אלה דברים שמעוררים אי־נוחות מסוימת בהקשרים של שוויון מגדרי.
"אם מגדלים אותך להעניק ערך לחפץ כמו יהלום, והערך הזה קשור לערך העצמי שלך ולתפיסה שלך את מערכת היחסים שלך, זו הדרך שבה תחשבי".

רפפורט מסרב בתוקף להכניס למחירונים שלו יהלומים סינתטיים כדי לא לתת להם לגיטימיציה: "אנחנו לא באמת מוכרים יהלומים, אלא את הרעיון שמאחוריהם. החבר'ה של הייצור הסינתטי הם כמו טפילים מתחת לעור שלנו. הם מנסים לגנוב את חלום היהלום".
"אנשים רוצים יהלומים כי אמרו להם לרצות אותם", אומרת אז'ה ראדן (Aja Raden), מעצבת תכשיטים מלוס אנג'לס, בסרט. "מאות מיליוני אנשים שוכנעו במשך שנים שהם רוצים יהלומים". ואם יהלום אמיתי הוא שקר, היא מוסיפה, אז הרי שיהלום מלאכותי הוא שקר על שקר.

"זה בעצם הסיפור שהסרט מספר", אומר קון, "מה גורם לנו לייחס ערך לדברים, ומה הקשר בין מקורו של הערך הזה לבין הכוח של הסיפור המתלווה אליו. זה נושא שתמיד ריתק אותי. זה לא השתנה בתהליך העבודה. אבל הסיפור התפתח ולקח אותי למקומות לא צפויים".

"לסינתטי אין ערך בלי הטבעי"

בסרטו בוחר קון להתמקד בדושאן סימיץ', פליט שברח מסרביה לניו יורק בעת המלחמות שליוו את התפרקות יוגוסלביה, וגמולוג (חוקר אבני חן). סימיץ' היה ככל הנראה הראשון להתריע על תופעת הערבוב, כלומר שבחבילות היהלומים הטבעיים שמגיעות לתעשיית התכשיטים מסתתרים גם כמה "ממזרים" סינתטיים. ב-2012 הוא ערך בדיקה של חבילות כאלה, ופרסם שכ־5% מהם היו סינתטיים. התעשייה סירבה לקבל את הבשורה, ודה בירס פרסמה הודעה לעיתונות שלפיה הם בדקו אלפי אבנים ולא מצאו ולו אבן מלאכותית אחת.
"עבורי הסרט הוא גם על האיש שמנסה להציל את תעשיית היהלומים", אומר קון. "הוא היה נאמן לתעשייה, וממשיך להיות מישהו שמאוד אכפת לו ממנה, אף שהיא מתעלמת ממה שהוא רוצה לתת לה. אני לא יודע אם הוא דמות טראגית, אבל היה אלמנט טראגי בעובדה שהתעלמו ממנו.

"כשפגשתי אותו בסביבות 2015, זה היה מאוד מרגש. הוא נראה לי קצת כמו הבלייד ראנר מהסרט מ-1982 (הבלש הפרטי, המגולם בידי הריסון פורד, שמנסה להבחין בין בני אדם אמיתיים לבין אנדרואידים - ש"ל), והוא גם היה האדם הראשון שראיינתי שלא היה יצרן של יהלומים, והעסק שלו לא היה תלוי בקידום יהלומים משום סוג.
"זו הייתה פריצת דרך, כי כשהתחלתי את הסרט, אף אחד לא דיבר על יהלומים סינתטיים. זה היה טאבו בתעשייה. אפילו יצרני היהלומים הסינתטיים לא היו להוטים לדבר על כך, בין השאר כי מאחורי הקלעים היו ביניהם תחרויות ומאבקים".

באשר לתופעת הערבוב בבורסת היהלומים הישראלית מציינים כי "בכל מקרה דבר כזה לא יכול לקרות בארץ, שכן מתקיימת כאן רגולציה מוקפדת בעניין. חברי הבורסה העוסקים במסחר כפופים לחקיקה וכללי התנהגות מחמירים, שנועדו לשמור על הגינות המסחר ועל אמון הצרכנים, ובעצמם עוברים הליכי סינון ובדיקה שאורכים שנים".

