ח''כ גלעד קריב בדיון בוועדת החוקה, השבוע / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
ניצחתם. בענק. שניכם. אתם שם בהנהגת המחאה, ואתם בקואליציה, כן, כן, שניכם, אין מפסידים זולת המדינה עצמה, שאת השברים שלה נצטרך כולנו לאסוף בקרוב.
מארגני המחאה, הצלחתם בקמפיין שיילמד בספרי ההיסטוריה, לשכנע כל כך הרבה אנשים שזה קיצה של מדינת ישראל. הצלחתם לשכנע שאוסף החוקים ימוטט את הדמוקרטיה ויהרוס את הכלכלה. הצלחתם להשוות את ישראל למדינות רודניות למחצה, לנפח את התבהלה לממדי ענק. הצלחתם להכניס את הוויכוח הפוליטי הזה לצבא, היכל הקודש של הישראליות, להפוך מחאה פוליטית לגיטימית נגד מנהיג הימין, בסיוע אדיב של הקואליציה, למבוא למרי אזרחי. WELL DONE.
● עיתון, לא מפלגה. רוצים להחרים? בבקשה | דעה, נעמה סיקולר
● המהפכה המשפטית והכלכלה: הרכבת דוהרת לתהום | פרשנות
● המונולוג של אראל סג"ל חשף אמת מטרידה: החברה הישראלית מפולגת מאי פעם וכך זה נראה בשטח
הנימוק הרשמי של המחאה הוא המהלך הדרמטי מדי שמקדמת הקואליציה. הצלחתם בקואליציה לשוות למהלך צבעים של נקמה במערכת ולא של תיקון יחסי הכוחות. נקמה במערכת משפט שאולי לא אוהדת אתכם במקרים רבים. הצלחתם להביא אוסף חוקים שיחדיו משנים באופן חד את יחסי הכוחות ומעניקים לכם ולקואליציות עתידיות את מירב הכוח. הצלחתם להציע הצעות חוק שמקטבות את השיח. הצלחתם לעזור למחאה לגייס אליה כל כך הרבה תמיכה, מכל כך הרבה גורמים בישראל ובעולם. כל הכבוד.
כדור השלג של הסרבנות
המחאה אינה מיקשה אחת, הגרעין הקשה שלה, הוא מארגני הפגנות בלפור, הדגלים השחורים ודומיהם הקיצונים יותר. אלה שכלפי חוץ בכו בדמעות שליש על הרפורמה, קפצו משמחה כשהיא יצאה, וקפצו כמוצאי שלל רב על הפוטנציאל שהביאה לגיוס המוני השמאל והמרכז. הכיוון שנבחר היה קמפיין מקיף שכותרותיו מוקצנות במכוון, כדי להביא לתסיסה, ולייצר התנגדות שתגרום לממשלה לסגת. רבים וטובים מהמשתתפים בהתארגנות, ויש בהם אישים ובכירים שתרומתם למדינה עצומה, מאמינים שהיעד הוא ריכוך הרפורמה, ויצירת איזון הגיוני המקדם ערכים דמוקרטיים.
מקצתם מאמינים/מקווים שמהמשבר הזה יצא דווקא טוב - ביסוס של המערכת החוקתית של מדינת ישראל לאורך זמן. אבל בתוך ההתארגנות יש לא מעטים שמטרתם המובהקת היא הפלת הימין ונתניהו במיוחד, ובתוכם יש גם את סוכני הכאוס שמבחינתם צריך לא ללכת על הקצה, אלא עד הסוף, גם אם יגרם נזק חמור למדינה ולמוסדותיה.
והצרה היא שאלה מהמארגנים שלא רוצים להגיע לשם - כי אין למחאה הנהגה אחידה - נגררים, לא עוצרים לבחון איפה אנחנו. וכך, נשלח לו ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר פעם אחר פעם למהדורות ולכנסים להצהרות מרי ולקריאות לסרבנות שאם יתקבלו, באמת לא תהיה פה מדינה. וכך, אותה מחאה לכאורה לגיטימית עם דגלי ישראל הקרויה בציניות "אחים לנשק", החלה את גל הסרבנות. כשכתבתי על זה לפני שבועיים, אמרו לי - אנחנו נמשיך לשרת, זו רק מחאה באזרחות. אלא שכדור השלג מתגלגל עם הודעות של קבוצות מיחידות שונות על התלבטות ואפשרות לאי-התייצבות. קריאת הרמטכ"ל הרצי הלוי להשאיר את הוויכוח מחוץ לצבא, נכונה, אבל לא בטוח שהסוסים כבר לא ברחו.
