בריאן דיז, ראש המועצה הלאומית לכלכלה בבית הלבן, ואליזבת' דור, סמנכ''לית בכירה ב-Whirlpool באירוע קידום חקיקה לייצור מקומי / צילום: Associated Press, Patrick Semansky
באפריל 2020, בשיא הגל הראשון של מגפת הקורונה, פרסם היזם והמשקיע מארק אנדריסן מאמר קצר ומהדהד תחת הכותרת "זה הזמן לבנות". אנדריסן כתב אודות החוסרים שהתגלו בתחילת המגיפה: בבדיקות קורונה, במכונות הנשמה, במסכות וכדומה.
אולם, החוסרים האלה היו עבור אנדריסן סימפטום לבעיה עמוקה הרבה יותר בחברה המערבית ובמיוחד בארצות הברית. להשקפתו, הם העידו על "הכישלון שלנו לעשות, ובאופן ספציפי - על חוסר היכולת הנרחב שלנו לבנות".
במאמר אנדריסן פירט שורה של תחומים שבהם ארצות הברית חדלה מלבנות כנדרש: מדיור, דרך תחבורה ועד מפעלי תעשייה, שעברו מעבר לים. "אנחנו צריכים לדרוש יותר מהמנהיגים הפוליטיים שלנו, מהמנכ"לים שלנו, מהיזמים שלנו, מהמשקיעים שלנו. כולנו יכולים לתרום לבנייה", כתב היזם.
המאמר של אנדריסן עורר לא מעט רעש בארצות הברית, אך הוא לא היחידי שראה במגפת הקורונה קריאת השכמה למערב. בשנים האחרונות ניתן לזהות קולות משני צדי המפה הפוליטית שתומכים להחליף את המודל הישן ולאמץ מדיניות תעשייתית חדשה, כזו שתסייע לתחרות מול סין ותתמודד עם משבר האקלים.
"רעיון הכלכלה החופשית מתעלם מהמציאות"
בנאום שנשא ביוני השנה, טען בריאן דיז, ראש המועצה הלאומית לכלכלה בבית הלבן, כי "המגפה חשפה חולשות כלכליות ייחודיות". לדבריו: "המדפים ריקים בחנויות. יש מחסור בתרופות בסיסיות, צווארי בקבוק בשרשראות האספקה - משבבי מחשבים ועד לציוד רפואי מתקדם. המשבר החריף הזה חשף כיצד הבסיס התעשייתי שלנו התרוקן מתוכן, בתהליך שהתרחש לאורך עשורים".
עוד אמר דיז באותו נאום: "הגישה של המגזר הפרטי וגם של המדיניות הציבורית שלנו לגבי ייצור מקומי העניקה עדיפות לעלויות נמוכות וקצרות טווח על חשבון הביטחון, הקיימות והעמידות. זו הייתה קריאת ההשכמה". דיז תיאר "מדיניות תעשייתית חדשה" שארצות הברית צריכה לאמץ, כזו שכוללת, בין היתר, שיפור שרשראות האספקה, השקעה ציבורית ממוקדת, וגם התמודדות עם משבר האקלים.
בדבריו, הוא התייחס לשיקול מרכזי נוסף - סין. "אנחנו צריכים להיות מפוכחים לגבי העובדה שהרעיון של כלכלת שוק חופשי עולמית ופתוחה מתעלם מהמציאות, ושסין ומדינות אחרות משחקות לפי סט כללים אחר", אמר דיז.
השאיפות של ביידן והמירוץ מול סין
ביום שלישי השבוע אפשר היה לראות את המדיניות התעשייתית החדשה עליה דיבר דיז קורמת עור וגידים. אל שולחנו של הנשיא ג'ו ביידן הגיע לאישור סופי חוק הכולל, בין היתר, השקעה של יותר מ־50 מיליארד דולר בחיזוק תעשיית השבבים האמריקאית. זאת, לצד השקעה של כ־200 מיליארד דולר במחקר ופיתוח, בין היתר לצורך הקמת מרכזי חדשנות אזוריים, בשיתוף פעולה בין אוניברסיטאות למגזר הפרטי.
החוק עבר בעזרת קולות של מחוקקים משני צדי המתרס, כשהתחרות מול סין נזכרת בו באופן מפורש, כשלמימון לחברות השבבים נלוות הגבלות על מתקני ייצור מסוימים בסין. זהו מירוץ חימוש טכנולוגי.
אל החוק הזה הצטרפה השבוע גם חקיקת האקלים והבריאות של ביידן, שעברה משוכה קריטית בסנאט, בקולות הדמוקרטים בלבד. זהו הגלגול הנוכחי והרזה יותר של תוכנית ההשקעה של נשיא ארצות הברית, שנושאת את הכותרת "תוכנית להורדת האינפלציה". התוכנית השאפתנית כוללת גם שיעור מס מינימלי של 15% על תאגידים שמרוויחים מעל מיליארד דולר, ושורת צעדים נוספים שאמורים לתרום להורדת הגירעון.
במישור האקלים, החוק הנוכחי כולל השקעה של 369 מיליארד דולר במעבר לאנרגיה ירוקה, שיוקצו למגוון תחומים: סובסידיות ליצרני פאנלים סולריים וטורבינות רוח, הלוואות ומענקים למעבר לתשתיות ירוקות, להפחתת פליטות במפעלים מזהמים ובחקלאות ועוד.