אחד מיצרני היהלומים הסינתטיים מספר בסרט איך גידל עבור ארוסתו יהלום סינתטי (ייצורו כולל תהליך של גיבוש, המחקה את הדרך שבה נוצרו יהלומים בבטן האדמה), דאג שיחתכו וילטשו אותו - ואז הציע לה נישואים. אבל כשנתן לה אותו היא לא התרשמה, שכן היהלום היה קטן מדי. השניים לא התחתנו בסוף, וגודל היהלום, כך הוא רומז, בהחלט שיחק תפקיד בכך. כלומר, אותו מוצר שהיה אמור לשבש את רעיון היהלום הטהור נשפט בדיוק באותם מדדים.

"ליהלום סינתטי אין ערך ללא יהלום טבעי", אומר קון. "לכן אסור אף פעם להרוס את המיתולוגיה של היהלום. בעיניי זה מרתק: מצד אחד יש תחרות אינהרנטית בין שני המוצרים, אבל מצד שני קיים ביניהם קשר סימביוטי".

הדרך של דה בירס להתמודד עם הסימביוזה הזאת הייתה - אם אתה לא יכול להעלים אותם, תציע אותם בעצמך. ב-2019 יצאה החברה עם ליין של יהלומים מלאכותיים שנקרא "לייטבוקס". הקמפיין הקפיד להבהיר שיהלומים אמיתיים מיועדים לאירועים משמעותיים, והמלאכותיים למתנות חולין או לצורך נסיעה לחו"ל, כי בשונה מיהלומים טבעיים, לא נורא אם ילכו לאיבוד בדרך.

"סרט שמשקף את שני הצדדים"

לא סתם תעשיית היהלומים מעסיקה את קון (43) מאז ומתמיד. הוא גדל בפרברי ניו יורק להורים יהודים - אמו עלתה מברזיל ואביו מארגנטינה - ובכל סוף שבוע היה מגיע לעיר לעבוד בחנות של סבא שלו ברחוב 46, קרוב לרובע היהלומים. "בטיימס סקוור של שנות השמונים והתשעים היה אז עולם ישן של מסורת יהודית סביב יהלומים", הוא מספר. "המשפחה הכירה סוחרי יהלומים. תמיד הרגשתי שזו מעין חצר אחורית".
כשגדל למד באוניברסיטת בוסטון, בתוכנית של היסטוריה, תרבות אירופית וקולנוע, ולקראת סוף הלימודים עבד כמתמחה אצל שני במאים, אחד מהם היה במאי של סרטים דוקומנטריים לטלוויזיה. "שנאתי לעבוד איתו, הוא עשה תיעוד גרוע, נטול אמנות ולא מעניין. חשבתי שסרט דוקומנטרי לא חייב להיות חיה אחרת לגמרי מסרט בדיוני. הוא יכול להיות סוג של ז'אנר באותה אמנות קולנוע. אף פעם לא רציתי לעשות דוקומנטרי כדי לגלות איזו אמת. הסיבה היחידה שאני אוהב את זה היא שזה חלק מעשיית קולנוע".
אחד המחסומים שהוא נתקל בהם היה זה הכלכלי. "אחד הדברים הטראגיים בעשיית סרטים דוקומנטריים הוא שאם לא נולדת עשיר, זה מקצוע שקשה מאוד להתפרנס ממנו. זה שיעור שלמדתי בדרך הקשה. אחרי הסרט הראשון שלי (Manda Bala, שיצא ב-2007 ועסק בחטיפות בברזיל) מצאתי שאין לי אפשרות להתפרנס מזה בכלל. אז התחלתי לביים פרסומות טלוויזיה. זה הדבר הנורא ביותר שעשיתי בחיי. להתחיל את 'יהלומים (לא) לנצח' היה גם ניסיון לצאת מפרסום".

קון התפטר, השקיע בסרט חלק מהכסף הרב שהרוויח בפרסום, קיבל בדרך כמה מענקים, אבל לא הצליח באמת לממן אותו עד הסוף. הגאולה הגיעה לאחר הסרט השני שהוציא, ב־2017, "אהבה פירושה אפס" (Love Means Zero). "המפיק הראשי אמר לי: בוא נמשיך לעבוד יחד, מה עוד יש לך בקנה? אמרתי לו שאני עובד על סרט המון זמן והייתי מאוד רוצה לסיים אותו. והוא גרם לזה לקרות.

