''ברוכים הבאים לארץ החירות''. איור של פרנק לסלי מעיתון אמריקאי מראשית המאה ה–20 / צילום: ויקיפדיה - Frank Leslie's illustrated newspaper
מה היה קורה אילו רוסיה הצארית הייתה מצננת את דחפיה האנטישמיים, ומניחה ליהודים באזוריה המערביים לחיות כבני אדם, חופשים מניצול, מנישול ומרצח?
העולם היה שונה במידה קיצונית. הציונות אולי לא הייתה באה אל העולם, ואילו באה היא הייתה שולית ולא חשובה, מפני שלא היה עוד צורך להעניק "מקלט לילה" ליהודים. אפשר שהמהפכות הרוסיות של 1905 ושל 1917 לא היו מתחוללות.
מהוליווד ועד הפופ - עוד על ילדי הפליטים היהודיים שאיפשרו את התרבות העממית בארה"ב:
● הם היו כל-כך יהודים, הם היו כל-כך אמריקאים
● הקול קולה של אמריקה, אבל המוסיקה היא של ברלין
אבל הנה עוד "אילו" אחד, קצת לא צפוי, בתרחיש של "מה היה קורה אילו". בהיעדר אנטישמיות ופוגרומים, שני מיליון יהודים אביונים וקשי-יום לא היו משלמים את פרוטותיהם האחרונות, כדי לעלות על אניות-נוסעים, ולהפליג אל חופי אמריקה. ואלמלא התחולל הטרנספר עצום הממדים ההוא, לא היו מגיעות לאמריקה משפחותיהם של ישראל ביילין, של יעקב גורנצקי, של איזידור הוכברג, של היימן ארלוצק, של ברני בירנבאום, של אברום טראסוביצקי, של אייב מירופול, של ליאו רייזמן, של ילדי משפחת ניומן, של ילדי משפחת שוברט, של וולטר יטניקוב ושל מוריס מאיר אוסטרובסקי.
או אז לא הייתה באה אל העולם התרבות העממית האמריקאית. לא הייתה הוליווד, לא הייתה ברודווי, לא היה עולם התקליטים והמוזיקה; השירים המפורסמים ביותר של המאה ה-20 לא היו מתחברים, מולחנים ומושרים; לא היה אפילו ג'אז.
לא היה החלום האמריקאי. לא היה מערב פרוע, לא היה הקוסם מארץ עוץ. אמריקה לא הייתה מְשֻׁוֶּקֶת לעולם החיצון באותה מידה של הצלחה. היא לא הייתה הופכת למוקד של הערצה ושל חיקוי. אולי לא הייתה מעפילה לעמדת מנהיגות.
ילדיהם של פליטים יהודים מרוסיה הצארית (וממקומות נוספים באירופה) יצרו במידה רבה את הדימוי האמריקאי. הסופר ומבקר הקולנוע ניל גאבלר כתב ספר על היהודים שהמציאו את הוליווד. הוא קרא לו 'אימפריה משל עצמם'. "הוליווד הייתה חלום שחלמו יהודים במנוסתם מפני הסיוט של חייהם", הוא אמר.
"היושב ראש מו"
הסיבה לרשימה הזו היא מותו של אחד הילדים, מוריס מאיר אוסטרובסקי. הוא מת בתחילת החודש בגיל 95. כמו רוב הילדים הנ"ל הוא שינה את שמו, וקרא לעצמו מו אוסטין (Mo Ostin). ליצנים קראו לו "היושב ראש מו". לדעת מספידיו הוא היה מאנשי המוזיקה המחוננים ורבי ההשפעה ביותר בהיסטוריה.
במשך 30 שנה הוא עמד בראש חטיבת התקליטים של האחים וורנר, ובתור שכזה הוא גילה את גדולי הכשרונות. עמד לו ולהם הצירוף של הבנה, של אינטואיציה, של סבלנות ושל ענווה.
