מאבק האסי. קיבוץ ניר דוד שכר את שירותי הלובינג של פוליסי במסגרת המאבק הייצרי / צילום: כדיה לוי
בזמן שהכנסת סערה השבוע על אישור החוק לביטול עילת הסבירות, אתמול עבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית גם חוק ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים, שמשום מה איחד את המשכן, קואליציה ואופוזיציה. לפי החוק החדש, גם יישובים בפריפריה ובאזורי עדיפות לאומית בני 700 משפחות יוכלו לסנן מצטרפים באמצעות ועדות קבלה, לעומת תקרה של 400 משפחות עד כה. בנוסף, לפי החוק, בעוד כ-5 שנים יוכל שר הכלכלה להרחיב את האפשרות לקיים ועדות קבלה גם ביישובים גדולים יותר, לאחר שהנוסח המקורי ניסה לקבע את התקרה ביישובים המונים אלף משפחות. בעקבות אישור החוק החלטנו לקדם מחדש את הטור בנושא של דרור מרמור.
איפה נפגשים באותו צד של המתרס שמחה רוטמן ושקמה ברסלר, יו"ר ועדת החוקה ומובילת המחאה נגד הרפורמה המשפטית? השניים, שאינם רואים כמובן עין בעין בסוגיות מהותיות בליבת החיים שלנו כאן, גרים שניהם בישובים קטנטנים. רוטמן בפני קדם שבמזרח גוש עציון וברסלר בבית שערים שבעמק יזרעאל.
● המשל של פרקליט המדינה שמסביר את חוסר האמון במערכת המשפט | טור סופ"ש
● 44 אלף שקל למ"ר: דירה ישנה בצפון ת"א נמכרה ב־40% פחות מדירה חדשה | עסקה בשבוע
למה זה חשוב? כי אולי העובדה ששני קולות חשובים כל כך ומנוגדים כל כך, שותפים לסגנון מגורים דומה ויוצא דופן, יכולה להסביר לנו איך קרה שהזנב מכשכש בכלב. כיצד העזרה והדאגה לישובים קטנים - החל מסבסוד דיור ועד להרחבת מנגנון ועדות הקבלה - הופכת בשבועות האחרונים לגולת הכותרת של מדיניות הקרקע של ישראל. מי יתווכח עם הציונות המשותפת לרוטמן ולברסלר?
הפריפריה נבחנת בערים הגדולות שלה
אלא שלמעשה, הציונות הזו מכרסמת בכוחה של הפריפריה. שני מהלכים גדולים לעידוד ההתיישבות ביישובי הפריפריה הקטנים נמצאים על הפרק: השבוע עברה בקריאה טרומית הצעת החוק המרחיבה את מודל ועדות הקבלה לסינון תושבים - מיישוב של 400 ל־1,000 משפחות. במקביל, בממשלה דוחפים לביטול תקרת ההנחה בשיווק קרקעות לישובים חזקים בפריפריה, במחיר הקרקע והפיתוח - עד לשיעור של 90%.
ומה רע בזה? לפני הכל, אין שום סיכוי להפריח את הפריפריה בלי ערים חזקות שיפרחו בה, אפילו אם יום אחד יגיעו לשם רכבות הקליע של השרה רגב. אי אפשר למשוך אוכלוסייה חזקה לערים הגדולות, כשהיישובים לידן מציעים קרקעות בזיל הזול, כולל סינון לאנשי שלומנו בלבד. כמו שכתב השבוע שר השיכון יצחק גולדקנופף עצמו לראש הממשלה בנימין נתניהו: מי יקנה קרקע בנוף הגליל, שם מחיר קרקע לדירה עומד על כ־420 אלף שקל, כשבמצפה אביב או בתובל שבמועצת משגב משווקים קרקעות במחיר של 292 ו־325 אלף שקל, בהתאמה.
האמת מאחורי ועדות הקבלה
אבל ביישובים הללו מדגישים שוועדות הקבלה נועדו רק לשחרר את הפלונטר, וממילא הן כמעט לא פוסלות חלילה שום מועמד. דודו קוכמן, מזכ"ל תנועת כפרי האיחוד החקלאי, ציין השבוע כי "רק 5% לא מתקבלים בוועדת הקבלה האזורית, מה גם שעל הוועדה יש ערעור לוועדת ההשגות הארצית". אלא שפרוטוקולים של דיוני ועדת ההשגות, שקיבלתי בזכות חוק חופש המידע, מגלים שהיא התריעה יותר מפעם אחת שהסינון המרכזי ליישובים נעצר הרבה קודם - "בין בכך שאין פרסום של דבר ההרחבה ובין בכך שכאשר מגיעים חיצוניים, היישוב מבהיר להם שאין למה להתקדם".
