ענת חפץ / צילום: איל יצהר
אישי: בת 66, נשואה ואם ל-3, גרה בסביון
מקצועי: מעצבת אופנה, בעלת המותג KAWAYAN
ילדות: "נולדתי ברמת גן לאבא טייס ואמא מורה. עד גיל 12 עברתי שש דירות ושלושה בית ספר, כך שהייתי נוודת, אבל זה פתח אותי וגרם לי לא לפחד מתנועה. כשהייתי בת 14 עברנו לסביון, שהייתה אז בערך אחרי סוף העולם".
סביון: "התביישתי לגור שם בגלל התדמית של יישוב לעשירים. הייתי אומרת שאני גרה ליד קריית אונו. אבל עם השנים הבנתי שלא נורא מה חושבים עליי, אלא מה אני חושבת על עצמי. והיום כשאני שוב גרה בסביון, אני חושבת שהמקום נהדר".
שנקר: "שירתי בחיל האוויר, שנתיים בסדיר ועוד ארבע שנים במילואים. אחרי הצבא מאוד רציתי ללמוד ארכיאולוגיה, אבל אז הבנתי שאבלה את רוב ימיי במרתפים של מוזיאונים או בחפירות בשמש הקופחת. מאוד נמשכתי לעיצוב, אבל זו חיה מוזרה במשפחה הריאלית שלי. יש לי אחות שופטת ואח טייס. כולם עם מוח ולו"ז מסודרים. לשמחתי התקבלתי ללימודי עיצוב בשנקר".
מייסי'ז: "כשהתחלתי בארץ, לפני 42 שנים, לא היו כאן הרבה מעצבי אופנה. העבודה הראשונה שלי הייתה בחברה שעיצבה וייצרה לאדידס ביהוד. ואז בשבוע האופנה הישראלי פנתה אליי נציגה של מייסי'ז ואמרה לי: אולי את רוצה לעבוד בשבילנו? אנחנו אוהבים את מה שאת עושה. היא שלחה אותי למפעלים בקפריסין ועבדתי שם כמה שנים טובות".
מותגים: "עם הזמן פנו אלי לקוחות מלוס אנג'לס, טורקיה והונג קונג, עד שפתחתי משרד והתחלתי לעצב למותגים בעולם. מרשתות כמו פריימרק ומרקס אנד ספנסר ועד לטומי הילפיגר, פייר קארדן ומייקל קורס. הסתובבתי בעולם עם מזוודות מלאות בעיצובים. היום אני יכולה ללכת בלונדון, לראות קשיש לובש טישירט שעיצבתי לפני 20 שנה ולהגיד: וואלה, עוד לובשים את זה? זה כיף".
אגו: "תמיד עיצבתי לטעמם של אחרים, אבל כל כך נהניתי שבכלל לא היה אכפת לי. 40 שנה עבדתי ואף אחד לא ידע מי אני. עניין אותי רק שאנשים בתחום יכירו אותי, לא אם יקראו עליי בעיתון. רק עכשיו, עם המותג הפרטי שלי, עשיתי סוויץ' והתחלתי לעבוד בשביל עצמי, ולפי טעמי האישי".
KAWAYAN: "ב־2015 בן זוגי שמוליק וייס התחיל לעשות עסקים בפיליפינים, וגרנו שם חמש שנים. בדרכים שם הבחנתי בערימות במבוקים והחלטתי לצייר עליהם. כך נולד המותג קוואיאן (במבוק בשפה הפיליפינית טאגלוג), שכולל פריטי משי ועור ממיטב החומרים וברמת הגימור הכי טובה. הלקוחות הן נשים שיודעות להעריך עיצוב נקי. כל יום אני קמה עם טרפת אחרת ועושה קצת".
אופנה מהירה: "כשעיצבתי למותגים ראיתי שהעולם מוצף במיליוני פריטים שאין בהם צורך. אני מאמינה שכולנו צריכים לקנות פחות וטוב יותר, זה גם יותר סביבתי. מי קבע שאי אפשר ללכת ל-10 אירועים או פגישות עם אותו הבגד? בטח אם הוא מחמיא ואיכותי".
עבודת ילדים: "עבדתי בארצות נידחות, שהילדים שם עובדים או מתים, לא לומדים פסנתר. בזמנו באתי ללקוחות עם פרויקט שנכשל, אמרתי - כולכם מכריזים שלא תעסיקו ילדים, אבל אתם לא נמצאים במפעלים ויודעים אם זה קורה. בואו נעסיק, אבל בצורה מסודרת. ניקח ילדים מגיל 10, ניתן להם שתי ארוחות ביום, נדאג לרופא, נלמד אותם מקצוע והם יקבלו כסף. אבל אף אחד לא רצה לשמוע על זה".
בית: "יש לי שלושה ילדים - בת בגיל 37, עם שני ילדים משלה; בנו של בן הזוג שלי שמוליק, שאני סופרת כשלי למרות שיש לו אמא מהממת והכל; ודניאל הבן הקטן, חייל בן 20, של שנינו יחד".
קורונה: "כשהתגוררנו בפליפינים לימדתי שם עיצוב באוניברסיטת De La Salle. בפברואר 2020 ביקרתי בארץ את בתי לקראת לידה - והופ, התחילה הקורונה ולא יכולתי לחזור. השארתי שם בית עם כפכפים על יד המיטה וקרם לחות באמבטיה. החזקנו בשכירות כמה חודשים עד שפירקנו".
הגיל: "לא שזה כיף להרגיש את השנים עוברות, אבל אני לא מתעסקת בזה. אני הכי פעילה שאפשר. הרופא של אמי אמר לה: 'יהודית, אם את קמה בבוקר מעל גיל 50 ולא כואב לך כלום, סימן שאת מתה'".
פנאי: "פעם הייתי תולעת ספרים, אבל לא פתחתי ספר מאז הקורונה. אני מכורה לנטפליקס ורואה שם דברים נמוכים לצד דברים טובים".
בעתיד: "אולי אמשיך עם המותג שלי, אולי אצייר על במבוקים, אולי אמצא משהו חדש".