שופטי בית המשפט העליון / צילום: Reuters, Ronen Zvulun
הכותב הוא מנהל משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, אוניברסיטת רייכמן
ראשי הקואליציה פרסמו לאחרונה הודעה בה תקפו את בית המשפט העליון על החלטתו לדון בתיקון לחוק יסוד: השפיטה שמבטל את עילת הסבירות, וטענו: "לבית המשפט אין סמכות לבטל חוקי יסוד". הטענה החוזרת על עצמה היא שלא ייתכן שבית המשפט קבע בעבר כי חוקי היסוד הם בעלי מעמד חוקתי שמכוחם הוא מפעיל ביקורת שיפוטית, ועכשיו הוא "מושך עצמו בשערות ראשו" ודן בחוקי יסוד.
אז כדאי לעשות סדר: בית המשפט קבע כי חוקי יסוד הם תוצר סמכותה המכוננת של הכנסת, ולכן הם בעלי מעמד חוקתי. מכך נובע שחוקים רגילים לא יכולים לסתור חוקי יסוד, ואם יש סתירה בין חוק רגיל לחוק יסוד, בית המשפט רשאי להכריז עליו כלא חוקתי ולבטלו.
● פסילת חוקי יסוד: פסיקה תקדימית שאינה חוקתית | דעה
● האם הנשיאה חיות קבעה שבג"ץ לא יכול לפסול חוקי יסוד? | המשרוקית של גלובס
הכרה בערכי היסוד של המדינה
לא נובע מכך שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, ולא נאמר שסמכותה המכוננת של הכנסת אינה מוגבלת. ההפך - עוד בפסק הדין בעניין בנק המזרחי (ואף קודם לכן) ובסדרה ארוכה של פסקי דין היו התייחסויות לשאלת המגבלות המוטלות על סמכותה המכוננת של הכנסת.
בבג"ץ חוק יסוד: הלאום נקבע כי הכנסת לא מוסמכת לשלול את מאפייני הליבה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. אין מדובר בהמצאה של בית המשפט. הכנסת, בחוקי היסוד, בחוקים רגילים ובכללי האתיקה שלה, הכירה בערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית.
כמו כן, בסדרת פסקי דין בנושא התקציב הדו־שנתי, ממשלת החילופים ופשרת האוזר, התפתחה דוקטרינת השימוש לרעה בחוק יסוד, לפיה הכנסת לא רשאית לתת לחוק את הכותרת "חוק יסוד" בלי הצדקה, אם אין לו מאפיינים של יציבות, כלליות והתאמה למארג החוקתי. התפתחות זו הפכה להכרחית לאור השימוש לרעה הגובר בחוקי יסוד לטובת אינטרסים פרסונליים. כפי שפורסם על־ידי מכון תכלית למדיניות ישראלית, קצב השינויים בחוקי יסוד עמד מאז 1958 על 2.15 שינויים בשנה, אך זינק בשמונה השנים האחרונות ל־4.75.
תפיסה זו הולמת את התפיסה המודרנית של חוקתיות ואת המגמה העולמית לקבוע גבולות גם להפעלת הסמכות לחוקק נורמות חוקתיות. עד כה, אין שום סתירה לוגית או חידוש עולמי. אבל מאיפה הסמכות של בית המשפט לדון בחוקי יסוד? הסמכות של בית המשפט לדון ולבטל חוקי יסוד נובעת מאלה: סמכותו המפורשת של בג"ץ בחוק יסוד: השפיטה לדון בעניינים שהוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ולתת צווים לרשויות; סמכותו לוודא כי הכנסת לא חורגת מסמכותה ופועלת במסגרת ערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית; סמכותו לבחון מהו המעמד המשפטי של הנורמה המונחת לפניו.
גם השר לוין מבין
מאז 1994 דן העליון מספר פעמים בחקיקת יסוד. הדין הקיים הוא שיש לבית המשפט סמכות לעשות כן. גם שר המשפטים יריב לוין מבין זאת. אחרת, מדוע אמר בנאומו בינואר "לא עוד דיון בבית המשפט בחוקי יסוד?" - כי הוא יודע שיש כיום בידי בית המשפט סמכות זו. הוא רוצה לשנות את הדין. אבל זה גם הדין הרצוי.
במציאות הישראלית, בה ניתן לחוקק חוק יסוד ברוב רגיל, וביום אחד, כשהממשלה ממילא שולטת בכנסת ומפעילה משמעת קואליציונית גם בחקיקת יסוד, ובהיעדר מנגנונים אחרים של איזון ובלימה שקיימים בכל דמוקרטיה מתוקנת - לא יעלה על הדעת שלא תהיינה מגבלות על סמכות הכנסת. הדבקת הכותרת "חוק יסוד" אינה רישיון לשלול את ערכי היסוד של המדינה.