טייבה / צילום: שלומי יוסף
הכותב הוא ראש העיר טייבה
מאז שנות האלפיים החברה הערבית הלכה והידרדרה, והאלימות החלה לפגוע בכל רבדי החיים - הן פיזית והן כלכלית. הביטחון האישי של התושבים הלך והתערער. מאז ועד היום לא הוכיחה המדינה כמעט כל רצינות בטיפול בפשיעה, מאז ועד היום לא ראינו שהמדינה השקיעה משאבים או הראתה רצינות בלוחמה בפשיעה.
לכן ארגוני הפשיעה, בצורה הדרגתית ועקבית, החלו להשתלט על מקורות כספיים, לרבות בסקטור הציבורי. דבר זה הוליד מלחמות בתוך עולם הפשע והביא לשליטת ארגוני הפשיעה על השוק האפור, שוק ההלוואות - ועל הכלכלה של החברה הערבית כולה.
● הצ'יינג'ים, הבנקים והאבטלה: הנתונים הכלכליים שמאחורי הפשיעה בחברה הערבית | ניתוח
למדינה יש חלק בזה, כי נושא המשכנתאות לא שווק בצורה נכונה. מאחר שמבנה שוק המשכנתאות חסם רבים בחברה הערבית מלקבל משכנתאות. הבנקים הציבו תנאים לא הגיוניים, וזה חייב המון זרחים ערבים לפנות לשוק הפרטי, דהיינו להסתבך בשוק האפור.
בתחילת התהליך הדברים היו יחסית מינוריים, אבל עם היעדר המשילות, היעדר הלוחמה של רשויות החוק והשתלטות על השוק הכלכלי הפרטי של ארגוני הפשיעה, הדבר תפח וגדל מיום ליום, ואנו רואים כעת את התוצאה של מלחמת הכנופיות ברחובותינו.
לא נקפה אצבע
לצערנו, המדינה לא נקפה אצבע, ויש דעה רווחת מזה שנים בחברה הערבית שאומרת שהמדינה איננה מעוניינת לטפל בפשיעה והאלימות, ובמקום זאת רוצה פשוט לתת לערבים לרצוח אחד את השני. הפופולריות של תזה זו מתעצמת מיום ליום, כי אין שום היגיון בכך שמדינה ריבונית לא תצליח למגר את תופעת הפשיעה של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. מי שמגיע לטהרן יכול להגיע לרוצחים בטורעאן, מי שמגיע לאיראן ולכור הגרעיני האירני יכול להגיע לסוחרי הנשק ולמקורות הפשיעה.
הדעה הזו כאמור הולכת ומתעצמת בחברה הערבית, ובמיוחד כאשר אנחנו לא רואים שהמדינה עושה דבר במלחמה בארגוני הפשיעה. תוסיפו על זה את כמות הנשק הבלתי נתפס הנמצא בחברה הערבית, נשק שיכול להספיק לעשרות גדודים בצה"ל בעת מלחמה, והמדינה, גם כאן, נכשלה כישלון צורב שמאפשר לסחר בנשק ללכת ולגדול.
● יותר מ-100 נרצחים בחצי שנה: מאיפה מגיע הנשק לחברה הערבית?
אם מישהו חושב שהבעיה של החברה הערבית היא רק של הערבים - הוא טועה. הבעיה הזו היא בעיה של כל המדינה: ערבים ויהודים כאחד.
התפקיד הבסיסי של כל מדינה, ובמיוחד מדינה דמוקרטית, הוא לדאוג לביטחונם האישי של אזרחיה. המדינה נכשלה בכך. אם בעבר היינו אומרים "וואו" כאשר נרצח מישהו אחד בחודש, היום אנו קמים כל יום בבוקר לצרור של נרצחים, וכאילו הפך הדבר לאירוע שבשגרה.
השאלה הנשאלת היא לאן פניה של המדינה - האם היא רוצה להטיל משילות וסדר בחברה הערבית או לתת לאנדרלמוסיה להמשיך? מאז שנבחרה הממשלה, מספר הנרצחים טיפס למספרים בלתי נתפסים, הגענו ליותר מ-100 קורבנות במחצית השנה, והדברים לא ייעצרו כל עוד המדינה לא תתעשת, תילחם ותיקח את העניין כפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה. קברניטי המדינה צריכים להילחם בפשיעה ברמה של לוחמה בעניינים לאומניים. כל עוד המדינה לא לוקחת החלטה כזו, ארגוני הפשיעה ימשיכו להטיל אימה וטרור על כולנו.
הממשלה הקודמת
חשוב לציין כי בממשלת לפיד־בנט אחוזי הפשיעה בחברה הערבית ירדו בצורה משמעותית, מאחר שהייתה אז תקווה לחברה הערבית שתהיה אוזן קשבת, ושיש גורם שהולך לטפל בזה. השר עמר בר־לב עשה ואפילו התאמץ לקדם את עניין הלוחמה בפשיעה בחברה הערבית.
מאידך, בממשלה הנוכחית העניין רק עולה לכותרות, ואיש לא מטפל בזה. כניסת השב"כ ולא כניסת השב"כ - המדינה לא צריכה את האישור של נבחרי הציבור הערבי, לא ראשי רשויות ולא חברי הכנסת, כדי להכניס את השב"כ לסיפור. איש לא צריך להמתין לאישור שלנו כדי להכניס את השב"כ, ושיכניסו כל גורם - רק לעצור את הטבח שקורה בכל יום בחברה הערבית.
הממשלה והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מתעסקים רק בפופוליזם, בראיונות לתקשורת ובאפס מעשים - והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. התוצאה והציון של הממשלה הנוכחית ביחס ללוחמה בפשיעה בחברה הערבית הציון הוא אפס.
אין לנו כבר דרך חזרה כל עוד המדינה לא לקחה את הפיקוד והטילה משילות.