מתוך הטיקטוק שלEstee ,Nara Smith ו–Rachel Joy (מימין בכיוון השעון). כל כך מסורתי וכל כך מודרני / צילום: מתוך טיקטוק
היא מכינה דגני קינמון־קראנץ' תוצרת בית במו ידיה, או מתקינה בייגל וגבינת שמנת מאפס, כולל אפיית הבצק והכנת הגבינה. בשמלה מנוקדת שנקשרת סביב העורף ומגיעה עד קצת אחרי הברך היא מהלכת מהמטבח למזווה וחזרה, מפזרת כל הדרך (על עקבים, כמובן) אבק כוכבים על עבודות הבית שהיו מנת חלקן של נשים לאורך ההיסטוריה - מבלי שאף אחד חשב לביים, לקריין ולהפיץ אותן לציבור. אבל היום, אחרי כמה עשורים טובים של פמיניזם ונשים שעושות קריירה, יש הפקה שלמה ומקום חדש לדמיון. הכירו את האישה המסורתית בגרסתה המודרנית.
● פאנלים סולאריים בגינה ושירותים בממ"ד: הכירו את הישראלים שלקחו את החשש מהסלמה כמה צעדים קדימה
● הצוללת | ליעד אגמון: "רק בעוד עשור אדע אם הייתי משקיע טוב או בכלל פלופ. מפחד להיות לא רלוונטי"
תחת הכותרת Tradwife (קיצור של traditional wife) האישה המסורתית חוזרת אחורה בזמן, ומתענגת על מה שהיא תופסת כעידן פשוט יותר, הימים שבהם המרחב העיקרי שלה היה הבית וגידול הילדים. נשמע מיושן? ובכן, בשנים האחרונות עלה מחדש החזון של התפקידים המגדריים המסורתיים והנוקשים בחיי זוגיות. זה אמנם נראה ונשמע קצת כמו שנות החמישים של המאה הקודמת, אך לא בטוח אם זו אכן אותה גברת.
ה־Tradwife, נקרא לה "טראד", היא אמנם אישה שלא עובדת, מקדישה עצמה לגידול ילדיה ודואגת לצורכי בעלה וביתם - אבל אז היא מדברת הרבה ברשתות החברתיות על כמה זה נהדר. מי ידע שלהיות כל כך מסורתי יכול להיות גם כל כך מודרני - וכל כך פעיל?
התנועה וההאשטאג TradWife# זכו לתשומת לב המיינסטרים ב־2020, בסרט תיעודי של ה־BBC בשם "TradWife: Submitting to my husband like it's 1959" (אני נכנעת לבעלי כאילו אנחנו ב־1959, בתרגום חופשי). במסגרתו אלנה קייט פטיט, מחברת ספרי לייף סטייל ובעלת ערוץ יוטיוב פופולרי בנושא, משתפת בטרנספורמציה שעברה - מאישה עובדת מודרנית לעקרת בית מסורתית. היא מקווה לעודד נשים שמעוניינות באורח חיים כזה לא להרגיש בושה או אשמה על כך.
ונראה שהיא הצליחה, לפחות ברשתות החברתיות. כיום ל-tradwife# יש 433 מיליון צפיות ב-TikTok, והאשטאגים אחרים כמו tradwifelife# ו-tradlife# זוכים ל-31.2 מיליון ו-98 מיליון, בהתאמה.
נשים מסורתיות מהסוג החדש העניקו ראיונות נלהבים רבים שבהם הן מתארות עצמן כפמיניסטיות האמיתיות מעצם הבחירה שלהן לא לעבוד. הפזמון החוזר הוא משהו כמו "נתנו לנשים את הבחירה - זו הנקודה! תאפי לחם בננה עד שהשמש תזרח, אם זה משמח אותך!".
