מאחורי הציפייה לאירועים שליליים / צילום: Shutterstock
זה היה עוד שבוע רגיל במדינת ישראל. ישבנו וחיכינו לטילים איראניים ביום ראשון, חזרנו לשגרה מתישהו באמצע יום שני, ומיום שלישי אנחנו מחכים לתגובת נגד אפשרית של ישראל, ולתגובה האיראנית שתגיע בתגובה לתגובה. לרובנו בני המזל לא קרה דבר, אבל האימה. מה יהיה איתה?
חקר האימה, תרגום לא מושלם למונח Dread באנגלית, מנסה להבין מה קורה לנו כשאנחנו מחכים להתממשותם של תרחישים שעלולים להיות או בוודאות יהיו שליליים.
מתברר שהאימה מוציאה מבני אדם התנהגויות לא מאוד רציונליות, לפחות לפי המודל של "האדם הכלכלי". אבל אם מביאים בחשבון שציפייה לדבר רע היא מצב של סבל בפני עצמו, פתאום הכול מתחיל להיות יותר הגיוני. אז מה קורה לנו כשאנחנו סופרים לאחור את הזמן להגעת הכטב"מ, ואיך אפשר להתמודד עם ההמתנה המאיימת בצורה טובה יותר?
בואו נגמור עם זה
חוקרי כלכלה התנהגותית גילו בשנים האחרונות ממצא מפתיע: כשדבר רע צפוי להתרחש בסבירות גבוהה, בני אדם כנראה יעדיפו שהוא יגיע כמה שיותר מוקדם ולא כמה שיותר מאוחר.
לדוגמה, במחקר שהוביל פרופ' גרגורי ברנס, חוקר מוח והתנהגות צרכנים מאוניברסיטת אמורי, רוב הנבדקים (71%) העדיפו לקבל שוק חשמלי כואב עכשיו ולא עוד כמה דקות, ו־28% אפילו היו מוכנים לקבל שוק חשמלי כואב יותר עכשיו, כדי לגמור עם זה ולא לחכות כמה דקות.
במחקר אחר, נבדקים העדיפו לקבל זריקה מכאיבה עכשיו, במקום לבלוע כדור מאוחר יותר, אף שלשתי הפעולות היו צפויות אותן תופעות לוואי.
הממצא הזה מתקבל גם לגבי טווחי זמן ארוכים יותר ותוצאות מורכבות יותר. במחקר שערכה פרופ' איילת פישבך, חוקרת מדעי ההתנהגות מבית הספר בות' למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, היא תשאלה נבדקים על תחושותיהם ביום הבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2020, וגם ביום שאחרי הבחירות. ביום שאחרי, כבר היה די ברור שג'ו ביידן זכה, אבל התוצאות עדיין לא הוכרזו רשמית. המתח של המצביעים משני צדי המפה הפוליטית היה גבוה אף שהתוצאה הייתה ברורה יחסית, והממצא המפתיע למדי היה שמצביעי טראמפ רצו כבר לגמור עם הסיפור ולשמוע את התוצאות, לא פחות ממצביעי ביידן.
על פניו, דפוס זה סותר את הממצאים לגבי ציפייה לדברים חיוביים. כשאנחנו מצפים למשהו טוב, אנחנו רוצים לקבל אותו עכשיו, ולא אחר כך (למעט מקרים ספציפיים שבהם קצת ציפייה מגבירה את ההנאה, אבל רק קצת). החוקרים הסיקו מכך שאנחנו אוהבים את עצמנו של ההווה יותר מאשר את עצמנו של העתיד. לעצמי של העתיד אנחנו מאצילים את המשימות הקשות, כמו להתעמל או לחסוך לפנסיה.
העיקר לסגור את החוב
אז מדוע אנחנו ממהרים למפגש עם חדשות רעות, שוקים חשמליים וזריקות? "נראה שמה שמניע את הנבדקים שלנו להגיב כך הוא הצורך בקלוז'ר", אומרת פישבך, כלומר הצורך בסגירת האירוע. "כל עוד האירוע לא סגור, הוא מושך תשומת לב רבה, ואם מדובר באירוע שלילי, הרי שזו תשומת לב לדבר שאיננו נעים".
כך, תומכי טראמפ ביום שאחרי בחירות 2020 אמנם יכלו להיאחז בשביב של תקווה, אבל הספק היה כל כך קטן, שהם לא רצו בו. חוסר הנעימות שבציפייה היה כנראה חזק יותר מההנאה מהתקווה הקטנה.
מחקרים נוספים של פישבך הראו שחוסר סבלנות - הן בציפייה להתרחשות חיובית והן בציפייה להתרחשות שלילית - עולה ככל שאנחנו מתקרבים להתממשותה. נראה שככל שהמטרה מתקרבת, היא תופסת חלק לא פרופורציונלי במחשבותינו.
לפעמים, יש לנו מה לעשות בעניין. למשל, אם מדובר במטפס הרים המתקרב לפסגה, הרי שהתחושה הזאת שיש עוד דרך קצרה לסוף יוצרת מוטיבציה להאיץ את קצב ההליכה. אבל אם אין לנו משהו לעשות כדי לקרב את הסוף הזה, אנחנו חווים עוררות מתסכלת.
מחקר אחר שתמך בהסבר הזה הראה שאנשים רבים מעדיפים לסגור חוב עכשיו בתנאים פחות טובים, מאשר לשמור על החוב פתוח בציפייה לתנאים טובים יותר בעתיד. את זה לכלכלנים היה ממש קשה להבין, גם כי מקובל לומר שיש כאב בתשלום, בפרידה מהכסף, ומהבחינה הזאת מדובר בבחירה לקרב אירוע שלילי, אבל גם כי ממש אפשר להראות לאותו אדם במספרים שדחיית החזר ההלוואה עדיפה כלכלית. רק כאשר מביאים בחשבון שהתחושה של להיות בעל חוב היא מטרידה בפני עצמה וסגירתו נותנת את תחושת הקלוז'ר המיוחלת, זה כבר נראה יותר הגיוני.
