שולחן השבת שנערך לכבוד החטופים, רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות / צילום: ap, Bernat Armangue
איך יכול אדם שנשלף לפתע משגרת חייו והושלך אל תוך סרט אימה להתמודד עם הרגע שבו הסרט נגמר לכאורה והוא חוזר לחייו הקודמים? האם אפשר לדבר בכלל על חזרתו של אדם הביתה, אם האדם אינו אותו אדם וגם הבית אינו ממש אותו בית?
עמותת Hostage US האמריקאית, המטפלת בשנה בכ-200 מקרים של אמריקאים שנחטפו או שהו בכלא מחוץ לארה"ב מסיבות בעלות גוון פוליטי, כמו גם מחקרים של פסיכולוגים ישראלים שעסקו בחזרתם של חטופים ושבויים, מציעים כמה תשובות.
בלי מסיבות עיתונאים
"החזרה הביתה משמחת. אתם חופשיים ויכולים שוב לראות את משפחתכם וחבריכם ולבנות מחדש את חייכם", נכתב בחוברת ההדרכה שחיברה עמותת Hostage US, מעין "מדריך לחטוף המשתחרר". "אך זו יכולה להיות גם תקופה של בדידות. היטמעות מחדש בחברה יכולה להיות מאתגרת. תצטרכו לעבור תקופה של הסתגלות לחיים החדשים שלכם בבית, שאינם זהים לחיים שעזבתם".
זהבה סולומון, פרופ' אמריטה באוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל ופרס אמת, שחקרה שבויים ממלחמת יום כיפור, מסכימה עם האמירה הזאת. "החטופים השבים הביתה הם אנשים במצב מאוד רגיש מבחינה נפשית", היא אומרת. "מהפן האופטימי, רבים מהם יחזרו לתפקוד מלא ולא כולם יסבלו מתסמונת פוסט טראומטית. עם זאת, החמרת הטראומה היא בהחלט סיכון שצריך להביא בחשבון, ואופן ההתנהלות עם החזרה משחק תפקיד".
הדבר הראשון שהאדם ששב הביתה זקוק לו הוא תקופה של הפחתת לחץ, אומרת סולומון. "אפשר לדמות זאת לאדם שעולה מצלילה למעמקים. הם עברו תקופה שבה היו כנראה בעוררות מאוד גבוהה, בחשש כבד לחייהם וחוו רגשות קיצוניים מאוד של געגוע וסבל. כעת הם חוזרים לחיים שבהם, בתקווה, הלחצים נמוכים יותר, ואם ישנם לחצים, הרי הם שונים. הם חייבים להיכנס לתקופה החדשה לאט ובהדרגה, ובקצב שלהם".
לכן, ממליצה סולומון, בלי מסיבות, בלי עיתונאים, ודאי בלי מסיבות עיתונאים. "זו תהיה תקופת המבחן של התקשורת, אם היא מסוגלת לגלות איפוק", היא מבהירה. מבחינתה, מסיבת העיתונאים שנערכה עם יוכבד ליפשיץ יום לאחר חזרתה, בהשתתפות עשרות עיתונאים, היא מדריך לאיך לא מומלץ להתנהג.
הכותרות שיצאו מאותה מסיבת עיתונאים הובילו בין השאר לביקורת על ליפשיץ ול"אבחונה" בכל תסמונת אפשרית - מדמנציה עד תסמונת שטוקהולם, וזה בדיוק המצב שיש להימנע ממנו, אומרת סולומון. יהיו חטופים שירצו להתראיין, וזה בסדר, אבל לאט לאט ובהדרגה.
חוויית תשאול קשה
עם שובם, חטופים לרוב עוברים תשאול על ידי רשויות המדינה. זה חשוב כדי לאסוף מידע שיוכל אולי לעזור לאחרים, אבל החטופים עצמם נמצאים בשלב הזה במצב מאוד רגיש. התשאול יכול להיחוות על ידיהם כתהליך מעצים וחשוב או להחיות מחדש את הטראומה, תלוי במיומנות המתשאל.
"חלק מהחטופים ששוחררו תיארו את התשאולים הללו כ'הזויים'", נכתב במדריך של עמותת Hostage US, "והם דיווחו על תחושות כמו 'האם באמת אני חופשי?' וכן על תחושה של רגשות אשמה כלפי הסיפור שלהם, בעיקר אם נאלצו להשאיר אנשים אחרים מאחור". בעמותה מדגישים את חשיבות הכימיה עם המתשאל או המתשאלת, ומפצירים בחטופים לבקש להחליף אותם אם לתחושתם הם אינם רגישים מספיק לצרכיהם.