אבל בהחלט לא מדובר רק בבחירה לא לעבוד ולהקדיש עצמן לבית ולמשפחה - ולאפייה. בסרטונים ברשתות החברתיות, בזמן שהן מסבירות איך להשתמש במשקל מטבח, ה"טראד" מפרטות כללים שיגרמו גם למי שרואים עצמם הטרונורמטיביים (לפחות בגרסת 2024) להתכווץ בחוסר נוחות נוכח הסקסיזם הזועק לשמים. לעתים קרובות הן מספרות כי הפקידו את בעליהן בשליטה מלאה על כספי המשפחה וצפויות "להיכנע" לו לחלוטין. אם את רוצה להיות "טראד", לעולם אל תמרי את פיו של בעלך, במיוחד בפומבי; תמיד היראי נעימה ללא רבב ומזמינה פיזית (ועם זאת, צנועה); הביעי כל כעס שיש לך במהירות, כמו ילדה; ובמידת הצורך, סרבי על הסף לכל הזדמנות להוביל.
סכנה אישית וחברתית
אורח החיים של האישה המסורתית סותר ביסודו את מטרות הפמיניזם, כפי שאנחנו מכירות אותו. "אשת ה'טראד' עומדת בתקיפות נגד מאבקים פמיניסטיים רבים של חצי המאה האחרונה: הזכות לעבוד, הזכות לשמור על הכספים של עצמך, הזכות לאוטונומיה פיזית, הזכות לחופש מהטרדות", הסביר ד"ר דווין פרוקטור, אנתרופולוג מאוניברסיטת Elon שבקרוליינה הצפונית, בכתב העת Persona.
כמובן, אין זה אנטי־פמיניסטי מטבעו שאישה מעריכה את תפקידה כאם או כרעיה. חוקי ה"כניעות" הם כבר סיפור אחר. האם הן עדיין "הפמיניסטיות האמיתיות" כשהן טוענות ש"הבעלים חייבים תמיד לבוא במקום הראשון אם את רוצה נישואים מאושרים", כפי שמצייצת פטיט? לדברי הפסיכולוג מרק טרוורס, התנועה מעמידה נשים בפני מגוון איומים פסיכולוגיים בשעה שהן "מנווטות על הקו הדק שבין הליכה בתלם הציפיות החברתיות לבין טיפוח תחושת זהות אוטונומית", כפי שכתב בפורבס.
לפי טרוורס, הדגש על תפקידים מגדריים נוקשים מעצים קונפליקטים פנימיים ומאיים על הרווחה הפסיכולוגית של נשים. אך מלבד הסכנות האישיות הוא מציין כי החשש מתעורר עוד יותר כשהתפקידים הללו מופעלים כנשק כדי לבסס את הימין האלטרנטיבי - העטוף בגזענות ועליונות לבנה - "שדוחה את פוליטיקת המיינסטרים ונעזר בפלטפורמות אינטרנטיות כדי לקדם תוכן פרובוקטיבי, שלעתים קרובות מביע התנגדות לשוויון גזעי, דתי או מגדרי".
ה"טראד" עושות רומנטיזציה לנשיות מעידן שבו לנשים הייתה עצמאות מוגבלת והאדם הלבן שלט. כפי שממשיך ד"ר פרוקטור, "דמות האישה המסורתית ממסגרת תפקידים שנראו בארה"ב של המעמד הבינוני הלבן של שנות החמישים כמסורתיים, וכך הופכת אותן לעובדות טבעיות עבור כל בני האדם". כמובן שלא כל ה"טראד" אנטי־פמיניסטיות או גזעניות, אך כפי שמצביע פרוקטור, יש בהחלט חפיפה כזו בקרב המשפיעניות ובהחלט בקרב הקהלים שלהן. עבור רבים מתומכות ותומכי ה"טראד" גן העדן האבוד הזה הוא שם נרדף לרעיון זוהר של לובן ילידי שעדיין חי אבל כמעט נכחד בידי כוחות הרשע של האסלאם ו/או היהודים, הפמיניזם ו"רצח עם לבן". אחרות באו בשביל מתכון למרק ורק לאט לאט נחשפו לקווירפוביה ואתנו־לאומיות מלאה.