זה אולי לא החוק המלא שאותו ביידן היה רוצה להעביר - כמעט כל ההשקעות החברתיות ותוכניות הרווחה קוצצו ממנו, בין השאר בגלל שלא היו לו מספיק קולות בסנאט. עם זאת, התוכניות האלה מהוות ניצחון פוליטי משמעותי עבור הבית הלבן, שהעביר מאז תחילת 2021 גם תוכניות השקעה בתשתיות וגם את תוכנית הסיוע בקורונה (שמבקריה טוענים שגודלה המוגזם תרם לאינפלציה). במישור המעשי, בחוקים הנוכחיים ישנה השקעה של מאות מיליארדי דולרים בתעשייה האמריקאית, וליתר דיוק, בכיוונים ספציפיים עבור התעשייה האמריקאית.
תמיכה פוליטית רחבה לשינוי
החקיקה שאותה הצליח הנשיא להעביר, כאמור, לא כוללת את כל מה שתכנן ביידן במקור, ובמיוחד אינה כוללת מהפך ברשת הביטחון החברתית בארצות הברית. ובכל זאת, אפשר למצוא בא היגיון מקשר שמתחבר לשינוי רחב יותר.
בשנים האחרונות אפשר לזהות קולות משני צדי המפה הפוליטית בארצות הברית שתומכים מכיוונים הפוכים במדיניות תעשייתית, או לכל הפחות ביותר מעורבות ממשלתית בעיצוב הכלכלה. לדוגמה, פרופסור טיילר קאוון מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, אחד ממעוזי הליברטריאניזם בארצות הברית, הכריז בתחילת 2020 שהוא רואה באופן חיובי השקעה בתשתיות, מדעים, אנרגיה גרעינית ותוכנית חלל.
מנגד, אפשר למצוא גם תמיכה משמאל במדיניות שמתמקדת בצד ההיצע. קרי, לא רק במיסוי ובחלוקת קצבאות ותקציבים ציבוריים, אלא גם בניסיון להשפיע על הכלכלה עצמה - בין אם בעידוד חדשנות או במעבר לאנרגיה ירוקה, ובין אם בניסיון לטפל באי השוויון באמצעות שוק העבודה באמצעות יצירת משרות טובות למעמד הביניים.
אחד הקולות הבולטים בהקשר זה הוא פרופסור דני רודריק מאוניברסיטת הרווארד. פרופסור רודריק, מבקר נודע של הגלובליזציה, פרסם השבוע טור בו הסביר שיש ביוזמות הנוכחיות הרבה מקום לשיפור לתפיסתו. בחזון שהוא היה רוצה לראות, המדיניות הממשלתית פועלת כדי להבטיח היצע של מקומות עבודה איכותיים גם עבור עובדים פחות משכילים ומיומנים.
משרות כאלה, הדגיש רודריק, אפשר למצוא לא בהייטק, אלא בענפי הבריאות והסיעוד (שדווקא נכללו בתוכנית המקורית של ביידן). עוד הוסיף רודריק שהחוקים החדשים יסייעו לתחרות מול סין ולהתמודד עם משבר האקלים, אך לראייתו לא בהכרח ליצור את מקומות העבודה הדרושים.
יש גם מי שמבקש להוסיף כוכבית לשיח על שובה של המדיניות התעשייתית. פרופסור רוברט רייך, אחד הקולות הפרוגרסיביים הבולטים במפלגה הדמוקרטית, הסביר בשנה שעברה, שמאז שנות ה־80 נוצרה בארצות הברית רתיעה מהתערבות בכלכלה ומכך שהממשלה "תבחר מנצחים", כלומר ממדיניות תעשייתית.
"הסוד הקטן והמלוכלך הוא שלאמריקה כבר יש מדיניות תעשייתית", ציין פרופסור רייך, והוסיף: "אבל מדיניות שמוכוונת להגדלת רווחים באמצעות סובסידיות לתעשיות ספציפיות, פרצות מס, תוכניות חילוץ ומכסים". במילים אחרות, לתפיסתו של רייך, הממשלה כבר מעורבת בכלכלה במגוון אופנים, והשאלה את מי המדיניות שלה משרתת - את הציבור כולו או חברות ספציפיות? זו שאלה, אגב, שתעלה באופן מתבקש גם לגבי היוזמות הנוכחיות של הממשל האמריקאי.
שבבים ואנרגיה הם שני אזורים שבהם הכלכלה מצטלבת עם ביטחון לאומי, ומעורבות ממשלתית בהם היא מתבקשת. אלא שבמאמר המקורי של אנדריסן נזכרו עוד שלל תחומים בהם נדרשת חזרה לבנייה, ולא רק על ידי הממשלה. אחד מהם היה פשוט בניינים - אנדריסן התלונן על כך שכבר לא ניתן לבנות בערים אמריקאיות. בשבוע שעבר הוא שוב עלה לכותרות, אחרי שהתברר שהוא ואשתו שלחו לעיריית אתרטון, קליפורניה, בה הם מתגוררים, התנגדות לבניית בתי דירות שישנו את אופייה.