סולומון מספרת על תחושות דומות אצל שבויי מלחמת יום הכיפורים: "לפני שבכלל פגשו את משפחותיהם, לקחו אותם למתקן מבודד. חלקם ציינו שהם הרגישו שהם עוברים שוב חקירה בשבי, רק הפעם מהצד שלנו". היום נהוג לצרף לצוות הזה מומחה לטיפול בטראומה, בתקווה שכך החוויה עצמה תהיה קשה פחות.
אחרי המפגש עם הרשויות ועם המשפחה הקרובה, יגיע המפגש עם המעגלים הרחבים יותר. "עדיף לבקש מכל מי שבא במגע עם החטופים לא ללחוץ עליהם לספר פרטים מהשבי", אומרת סולומון. "נכון, זה מאוד מסקרן, אבל מבחינת מי שחזר הביתה, עדיף לעבד את הדברים בטיפול או לכל הפחות ביוזמתו של החטוף, בתנאים שלו ובסביבה מוגנת".
הגדרה מחדש של היחסים
בעמותת Hostage US מציינים שישנם חטופים שלעולם לא יספרו, אפילו לא לבני משפחתם, מה בדיוק קרה להם, וזה מה שמתאים להם ולבריאותם הנפשית. אחרים ירצו לדבר רק על זה כל הזמן, וזה כנראה מה שבריא עבורם.
מה לגבי חשיפה של מי שחזרו מהשבי למה שקרה לאחרים באותו יום, ומה שעברו המשפחות שלהם כאן כדי להציל אותם?
סולומון: "ישנם ודאי חטופים שירצו לדעת יותר, ואחרים שירצו לדעת פחות, וגם במקרה הזה הם אלה שצריכים לתת את הטון. לכל אחד מאיתנו, ובמיוחד לאנשים שעברו את התופת הזאת, לא מומלץ בכלל להיחשף לסרטוני הזוועה או לתיאורים מפורטים שלה.
"בני המשפחה אולי ירצו לספר להם כמה דאגו להם ומה הם עשו כדי להחזיר אותם. זה בסדר, כי גם בני המשפחה עברו טראומה, ואנחנו רוצים לשמור על היחסים אותנטיים ולהגיד את מה שיש לנו על הלב, אבל עדיף לאט ובהדרגה".
עם החזרה הביתה, "תעברו תהליך של הגדרה מחדש של מערכת היחסים", אומרים בעמותה האמריקאית. מערכות היחסים יהיו שונות כי החוויה שינתה ללא הכר את שני הצדדים.
לדוגמה, ייתכן שילדיו של הורה שחזר מהשבי יגיבו בעוינות מסוימת וירבו להזכיר את "יום ההולדת שפספסת", אף שהם יודעים שההורה נעדר שלא באשמתו. יכול להיות שהילדים עברו שינוי, חוו התבגרות מואצת בתקופה הזאת, ויש להביא זאת בחשבון בתוך הקשר.
"לגמרי נורמלי לחוש כל דבר", אומרים בעמותה. "אולי יהיה לכם קשה לפרקים לשאת את נוכחות בני המשפחה או החברים שכל כך התגעגעתם אליהם, וכל כך התגעגעו אליכם. הכול בסדר. התגובות שלכם הן ההתמודדות הנורמלית עם חוויה מאוד לא נורמלית".
מנגד, בעמותה מפצירים בחטופים להבין גם את בני משפחתם. למשל, יכול להיות שדווקא בן המשפחה יצטרך הרבה שעות מנוחה ושינה אחרי שיבתו של החטוף. "רבים מהם עברו תקופה ארוכה של פעילות מוטרפת, מתח תמידי ולא ישנו לילה אחד בשקט", נכתב בחוברת ההדרכה.
חוזרים למצב של פליטות
החזרה לשגרה כוללת התחברות מחודשת והדרגתית עם החיים הקודמים. לילדים מומלץ לתת חפץ אהוב, למשל בובה אהובה. גם למבוגרים כדאי ליצור סביבה חמימה, עם כמה שיותר חפצים מוכרים, אבל באירוע הנוכחי זהו אתגר מיוחד. "רבים מהחטופים לא חוזרים לביתם, אלא למצב של פליטות", אומרת סולומון. "אז אם אי אפשר לשחזר את החפצים האהובים שלהם, אפשר למשל להכין להם אוכל שהם אוהבים".
