לחזק את עוטף ישראל בלי מכסי מגן לחקלאות
הכותב הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
בעשרות השנים האחרונות חל בהדרגה שינוי מצער באתוס הלאומי, וירד קרנו של ערך ההתיישבות בגבולות, שנחשב בעבר יעד מרכזי. השמאל הציוני זנח כמעט את תפקידו ההיסטורי כתנועה חלוצית מיישבת, שקיבוצי עוטף עזה הם משרידי גילוייו. הימין הדתי והמסורתי מקדיש את עיקר המאמץ להתנחלות ביהודה ושומרון, מתוך הנחה שאזורי הספר בתוך גבולות הקו הירוק נזקקים פחות להתגייסות אזרחית מונעת באידאולוגיה. המדינה אומנם מקצה משאבים לנגב, לגליל ולגולן, ואף על-פי הם אינם מתפתחים בקצב של מרכז הארץ.
נדמה כי תש כוחה של המדינה לפעול נגד תפיסתם של מרבית הישראלים שמקום המגורים המועדף הוא תל אביב רבתי או הבתים צמודי-הקרקע שבקרבתה. מדיניות התכנון והבנייה מתמקדת בסיפוק הביקוש לדיור ולתעסוקה במרכז הארץ, בהתחדשות עירונית, במיגון מרכזי אוכלוסייה צפופים ובתחבורה לגוש דן וממנו.
התוצאה הכלכלית של החפיפה בסולם ההעדפות של האזרחים היא התייקרות הנדל"ן למגורים. במוצרים שיש בהם מחסור טבעי, כמו קרקע, אם יש מי שמעדיף מוצר אחד, ויש מי שמעדיף אחר, סחר ביניהם מביא להגדלת הרווחה המצרפית; אולם כאשר הכול חושקים באותו מוצר נדיר, המחסור אך מייקר אותו, והסחר לא מועיל הרבה. אט-אט הופכת ישראל למדינה-עיר שהפריפריה הגאוגרפית שלה היא גם פריפריה חברתית. בתנאים של עימות אתני, נוסף לתוצאה הכלכלית-חברתית הזאת גם סיכון של אובדן האחיזה הלאומית בטריטוריה.
ההתיישבות בסמוך לגבולות היא חיונית, בין השאר לשם שימור הטריטוריה הלאומית, ולכן ניתנו למתיישבים, בכל שנות קיומה של המדינה, הטבות כלכליות. ככל שפחת הלהט האידאולוגי להתיישבות באזורי הספר (חוץ מיהודה ושומרון), הפכו ההטבות לחשובות יותר. רכיב מסורתי בהטבות היה עידוד החקלאות, ואולם בחוכמה שלאחר מעשה התבררו ההשקעות העצומות בה להיות בלתי יעילות. אומנם חיוני שתתקיים אוכלוסייה בסמוך לגבול, אולם אין חובה שהיא תתפרנס באופן בלתי יעיל.
תפיסה מפוכחת ועדכנית
החקלאות נהנתה תמיד מן ההתפעמות שבשיבה אל עבודת האדמה, אשר הציונות ירשה מהתנועה הרומנטית האירופית החל מסוף המאה ה-18, באמצעות הווריאנט הרוסי שלה. בראשית המאה ה-20 זוקק הקשר בין חקלאות ובין כיבוש הארץ, ולכן מצטטים עד היום את מימרתו של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". אלא שהלוחם הגיבור היה רומנטיקן שהתחנך במאה ה-19 ופעל בראשית המאה ה-20, ולא כלכלן מן המאה ה-21. משרד האוצר, שביטל לאחרונה את כוונתו המוצהרת לבטל את מכסי המגן על יבוא מוצרים חקלאיים, אמור להיות בעל תפיסה מפוכחת, עדכנית ועניינית של שיקולי המדיניות.
בפועל, תשומות הייצור בחקלאות הן שתיים, ושתיהן נדירות בישראל: מים ופועלים תאילנדים. ייצור ק"ג אחד של עגבניות, למשל, דורש 130 ליטר מים, וכשישראל מייצאת עגבניות, היא מייצאת למעשה מים ממדינה יבשה למדינות משופעות במים. היות שמים הם מוצר תעשייתי לכל דבר ועניין (ועל כן ישראל אינה מתייבשת, בניגוד לפרסומות הממשלתיות עד לפני שנים אחדות), המדינה מעודדת את ייצורם ואת מכירתם, בדמות עגבניות ופרחים, למדינות שבהן עלותם זניחה.
זכייני ההתפלה (אריסון, תשובה, זלקינד וכו') מרוצים מאוד, כמובן. האיכרים, צאצאיהם הרוחניים של טולסטוי וא.ד. גורדון, אינם חורשים את האדמה כמו ב"שיעור מולדת" של עלי מוהר, הם עסוקים מדי בשיחות עצבניות עם תאגידי כוח-אדם לעובדים זרים ועם חברות שיווק. כישוריהם המרכזיים הם כישורי ניהול וייזום, שעדיף לממש אותם בענפי ייצור שיש בהם יתרון יחסי לישראל.
ההטבות מתמרצות
טיעון אחר שמעלה הלובי החקלאי, החזק והקולני, להצדקת התמיכה בחקלאות, הוא שהחקלאות מספקת, כביכול, ביטחון תזונתי לתושבי המדינה. הטיעון הזה אינו נכון אפילו בתחומי הירקות והפירות הטריים; ובמוצרי יסוד כגון בשר, סוכר וחיטה הוא מעולם לא הועלה ברצינות. אדרבה - מה שמספק ביטחון תזונתי, במיוחד בזמן מלחמה, הוא יבוא, שינוע ואחסון יעילים. חקלאות בגבולות, בפרט, היא מתכון בטוח לערעור הביטחון התזונתי בשעת לחימה.
לכשתסתיים המלחמה, יהיה צורך דחוף לחזק את שטחי עוטף ישראל בדרום, בצפון ובמזרח, ולהקצות לשם כך תקציבים נדיבים. הגליל, הגולן והנגב, יישובי הבקעה ויישובי עוטף עזה, ההתנחלויות הישראליות באזורי C ו-E1 - כולם יצטרכו חיזוק.
את ההטבות המתמרצות יש להקצות בחוכמה. אין שום סיבה לספק לחקלאים ביישובי העוטף, לכשישוקמו, תמיכה ישירה ועקיפה נרחבת יותר מזאת שתינתן למהנדסים, לרופאות, למורים או לתוכניתניות, שיסעו בבוקר לעבודה באשקלון, בנתיבות, בשדרות או בקריית גת ויחזרו לפנות ערב לבתיהם הכפריים.
חזון עדכני של הפרחת השממה באזורי הספר הוא של אוכלוסייה חזקה ומתוחכמת, חוות טכנולוגיות ומיזמי תעשיה נקייה ומשובחת - ולא של מנהלי כוח-אדם מיובא העוסק בשתילה ובקטיף.