חלק מנשות ה"טראד" מספרות שלא מדובר בטרנד, אלא בתופעה שהתקיימה מתחילת האנושות. אך באותה הנשימה הרבה מהן מציגות את אורח החיים המסורתי כתופעה יוצאת דופן. הפרדוקס הוא פרדוקס ישן. אנשים מסורתיים רבים, מאנשי מסיבת התה ועד לחברי ה־KKK, אהבו להציג את עצמם כמורדים במיינסטרים. עם זאת, המרד שלהם מתבטא בצורה של אימוץ נורמות מסורתיות, שמרנות ודחיית מה שהם מחשיבים כרעיונות מתקדמים או ליברליים.
חזרה למטבח, ולטיקטוק
האירוניה גדלה כשצוללים עמוק יותר במחילת הארנב. הנשים הללו משווקות את אורח החיים המסורתי בחשבונות עתירי עוקבים, כשהן מתוקתקות להפליא, ומרוויחות לא מעט כסף ממיליוני העוקבים אחר אורח החיים ה"מסורתי". אלא שאצל חלקן אפשר לראות ברקע את הגבר, כשהוא ברקע, לא מדבר או פועל, דמות העומדת בצללים.
זה גם הסיפור של האנה נילמן, עקרת בית מורמונית שמנהלת את החשבון המכונה "חוות הבלרינה". 7.9 מיליון עוקבים באינסטגרם ועוד 6.7 מיליון בטיקטוק צופים בה כשהיא חולבת פרות, אופה לחם מחמצת או מחבצת חמאה. המספרים האלה הופכים אותה לאחת המפורסמות מבין נשות ה"טראד", אם כי כמו רבות אחרות, היא לא משתמשת בטייטל הזה באופן רשמי. את המונח בדרך כלל מספח לה הקהל (או מבקר מבזה).
גם בקרב מי שמזדהות באופן מפורש כנשות "טראד" יש גיוון עצום. עבור חלקן - שמצטטות כתבי קודש ומצלמות את עצמן לומדות תנ"ך - אורח החיים מושרש באמונה דתית. עבור אחרות האישה המסורתית היא בעיקר תופעה אסתטית: אישה המשחקת את אלת הבית בתסרוקת פינאפ משנות החמישים או מתהדרת בשדה פתוח בשמלת פרחונית. הן יכולות להיות פוליטיות (בפומבי) או לא - חלקן פמיניסטיות מוצהרות, ואילו אחרות דוחות את הפמיניזם כתנועה המוכרת שקרים שמעוררים חוסר שביעות רצון נשית נרחבת.
סך הכול הדבר שמשותף לנשות ה"טראד" הוא לא איך שהן חיות, אלא מה שהן מייצגות, תרבותית ופוליטית: הפרכה בולטת (ולפעמים מפורשת) של האידיאלים הפמיניסטיים של חינוך, קריירה ועצמאות כלכלית. ה"מרד" הזה הפך לפופולרי בהרבה בתקופת הקורונה (אז עלו משמעותית החיפושים אחר המונח tradwife), כשנשים רבות מצאו את עצמן תקועות בבית, ונזרקו בעל כורחן לעולם של בישול, ניקיון וטיפול בילדים. הן החלו לחפש תוכן שמשקף את חייהן החדשים, גם אם לא בהכרח תכננו לקבע את הנוהג לצמיתות, גם אם לא הסכימו באופן מהותי עם חלק מההצהרות לגבי מקומה הראוי של אישה.
לכאורה הן בוחרות לחקות חיים מן העבר, לחזור לבית ולמטבח ו"להיכנע לגבר". אבל גם כשהתוכן שלהן נראה נטוע בערכים פטריארכליים ובחזרה למסורת, קשה שלא לשים לב שהנשים הללו הן אדוניות של כלכלת הקשב המודרנית, ומרוויחות ממנה לא רע בכלל.