כדאי לחזור לעבודה או ללימודים?
"לא מיד, כמובן, אבל כן בהדרגה, ברגע שהם מרגישים שהם מסוגלים. הכי חשוב לחזור לפעולות שמסבות הנאה, כל דבר יצרני שנותן לאדם תחושת ערך ומחבר אותו לסביבה החברתית. גם זה מורכב יותר בהתחשב בכך שהם לא צפויים לחזור לביתם".
בחוברת ההדרכה האמריקאית, ממליצים לחטופים לבקש "ראיון חזרה לעבודה" (כפי שמומלץ לעשות אחרי חופשת לידה, להבדיל אלף אלפי הבדלות) במטרה לבצע תיאום ציפיות. "האם אתם מבקשים לעבוד פחות שעות מבעבר? האם אתם כבר לא מסוגלים לבצע נסיעות רחוק מהבית? האם יש דברים בעבודה שעלולים להיות טריגר עבורכם?", נכתב.
עוד מוסיפים שם: "יכול להיות שגם הקשר עם הקולגות יהיה מאתגר בהתחלה. אולי הם לא יידעו מה נכון להגיד, אז הם ישתקו או אולי יגידו את הדבר הלא נכון". גם במקרה הזה, הם מזכירים: "תדעו שכל מה שאתם מרגישים הוא נורמלי".
שיקום האמון הבסיסי
סולומון מציינת פרט שעשוי להפתיע. "פדויי השבי שראיינתי בעבודת המחקר שלי, 301 שבויים ממלחמת יום הכיפורים, כמעט שלא היו בקשר מיום שחרורם ועד שהתחלתי לראיין אותם למחקר, 18 שנה. חלקם נפגשו בזכות המחקר הזה בפעם הראשונה אחרי כל הזמן הזה. שאלנו אותם מדוע, והם אמרו 'זה לא בדיוק מזכיר לי סיטואציה נעימה', אבל דווקא אחרי שסיימנו את המחקר הם התחילו להיפגש, ואפילו יצרו קבוצה שהיא גם עמותה מאוד חזקה. אבל כאן הסיפור הוא שונה, כי אנחנו לא יודעים אם הם בכלל מוחזקים יחד, מקיימים איזשהו קשר אחד עם השני. המון נעלמים".
על סמך ניסיון העבר, רוב החטופים ככל הנראה יבקשו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח. "אנשים שאיבדו את חירותם והיו במצב של סיכון הישרדותי ארוך, עלולים לחוות פגיעה באמון הבסיסי שרוב בני האדם חשים וזקוקים לו", מסביר ד"ר יאיר בר חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב, את המטרה של טיפול כזה.
"אנחנו צריכים לשקם את התפיסה שהעולם הוא ברובו מיטיב. זהו טיפול בטראומה שיש בה מורכבות גבוהה, כי בדרך כלל טראומה מפגיעה מכוונת על ידי בני אדם אחרים היא הקשה ביותר, וכשהיא ממושכת, היא אפילו יותר קשה.
"כשאנשים מאבדים את האמון בעולם באופן קיצוני, לא תמיד אפשר להחזיר את כולו. אני מניח שכולם מרגישים מעט מההרגשה שלעולם לא יחושו אותה רמת ביטחון בעולם כמו לפני 7.10. אז כמובן אצל מי שהיו בשבי, ההרגשה הזו חזקה הרבה יותר.
"החזרת האמון נעשית על ידי שיחות אמפתיות, ועל ידי חיבור הדרגתי של האנשים למעגל התמיכה שלהם, כך שבהדרגה הם איכשהו מיישבים את האירוע האכזרי והיוצא דופן הזה בתוך איזושהי קופסה שעטופה בחיים רגילים".
התמודדות נוספת היא ויסות של הרגשות השליליים. "אנחנו מלמדים את המתמודדים עם הטראומה איך למתן את רמת העוררות שלהם, איך להתמודד עם הצפות של אימה, צער, אבל. חלקם הגדול יחזרו לתפקוד מלא, אבל זה כמובן לא יהיה מיד".
לפי עמותת Hostage US, בדרך כלל תידרש אפילו שנה או יותר עד שהחטופים ששבו הביתה ירגישו שהחיים שלהם דומים באופן כלשהו לחיים שהכירו לפני האירועים. "החזרה לחיים היא רכבת הרים. תתכוננו לכך שהכל יכול לקרות ברמה הרגשית, ותהיו מוכנים לרכוב על הגל עד שיעבור, כי זה משתפר".