"יש סיכון אמיתי בעשיית סרט דוקומנטרי על משהו שמתרחש עכשיו. אתה אף פעם לא יודע לאן זה ילך, ויש חשש להפסיד את הכסף שהושקע. אבל אותו המפיק לקח את הסיכון, וב-2018 הסרט התחיל סוף סוף להתקדם".

אתה מדבר על נטילת סיכונים, אבל יש נושא שבחרת לא לגעת בו כמעט בסרט - יהלומי המריבה, המכונים גם יהלומי דמים (שכרייתם נעשית באזורי לחימה וסכסוך ומכירתם משמשת לרכישת נשק וקשורה להרג אנשים רבים).
"הסיבה העיקרית הייתה שזה לא היה חלק מהסיפור שלנו, שעסק ביהלומים מעשי ידי אדם. הסיבה השנייה היא שזה כבר סופר רבות".

לא מעט אנשים רואים בדה בירס קרטל כמעט מרושע. בסרט יש אמירות כאלה, אבל התאגיד מקבל במה נרחבת להביע את עמדתו.
"יש טעות בתפיסה לגבי השאלה אם תפקידנו כעושי סרטים דוקומנטריים הוא לשפוט. מצד אחד להגיד 'אני לא שופט' זו יצירת פסאדה של אובייקטיביות, ואני לא חושב שיש משהו אובייקטיבי באמנות. אבל מבחינתי זה לא סרט שחורץ משפט, אלא משקף את כל הצדדים. ואם זו מלחמה של נרטיבים, היה לי חשוב להביא את כל הנרטיבים, וזה של דה בירס היה חשוב מאוד. חלק מהכיף זה לאפשר לקהל להגיע לבד לתובנות שלו".

אי פעם רכשת יהלום בעצמך?
"לא. הזמנתי עבור בת זוגי יהלומי מואסנייט (מינרל נדיר מאוד שיוצרים ממנו יהלומים מזויפים - ש"ל) מלאכותיים. זה החומר הכי קרוב שיש ליהלום, גם ברמת הקשיות וגם במראה. אבל מבחינה כימית הוא לא יהלום, ומכונה פשוטה יכולה לגלות את ההבדל. יש סביבו סיפור מאוד מעניין. כשרק התחילו לסנתז אותו, האדם שעשה זאת התחיל להחדיר מואסנייטים לחבילות יהלומים, ואז שיווק לאנשים מכונות בדיקה, ועשה יותר כסף מאשר מממכירת המואסנייט עצמו. אני אהבתי את היהלומים האלה בגלל הסיפור, אבל הם גם מאוד יפים".

איך תדעו שהיהלום שלכם טבעי?

1. יהלום ילווה בתעודה גמולוגית ממעבדה ייעודית, כמו GIA (הארגון הגמולוגי האמריקאי הרשמי), שגם מדרגת אותו. הבידול בין תעודה שניתנת ליהלום טבעי לבין כזו של יהלום סינתטי מצוי באותיות הקטנות: בתעודה שמלווה ליהלום המעבדה יצוין "עבר טיפול".

2. בבורסה ליהלומים מצויים מכשירים הנגישים למי שמוגדר כחבר הבורסה. הם סורקים את היהלום ומדווחים מיידית אם הוא טבעי או סינתטי.

מה עושים יהלומי המעבדה לשוק האמריקאי?

■ מכירות תכשיטים המשובצים יהלומי מעבדה בארה"ב מהוות 6%-5% ממכירות תכשיטים משובצי יהלומים טבעיים.

■ כ-28% מהרוכשים של טבעת אירוסים בארה"ב ב-2021 בחרו ביהלומי מעבדה.

■ ההוצאה על טבעת אירוסים המשובצת יהלום טבעי בארה"ב הייתה 8,000 דולר בממוצע ב-2021, לעומת 4,000 דולר עבור יהלום מעבדה