אסף ברימר / צילום: איל יצהר
אישי: בן 59, בזוגיות ואב ל-3, גר בתל אביב
מקצועי: מייסד עמותת "מונא חלל לשינוי", המשלבת צעירים מהפריפריה החברתית בהייטק
אני: "אדם אוהב ואופטימי, עם תשוקה מתמדת לעשייה משמעותית".
ילדות ומשפחה: "נולדתי בקיבוץ איילת השחר. סיימתי 11 שנות לימוד, שזה די הרבה לקיבוצניק. עם זאת, כל מה שאני יודע על מסוגלות למדתי בקיבוץ, שם עבדנו עם המבוגרים ולמדנו לקבל אחריות. אבא שלי היה מורה לספורט ומאמן כדורסל, ואמא הייתה עובדת סוציאלית. ממנה קיבלתי ביטחון חזק בחיים, באנשים, באופטימיות".
אובדן: "התגייסתי לקורס טיס, וב-1986, בהיותי טייס צעיר, נהרג אחי בתאונת אימונים. גם הוא היה טייס, שנתיים מעליי בקורס. לאמא שלי היה מאוד קשה, והחלטתי להפסיק לטוס בשבילה. אחרי הפסקה של ארבע שנים חזרתי לחיל האוויר, תחילה כמדריך ובהמשך כטייס קרב וכמומחה סימולטורים".
ארבע שנים וגעגוע: "בארבע שנות ההפסקה שלי מחיל האוויר, עבדתי שנה בקיבוץ ואחר כך טיילתי במזרח עם גרושתי ואם ילדיי. כשחזרנו מחו"ל התחתנו, ומיד חזרתי לצבא. גם בגלל געגוע לאנשים ובעיקר בגלל שחתכתי הכל ברגע אחד - ויצאתי לחלוטין מהמסגרת. בסופו של דבר השתחררתי ב-2008".
הצלחה: "בכל חיי המוקדמים, עד גיל 40, הייתי מה שנקרא מוצלח: ספורטאי טוב, טסט ראשון אחרי ארבעה שיעורים, טייס קרב - הכל בא לי יחסית בקלות, ואמא שלי הייתה מבסוטה. לקראת 40 התחלתי להרגיש שמוצלח זה לא מספיק. הבנתי שאני מאוד סגור ומוגבל ביכולת שלי להשפיע. יכול להיות שזה בגלל שגדלתי בחברה הקיבוצית שחשבה שהיא הכי טובה בעולם, אבל הייתה מאוד סגורה. כשהבנתי את זה התחלתי להיפתח, הכרתי אנשים חדשים ולימדתי את עצמי לפחד פחות".
מטאוורס: "התחלתי את הדרך החדשה שלי בעולם ב-2003, עם פרויקט סימולטורים גדול לצה"ל שבו דימינו למטרות טיסת סימולציה את כל שטח מדינת ישראל. במובנים מסוימים, זה היה פרויקט מטאוורס שהקדים בהרבה את זמנו".
החברה הערבית: "אחרי הצבא הצטרפתי מיד לתעשייה האווירית, ועבדתי שם חמש שנים בתחום הסימולטורים. באותה תקופה התנדבתי להיות יושב ראש אלון הגליל, היישוב שבו גרתי אז בגליל התחתון. פתאום הבנתי, בחוויה ממש פיזית, שהמרחב שלנו אחד, ואם לסביבה הערבית לא יהיה קשר הדוק איתנו והיא לא תתפתח - לא ממש משנה אם נעשה עוד אקזיט. ואז בא לי רעיון לקחת את תחום הסימולטורים ולהנגיש אותו לכלל האוכלוסיות - לתוך החברה הערבית, ביישובים הערביים".
מונא: "התחלתי ממש מאפס, וב-2013 הקמתי את מונא במג'ד אל-כרום. היום טווח הגילאים שאנחנו עובדים איתו רחב - מתוכניות לבתי ספר יסודיים ועד הכשרות תעסוקתיות. בקורונה ניצלנו את הביקוש להשמות הייטק והתרחבנו לעוד ארבעה סניפים - בכפר קאסם, רהט, באקה אל גרביה וכסייפה. יש לנו שותפים חזקים כמו רשות החדשנות ושגרירות ארצות הברית, ואנחנו לא פותחים סניף של מונא בלי ראש עיר חזק שרוצה את זה אצלו".
גיוון: "אנחנו לא עמותה שבה היהודים באים לעשות למען הערבים. המרכזים של מונא ממוקמים בתוך אוכלוסייה ערבית, אבל פתוחים לכולם: חרדים, דתיים, חילונים. הכול מתבצע כאילו באת לעבוד בתעשייה האווירית או בחברות ההייטק הכי גדולות, עם הטכנולוגיות הכי מתקדמות. הבוגרים שלנו משתלבים בהייטק בשיעור של כ-80%".
מורכבות: "שואלים אותי לא מעט איך אני עושה מה שאני עושה אחרי שהפצצתי ערבים כטייס קרב. בטיסות המבצעיות ההן סיפרתי לעצמי שאני מגן על יישובי הצפון, על המקום שממנו אני בא".
משפחה: "אני בזוגיות עם שלי יערי שפילמן, שמנהלת חברת פרסום וגרה בתל אביב. יש לה שתי בנות ולי שלושה ילדים: הבכור בן 29, עובד בהייטק, האמצעית סטודנטית והקטנה השתחררה לא מזמן. הבן שלי כל הזמן אומר שהתבלבלתי, שהקמתי את מונא לפני האקזיט במקום אחריו. הוא עדיין חולם שאעשה כסף, אבל הם מאוד גאים".
בעתיד: "בעוד חמש שנים לפחות ארצה להיות במונא. מקווה שעד אז העשייה שלנו תוכר כמחוללת שינוי ותייצר מציאות טובה יותר".