במקום מחקר מאוזן, האקדמיה תפסה צד
הכותב הוא מרצה בכיר למשפט ציבורי, הקריה האקדמית אונו
כפי שמגפת הדבר בימי הביניים היוותה שעת כושר לקברנים, כך המשבר החוקתי הפך את כולנו, המרצים למשפטים בארץ, לגיבורי תרבות. כולם ביקשו להבין על מה בעצם כל המהומה. ציבור שלם שלא ידע להבחין בין חוק לחוק יסוד החל פתאום להתעמק במורכבויותיה של הוועדה למינוי שופטים וברזיה של עילת הסבירות.
מה תפקידה של האקדמיה המשפטית בשעת משבר כזו? עלינו להסביר את ההתרחשויות המשפטיות באופן שקול ומאוזן; להציג בהגינות את הצדדים לוויכוח; ולהפגין רגישות למורכבויות ונכונות אמיתית להתמודד עם דעות חולקות. ואת כל זאת עלינו לעשות באופן שאיננו פוליטי ומחנאי. אלה הם המאפיינים המבדילים בינינו, חברי הקהילה האקדמית, לבין ציבור הפוליטיקאים או עורכי הדין, שיכולים להרשות לעצמם עמדות חד־צדדיות.
הפרדה בין עמדה פוליטית לעמדה מקצועית אף פעם לא קלה, ובמיוחד בשעת משבר. אך זה האידיאל אליו עלינו לשאוף, כחוקרים וכמורים למשפט, אחרי הכל, האקדמיה לא שייכת למחנה פוליטי זה או אחר, ותלמידינו, המגיעים מקרב כל שכבות האוכלוסייה, צריכים לראות ולהרגיש שעמדתם מקבלת, לכל הפחות, תיאור הוגן.
לצערי, האקדמיה המשפטית נכשלה באתגר שהמשבר החוקתי העמיד בפניה. כבר מתחילת המשבר התייצבה האקדמיה באופן נחרץ ותקיף, וכמעט כאיש אחד, כצד מעונין במאבק הפוליטי. הוקם פורום המרצות והמרצים למשפטים, ובו כמאה וחמישים חברים, שהחל לפרסם ניירות עמדה מקיפים בכל הסוגיות המשפטיות שעלו על סדר היום הציבורי. מימיו הראשונים נקט הפורום קו חד־צדדי, הן בהתנגדות הגורפת וחסרת־הניואנסים לרפורמות כפי שהוצעו (שאכן היו קיצוניות), והן בהתנגדות להצעות פשרה שהועלו בפורומים שונים.
הקו הקיצוני מצא את ביטויו גם בדיונים פנימיים. עמדות הקיצון קבעו את הטון, ובעלי דעות מתונות מצאו עצמם חסרי השפעה. על הדיונים השתלטה אווירת מלחמה, עם מבחן נאמנות חותך ופשוט: הלנו אתה או לצרינו? מרצים שדחפו לפשרות, כמו הפרופסורים משה כהן־אליה ויובל אלבשן, הפכו מטרה למתקפות אישיות. מורכבות מחשבתית וריבוי דעות, סימני ההיכר של החשיבה האקדמית, נדחקו הצידה לטובת ציפוף השורות.
ידידי בית המשפט?
לשיא פעלתנותו המחנאית הגיע פורום המרצים בתחילת השבוע שעבר, עת הגיש לבית המשפט העליון עמדה המצטרפת לעתירות לביטול התיקון שצמצם את עילת הסבירות. נייר העמדה הוצג כמסמך משפטי־מקצועי, המשקף את עמדתה של כלל הקהילה האקדמית המשפטית בארץ. אך הדבר רחוק מהאמת. מדובר למעשה במסמך משפטי מרחיק לכת.
מבחינת המצב המשפטי הקיים, ספק גדול אם יש עילה להתערבות משפטית. העליון חזר והבהיר כי הסמכות להתערב בחוקי יסוד היא סמכות חריגה, נשק גרעיני ממש, שיופעל רק לנוכח פגיעה אנושה בליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה. ספק אם זה המקרה שלפנינו. אך פורום המרצים לא הטריח עצמו יותר מדי בשאלה מהו המשפט הקיים ומה מתבקש ממנו. להיפך - המרצים דוחקים ממש בבית המשפט לקבל את העתירה, ונייר העמדה הוא כולו מפגן של יצירתיות שנועדה לפתח כללים משפטיים חדשים שיאפשרו לבית המשפט לקבל את העתירות. ההבחנה הבסיסית בין המשפט המצוי לרצוי - נטשטשה כליל, ותפקידה העיקרי של האקדמיה, לתאר באופן שקול את הדין הקיים, נדחק לגמרי מפני הרצון להשיג את התוצאה הרצויה.
דפוס זה של האקדמיה המשפטית איננו חדש. גם הרפורמות המשפטיות הדרמטיות שהוביל השופט ברק במשך עשורים, ביטול עילות העמידה והשפיטות, המהפכה החוקתית, הרחבת עילת הסבירות, וההתערבות הגוברת בשאלות פוליטיות, זכו לרוב במחיאות כפיים מצד האקדמיה. הקולות החולקים היו בודדים. וזאת מבין מאות רבות של חוקרים, שאמורים להפגין ולו מידה מינימלית של חשיבה ביקורתית ועצמאית.
בכייה לדורות
שעת משבר היא גם שעת מבחן. אדם נבחן לא רק בהתנהלותו בשגרה, אלא גם, ואולי במיוחד, בשעה בה הרוחות סוערות. האם הוא שומר על שיקול דעתו, הגינותו ויושרתו המקצועית, או שהוא נסחף בזרם? במבחן זה נכשלה, לצערי, האקדמיה המשפטית בארץ.
ההקצנה, המונוליתיות המחשבתית, ובמיוחד הפוליטיזיציה המוחלטת של החשיבה המשפטית, כל אלה הם מעילה רבתי בחובותינו כחוקרי משפט וכמורים למשפט. וזוהי בכייה לדורות ממש. כפי שהאקטיביזם השיפוטי וההטייה הפוליטית הובילו את בית המשפט למשבר אמון חריף מול חלקים נרחבים בציבור הישראלי, זו תהיה גם מנת חלקנו באקדמיה. ספק אם תלמידינו, והציבור הרחב בכללותו, יוכלו לסמוך על ההגינות והמקצועיות שלנו, עוד זמן רב אחרי שהאבק ישקע.
