ניידת משטרה / צילום: Shutterstock, Georgy Dzyura
הכותב הוא מתמחה בתחום הרגולציה במשרד KRB. שימש בעבר כיועץ חקיקה לשר המשפטים גדעון סער וכעוזר משפטי לשופט בית המשפט העליון נעם סולברג
הפשיעה הגואה בחברה הערבית היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. לא בכדי התמקדה מערכת הבחירות האחרונה בהגברת המשילות ובמאבק בפשיעה. איתמר בן גביר הבטיח הרתעה, יד קשה, וענישה מחמירה. אלא שמאז שהוקמה הממשלה, מניין הנרצחים רק עלה.
במשך שנים התשובה המיידית לעלייה בפשיעה הייתה חקיקה שהחמירה את הענישה. הענישה עלתה, אבל הפשיעה לא ירדה. בממשלה הקודמת לדוגמה, כמעט מדי שבוע, הגיעו לוועדת השרים לחקיקה הצעות להחמרת ענישה על פשיעה חקלאית, פגיעה בבעלי חיים, התעללות במשפחתונים, יידוי אבנים, ועוד. הגיע הזמן שהמחוקק יפנים ששנים ממושכות בכלא, לא ישיגו את התוצאה הרצויה.
אין להקל ראש בחשיבותה של הענישה. היא מעבירה מסר לציבור שהחברה לא תהיה סלחנית כלפי אלימות; ובאמצעותה עבריינים מורחקים מהחברה. אלא שזאת לא הסיבה היחידה שבגללה המחוקק ממהר להחמיר את עונשי המאסר. הצעות מהסוג הזה, קלות לניסוח, וכמעט שאינן מצריכות מחשבה. ומעבר לכך, קל לשווק אותן לציבור, שעדיין מאמין שענישה מחמירה תצמצם את הפשיעה, ולא פעם גם מחפש נקמה.
ענישה לא מרתיעה
אבל החמרת ענישה לא באמת מרתיעה ובטח שאינה מצמצמת פשיעה. הענישה מגיעה רק בסוף ההליך הפלילי. לפני שבית המשפט מגיע לגזור את העונש. העבריין צריך להיתפס, התביעה צריכה להעמידו לדין, וביהמ"ש צריך להרשיעו. רק בסוף ההליך, ישלח העבריין למאסר.
ברוב אירועי הרצח בחברה הערבית, המשטרה נעצרת כבר במשוכה הראשונה, בתפיסת העבריין. אחוז הפענוח של רציחות בחברה הערבית עומד על כ־20%. מתחילת 2023 נרצחו למעלה ממאה בני אדם, ורק תשעה חשודים נתפסו. כשאחוזי הפענוח נמוכים כ"כ, אין תוחלת בהחמרת ענישה. רוב הרוצחים כלל לא עומדים לדין, ובטח שלא נענשים
פרופ' דיויד וייסבורד, קרימינולוג ישראלי חשוב, מראה במחקריו שבעוד שעונשי מאסר אינם יעילים בהרתעת עבריינים, נוכחות משטרתית באזורים מועדים יעילה ביותר. מחקריו מראים שנוכחות כוחות משטרה באזורים בהם מבוצעת פשיעה בממדים גדולים, הייתה אפקטיבית והרתיעה עבריינים מלבצע את זממם. כשהמשטרה מוכוונת לנקודות חמות שבהן מבוצעות עבירות רבות, ביכולתה לצמצם את הפשיעה. בניגוד לתפיסה הרווחת שתחושת הביטחון עולה ככל שהשוטרים נפוצים בכל פינה, המחקרים מראים שעדיף להציב כוחות שיטור בצורה ממוקדת באזורים שנרשמו בהם אירועי אלימות רבים בעבר.
אז מה צריך לעשות? התשובה קצת מפתיעה, ולא כל־כך אטרקטיבית: יש לחייב את המשטרה לאסוף נתונים, לנהל אותם, ולהציגם לציבור. רק נתונים מדויקים על מוקדי האלימות, יאפשרו למשטרה לנהל את כוחותיה בצורה יעילה, ולהציבם במקומות שזקוקים להם. המשטרה צריכה להתמקד במיקרו־מוקדים של פשיעה. לא נכון שהמשטרה תפזר את כוחותיה במרחב, מבלי שתתחשב במידת הסיכון שקיים באזור. נתונים מדויקים, יאפשרו למשטרה לעקוב אחרי פעולותיה, ולבחון אלו כלים היו יעילים, ואלו לא הועילו.
כל מי שמכיר מעט את משטרת ישראל יודע, שלמשטרה יש חוסר בנתונים בסיסיים ביותר לגבי הפשיעה ואכיפתה. נציגי המשטרה שמגיעים לדיונים בוועדות הכנסת מוצאים את עצמם מובכים, כשהם נדרשים להשיב על שאלות עובדתיות, ולספק נתונים.
להקים מסד נתונים
אם רוצים להתמודד עם הפשיעה צריך להתחיל להקים מסד נתונים מקיף, שיראה היכן נכון לבנות תחנות משטרה, היכן צריך להציב כוחות ובאיזה היקף, ואלו פעולות התבררו כאפקטיביות. יש צורך בחקיקה שתחייב פרסום של מדד פשיעה מקיף לפי אזורים. מדד זה יאפשר לאזרחים לבדוק, האם השר והמפכ"ל באמת הובילו לשינוי בשטח, או שהשינוי היה בגדר דיבור בלבד.