לפי המסמך, מרבית הדחיות לא קשורות בשאלת הלאום (האיום הדמוגרפי הידוע), אלא ברצון לדחות אוכלוסיות מוחלשות מהיישוב החזק. והנה שיא האבסורד: מתברר שהיישובים גילו את הטריק הכי פשוט - להבהיר למועמד שהוא לא מתאים: "בגלל התעקשותך להמשיך בהליכי הקבלה על אף שהיישוב לא רצה אותך או פנייתך לייעוץ משפטי", נכתב באחד המקרים. נפלא.
קחו הנחות, אבל תאיצו את השיווקים
האבסורד הוא שבמועצת מקרקעי ישראל, שמתכנסת בשבוע הבא (12.6), השר גולדקנופף שהפך לחסיד הערים הצפופות, דווקא מתכוון לזרום עם הדרישה להנחות עתק גם ביישובים חזקים. אבל הוא הוסיף תנאי קטן שמקפיץ אותם: "עד ליום 30 ביוני 2025 ישווקו 80% מסך המגרשים או לפחות 40 מגרשים בשנה במשך 36 חודשים - הנמוך מבניהם". אם חפצה נפשו של היישוב לגדול, להפריח את הפריפריה, אז למה לא להאיץ את השיווקים?
גולדקנופף ואחרים מרגישים שביישובים הללו מבקשים בעיקר לסדר ולשמור קרקעות בזול לדורות הבאים. לאחר שמועצת משגב שבגליל הרימה את נס המאבק, הוא כתב לנתניהו: "בהתאם לבדיקה שנערכה לבקשתי, ביישובי משגב מתוכננות כבר היום כ־4,000 יחידות דיור, אשר טרם שווקו למרות פניות חוזרות ונשנות של רשות מקרקעי ישראל להאצת השיווק". זה לא מפריע לאנשי משגב להבהיל את הממשלה בנתונים על צניחה של יותר מ־50% במספר ילדי המועצה תוך 20 שנה.
כוכבי השבוע
בלתי מספיק: הסכנה הגדולה לקראת סוף כהונת הנגיד
בפרקטיקה, צריך להודות שלא ממש חשוב מי יבחר לנגיד הבא. גם הוא בעיקר "יעתיק" את החלטות הריבית מארה"ב. מה גם שלפחות בכל הנוגע לריבית, מדובר בהחלטה של מועצה ולא של אדם אחד. לא בכדי, החלטות הבנק המרכזי הן הדבר הכי צפוי במדינה, ותעיד העובדה שרובן ככולן מתקבלות פה אחד.
ועדיין, אסור שתהליך המינוי יהיה נגוע חלילה בריח פוליטי (שמועות כבר החלו לפרוח). גם אם נגיד הבנק הוא בעיקר תפקיד סמלי וייצוגי - זה לא מעט. התפקיד קריטי לא בגלל ההחלטות הצפויות (הן גם לא ממש הוכיחו את עצמן - ותעיד חריגה כמעט קבועה מיעד האינפלציה), אלא בשביל שנדע כל לילה שאפשר לישון בשקט, לפחות בכל הנוגע למדיניות המוניטרית. בימים אלו במיוחד, אסור שנחשוש שמישהו הדפיס שטרות, הקפיץ או הוריד ריבית, רק כי זה שירת מישהו אחר לטווח קצר.
מצוין: יש רפורמות שלא בוחנים דרך החור בגרוש
הרפורמה המתוכננת ברכיבי השכר במגזר הציבורי, בראש ובראשונה ביטול סעיף הוצאות הרכב, כל כך חשובה, שאסור לה להבחן רק דרך החור בגרוש. כדרכו של עולם, ההסתדרות ומשרד האוצר בעיקר מנסים לכמת את הרפורמה במספרי תקציב - הראשונים, כדי להבטיח שגם מי שלא היה זכאי להוצאות הללו (כי לא היה לו רכב למשל) יוכל לקבל תוספת במעבר לתשלום אחיד, והאחרונים, חוששים לבור התקציבי.
זו השעה להתעלות מעל אלה. ששני הצדדים יבינו שהיתרון הגדול הוא הרבה מעבר לסרבול או האפליה בתלוש. העובדה שעובדי מדינה ממש נאלצים כיום להחזיק רכב וחניה כדי לא לאבד את אותה תוספת (כ־2,500 שקל בממוצע) היא אבסורד, בעיקר בכל הנוגע להשפעות התחבורתיות והתכנוניות ההרסניות - עוד פקקים ועוד חניונים. לרוע המזל, קשה מאוד לתרגם זאת לחיסכון בשקלים.