רשימת הכשרונות שהוא ניהל מדברת בעדה. היא כללה את פרנק סינטרה, ג'ימי הנדריקס, ניל יאנג, פול סיימון, פרינס, מדונה, U2, ואן מוריסון... כאשר הוא סולק מתפקידו בידי מנכ"ל חדש וצר-עין, ב-1994, וורנר החזיקה כמעט ברבע השוק האמריקאי.
מסלול התקדמותו של אוסטין היה רצוף יהודים. הוריו עקרו ללוס אנג'לס כאשר היה בן 13. הוא התוודע אל עולם המוזיקה בזכות שכן, שהיה אחיו של נורמן גראנץ, "האמרגן המצליח ביותר בהיסטוריה של הג'אז", בנם של פליטים יהודים ממערב אוקראינה.
רשת של הכרויות, שיטתיות או מקריות, הקפיצה מאות צעירים יהודים אל עולם נועז של יצירה. הם הניחו יסודות, הם עיצבו תפיסות, והם יצרו טעם ציבורי. אין לי כאן המקום למנות אותם, או לתת את הביוגרפיה שלהם. אבל אני מציע למתעניינות גם למתעניינים לפתוח ערך אחד בוויקיפדיה, נניח של אלפרד ניומן, להקיש על כל שם משפחה שיופיע בו, ולצאת למסע בעקבות הילדים היהודים.
אינדיאנים וקוזאקים
ניל גאבלר, בספרו על הוליווד, טוען שחוויות הילדות של היהודים או של הוריהם ניכרו בסרטים שהם הפיקו. קאובויז ואינדיאנים לא היו רק תיאורים של המערב הפרוע, אלא בעצם של העיירות הקטנות באוקראינה שהם נטשו מאימת הקוזאקים.
יוצרי הוליווד היו האנשים שהקימו את האולפנים הגדולים, ועמדו בראשם עשרות שנים. במרוצת הזמן נמצאו להם הרבה מקטרגים, שהאשימו אותם בוולגריות, או בטיפוח דעות קדומות וסטריאוטיפים גזעיים ואתניים. משקלם הכבד של יהודים בהוליווד היה תוצאה קלאסית של דחיקתם ממקומות אחרים. לא הייתה להם ברירה אלא ליצור אימפריה משל עצמם.
אבל מרכזיותם לא נגעה רק לאולפנים ולהפקה. הם יצרו את המוזיקה של הוליווד. עיינו-נא למשל בביוגרפיה עוצרת הנשימה של משפחת ניומן, שילדיה, דודניה, נכדיה וניניה היו מועמדים לאוסקר 92 פעמים בזכות לחניהם לשירי הסרטים.
יהודים העניקו לאמריקה שירים של אהבת מולדת, אבל גם שירים של מחאה על כשלונות פוליטיים וחברתיים. ישראל ביילין הנ"ל שינה את שמו לארווינג ברלין. הוא כתב 1,500 שירים, כולל זה הנחשב להמנון הלא רשמי של ארה"ב, "אלוהים ברך את אמריקה". לא רע בשביל יליד עיירה קטנה בבלארוס של ימינו.
ילד אחר, אייב מירופול, שנטל לעצמו את השם לואיס אלאן, זיעזע את אמריקה לפני 85 שנה בשיר על לינץ' של איש שחור. שם השיר היה 'פרי מוזר', והמגזין טיים העניק לו ב-1999 את התואר "הפזמון החשוב ביותר של המאה ה-20".
בכל ההיסטוריה הארוכה והמסובכת של הגירה לאמריקה לא הייתה קבוצה כה קטנה, שהשפיעה השפעה כה גדולה על הארץ הענקית שבה התיישבה. היהודים ההם קיבלו מקלט מאמריקה ונתנו לה בתמורה את דימויה העצמי ואת צליליה. איזו פגישה מדהימה זו הייתה.