האוניברסיטה העברית בירושלים / צילום: Shutterstock
האוניברסיטה העברית שלטה בעבר ללא עוררין במערכת המשפט הישראלית, ואין ספק כי הדומיננטיות שלה מורגשת עד היום. בין 1984 ל־1999 בוגרי האוניברסיטה הירושלמית היו הרוב המוחלט של המינויים החדשים לתפקיד שופט. גם היום בוגריה דומיננטיים למדי, ומעל לרבע מהמינויים החדשים מגיעים ממנה.
בקרב שופטי העליון המצב קיצוני עוד יותר: למעט שנה אחת, בין השנים 1989 ל־2017 רוב מוחלט משופטי העליון סיימו את התואר הראשון שלהם באוניברסיטה זו. בין 1994 ל־2002, שיעורם הגיע למעל 80% מהמינויים החדשים. גם היום מדובר בכמעט חצי משופטי העליון החדשים.
● הנתונים מגלים: המסלול לבית המשפט העליון עובר דרך שתי אוניברסיטאות בלבד
● נטע סרוסי, פרשנות | גיוון זה חשוב, אבל הוא לא משנה אם המערכת לא רואה אותך
● עם הסכמה או בלעדיה, ללא מינוי אחר עד אוקטובר, יצחק עמית יכהן כנשיא העליון
● אבישי גרינצייג, דעה | כדי להבין את הבעיה במערכת, מספיק להיחשף לדיוני הוועדה לבחירת שופטים
לדברי ד"ר גיא לוריא, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, לגיוון השיפוטי הגובר מבחינת המוסדות שמהם מגיעים השופטים "יש כמה גורמי רקע. הראשון הוא התהליך ההדרגתי והממושך מבחינה היסטורית, שבו קמו מוסדות השכלה גבוהה למשפטים, בתחילה באוניברסיטאות העברית ותל אביב, בהמשך באוניברסיטת בר־אילן, ואחר־כך גם באוניברסיטאות חיפה ורייכמן ובמכללות".
אלון חספר, שערך מחקר מקיף על הרקע של השופטים בישראל, מנסח זאת כך: "בעשורים הראשונים, מערכת המשפט במובנה הרחב, המקצוע כולו, היה מאוד קטן. אלפי אנשים בלבד בכל הארץ. בהתחלה כל אחד הגיע עם הרקע שלו ממדינות אחרות, ובראשן בריטניה, ארה"ב וגרמניה. אבל באופן טבעי נוצרה בארץ סביבה סוציולוגית מלוכדת, לרבות משפחות של ממש. כשאין למערכת המשפט חשיבות נתפסת כלכלית או לאומית גדולה, מי לומד משפטים? מי שהכיר את הנושא מילדות".
הדומיננטיות של העברית היא חלק חשוב מהסיפור, בעיני חספר, אך "היא רק קצה הקרחון. הייתה קהילה משפטית קטנה יחסית, שניכרה בה דומיננטיות לתתי קבוצות מסוימות באוכלוסייה. למה יש קרובי משפחה? כי מי שהלך להיות שופט היה מי שראה והיה חשוף לזה. זה לא אומר שלא הייתה אפליה, אבל המנגנונים החברתיים והכלכלים שמשמרים את זה הם מנגנונים של גודל".
בעשורים שלאחר מכן, אוניברסיטת תל אביב ואחריה בר־אילן הצטרפו למערכת. "חלף זמן ממושך עד שבוגרי מוסדות ההשכלה הגבוהה במשפטים התמנו לשיפוט, וזמן ממושך עוד יותר עד שהם מתמנים לשיפוט בבית המשפט העליון", אומר לוריא.
ואכן, על־פי הנתונים, שופט העליון הממוצע מתמנה לתפקיד יותר מ־30 שנה אחרי שהוסמך לעריכת דין. אולם גם היום, 88% משופטי העליון החדשים מגיעים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת תל אביב בלבד. "עורכי דין התחילו לצאת מבר־אילן משנות ה־70", אומר חספר. "בהתחלה זה היה בית ספר קטן ופחות נחשב, אבל עברו כבר 50 שנה, ובשלב הזה כבר היינו מצפים שיהיו יותר".
גם לגבי ההשפעה על מערכת המשפט, חספר מדגיש כי "אלה שלימדו את עורכי הדין ותיווכו להם את עולם המשפט היו מספר מצומצם של אנשים. הרבה אנשים למדו אצל מרצים מסוימים, אז יש תפיסות קהילתיות די חזקות. זה לא ייחודי לישראל. בארה"ב, בשנים המוקדמות היה מיעוט בתי ספר למשפטים, וגם אם בוחנים מאיפה הגיעו השופטים הבכירים בארה"ב היום, עולה מספר קטן של מוסדות".
עם זאת, קשה לחספר להצביע על השלכות קונקרטיות של ההשפעה הלא־פרופורציונלית של האוניברסיטה העברית (ובמקום השני, אוניברסיטת תל אביב) על מערכת המשפט. בעיניו יש לזה גם יתרונות, למשל ביצירת שפה משפטית משותפת, אך "ברור שזה גם יוצר פתולוגיות".
כאשר מנסים לרדת לעומקו על עניין, חספר מודה כי "אין מחקרים מקיפים על השפעת החינוך המשפטי בעברית אחרי העשור הראשון. זה טרם נעשה. היו מורים מרכזיים וחשובים בעברית ובתל אביב, שלימדו מנזיקין לחוזים, עונשין וחוקתי. לתפיסות שם הייתה אחיזה גדולה גם אם הן לא אומצו כלשונן. מעבר לזה, קשה להגיד בצורה אחראית".