וכך גם בכלכלה. אורי יוגב, מחותמי מכתב המנכ"לים, אמר לי שברור לו שהפגיעה בכלכלה הישראלית אם בכלל, לא תהיה משמעותית, ולא על הפרק בשלב זה. הוא הודה שגויס להפעלת לחץ על נתניהו - "נתניהו יודע שיקבל 70% מהרפורמה ואנחנו כאן לעזור לו להגיע לשם ולרדת מה-100%". בינתיים, סוכנויות הדירוג וגורמים כלכליים בינלאומיים הסתמכו יותר על עוצמת המחאה כגורם סיכון לכלכלה, על הפרשנות המקצינה לרפורמה כמאיימת על הדמוקרטיה ופחות על חשש מהותי מצעדי הרפורמה עצמם.
היבריס שממשיך לשלוט
עיתונאי כלכלי אמריקאי התקשר אלי השבוע ושאל אותי על פרטי הרפורמה, על המחאה ועל מה שצפוי. עניתי כמיטב יכולתי, והעיתונאי (וול סטריט ג'ורנל) סיפר, שהוא מוצף בפניות ובאזהרות מגורמים ישראלים שונים, בהם עיתונאים עמיתים, המנסים לשכנע אותו שישראל בדרך לאבדון כלכלי בשל הרפורמה. מה אתה חושב, שאלתי. "שירדתם מהפסים, זה חרקירי. ברור לגמרי שאם כל החוקים של הממשלה יעברו זה יפגע במערכת המשפט וייצור מאזן נגטיבי כלפי בתי המשפט, אבל הנתונים הכלכליים של ישראל כל כך טובים, שפגיעה אם תהיה, היא לא בגלל הכלכלה נטו אלא בגלל הלך הרוח, הסנטימנט השלילי שמבהיל משקיעים".
והקואליציה, יש לה את מי שהיבריס של אחרי הבחירות ממשיך לשלוט במעשיו. במהלך המו"מ הקואליציוני, מפלגות הלוויין כולן באו עם דרישות בהיקף ועוצמה שלא היו בעבר, וקיבלו את רובן. ויש בהן כאלה המעלות בעיות ביטחוניות, וכאלה המעלות בעיות כלכליות וחברתיות קשות, וכאלה שמשמען תקיעת אצבע בעין, כשלפעמים נדמה שזו מטרתן היחידה.
גם הסירוב של יריב לוין ושמחה רוטמן להיענות לקריאת הנשיא יצחק הרצוג לעיכוב תהליכי החקיקה כדי להידבר, המשיך את מגמת השימוש בכוח הפוליטי, תוך התעלמות ממה שקורה למדינה ולחברה, מקולות המצוקה האמיתיים העולים מהציבור, בהפגנות ובצינורות האחרים. ולא, התנהלות העבר של ממשלות אחרות שהתעלמו גם הן, ובאופן נפשע ממחאה ציבורית עזה, לא מצדיקה את ההתעלמות הנוכחית.
אלה גם אלה מרחיבים את השסע הנפער, חלקם במכוון, והאחרים נותנים לזה לקרות מתוך רצון לנצח, ומתוך הנחה חסרת אחריות שאפשר יהיה אחר כך להחזיר את הגלגל לאחור. ההנחה רבותי, מוטעית.
גם התקשורת אשמה
ומילה על התקשורת הישראלית. זו אינה הפעם הראשונה שהיא נראית כך. חלקים ניכרים ממנה מגויסים מלא מלא למטרות פוליטיות. זה קרה באוסלו, זה קרה בהתנתקות וזה קורה כעת ביתר שאת. עבירות חמורות על האתיקה העיתונאית, רמיסת כללי מקצועיות בסיסיים ודיווחים מוטים תוך שימוש מטעה בנתונים, הבעת דעות של מדווחים ומגישים ומה לא. וכן גם בערוצים מזוהי ימין (שבשניים מהם הופעתי) אין איזון והם מוטים. אבל הם מזוהים במוצהר, ורוב הדוברים בהם אינם עיתונאים אלא דעתנים.
המפגש בין נתניהו לח"כ בועז טופורובסקי מיש עתיד והתגובות התוקפניות כלפי מי מהאופוזיציה שחייך לנתניהו, נתן את התמונה כולה. בעיני התוקפים נתניהו הוא דמון, לא יריב פוליטי, לא ראש מחנה הימין, אלא אויב - אף גרוע מכך, כי עם אויב מדברים כדי להגיע להפסקת אש ונתניהו הוא אפילו לא בר-שיח. אם הקואליציה והאופוזיציה לא מסוגלות לדבר מפחד האקטיביסטים הדוגמטים, אפשר לסגור את המדינה.
הלוואי וטור הפרידה שלי מגלובס - הבית המקצועי שלי בחמש וחצי השנים האחרונות - היה יכול להיות אופטימי יותר. מצטער. ומילה על הבית. הערכים המקצועיים העיתונאיים שהובילו המו"לית והבעלים אלונה בר און והעורכת נעמה סיקולר, הם נשמת אפה של העיתונאות, אשתדל ליישמם גם כמ"מ מפקד גלי צה"ל. תודה גלובס.