פרופ' כריס דוסון מאוניברסיטת באת' קשר את סוגיית האימה מהפסדים לממצא המפורסם שאנשים הם שונאי סיכון. זה לא רק בגלל שהם שונאים יותר את תחושת ההפסד מאשר נהנים מתחושת הרווח, הוא אומר. גם התקופה שלפני ההכרעה משמעותית בשנאת הסיכון.
אגירת קרקרים עוזרת
פרופ' קייט סווויני, מאוניברסיטת ריברסייד בקל, ניסתה להבין מדוע אנחנו כל כך סובלים מתחושת ההמתנה לאירוע שלילי וזקוקים לקלוז'ר. היא חקרה נשים שאובחנו בסרטן השד, וחלקן הגדול אמר שהתקופה הכי קשה במחלה הייתה ההמתנה לקבלת תוצאות האבחון - קשה יותר מהטיפולים עצמם. "נראה שכשאנחנו מצפים למשהו רע, אנחנו חווים גם חוסר ודאות וגם חוסר שליטה", היא אומרת.
האי-ודאות קיימת אפילו כאשר אנחנו נערכים לאירוע שלילי ודאי. למשל, אם טיל איראני כבר יצא לעברנו, אנחנו לא יודעים בדיוק איפה הוא ינחת או מה יהיה הנזק. כך גם אם אנחנו נערכים לבדיקה רפואית לא נעימה. אנחנו לא תמיד יודעים עד כמה היא תהיה לא נעימה, ובאיזה אופן בדיוק.
מדוע המצבים הללו כל כך לא נעימים למוח? "דאגה היא דווקא רגש אדפטיבי, בעיקרון", טוענת סוויני. "דאגה נועדה לעורר בנו מוטיבציה להתכונן לאירועים שליליים שעלולים לקרות לנו". אבל אם אין ודאות ואין שליטה, קשה מאוד גם להתכונן, ולכן הדאגה מגיעה לאיזשהו קיר, לאין מוצא, וחוזרת לנקודת ההתחלה, בתהליך שהפסיכולוגים קוראים לו "רומינציה". אלה מחשבות חזרות וחופרות, שנמצאות לעתים קרובות בבסיס של תסמונות חרדה או דיכאון. מחקרים מקשרים רומינציות להימנעות ממשימות אחרות, פגיעה בזיכרון, ביכולת ללמוד מידע חדש וביכולת לפתור בעיות, וכן פגיעה בקשרים חברתיים.
אז מה אפשר לעשות? פסיכולוגים רבים יאמרו לנו לחשוב מחשבות חיוביות, ולדמיין את התרחישים הכי פחות גרועים - שהטיל ייפול על מישהו אחר או שהבדיקה תכאב פחות. לפעמים הם ממליצים לא לחשוב בכלל על דברים שאין לנו שליטה עליהם, למשל בעזרת טכניקות של מיינדפולנס.
סוויני תומכת גם בגישות הללו, אבל לפעמים, היא אומרת, המוח כל כך רוצה להתכונן, שעדיף לשחרר אותו ממעגל המחשבות החזרתיות על ידי היערכות ממשית לגרוע מכול. כלומר, כן לאגור מים. כן לאגור קרקרים בממ"ד, הכול רק כדי לתת למוח מידע חדש לעבד, ולהוציא אותו מהחזרתיות.
"אנשים שנוקטים גישות התמודדות פרואקטיביות לפני אירוע שלילי, כמו אגירת משאבים, איסוף מידע והכנה פסיכולוגית לאירוע, סובלים פחות מההשלכות השליליות של הציפייה", כתבה במאמר על הנושא.
היא ממליצה גם לדמיין את התרחיש השלילי עד סופו, ואז לדמיין שאנחנו מתמודדים איתו בהצלחה מסוימת ואולי אפילו מוצאים בו משהו חיובי. הבית שלכם ייפגע מטיל? טוב, ממילא רציתם לעשות שיפוץ. על פניו, זה נשמע אמצעי התמודדות מוזר, כאילו קיבלנו ללא ויכוח שהטיל באמת ייפול עלינו, אך סוויני מדגישה שזו לפחות מחשבה חדשה.
נכון, היא אומרת, לפעמים יתברר שזה היה בזבוז זמן. נערכנו לגרוע מכול, שהסתברותו נמוכה, ובדיעבד מצחיק לחשוב שבזבזנו זמן במרדף לרכישת טרנזיסטור ביום היחיד במאה הנוכחית שבו זה מצרך במחסור. עדיין, ישנם מקרים שבהם בזבוז זמן או כסף בדרך זו עדיף מבזבוז משאבים קוגניטיביים במחשבות חזרתיות.
המוח יודע שהכאב יגיע
הסבל הכרוך בציפייה לדבר רע ניכר בפעילות המוחית שלנו, כפי שהראה המחקר של פרופ' גרגורי ברנס מאוניברסיטת אמורי. ברנס וצוותו השתמשו ב־MRI כדי למפות את המוח של נבדקים בשניות לפני שהם עמדו לקבל שוק חשמלי, והם גילו שכבר בזמן ההמתנה מתקיימת במוח פעילות במרכזי הכאב. כלומר, בעת ההכנה לכאב, המוח כבר מתנהג כאילו הוא מרגיש חלק מהכאב.
בקבוצת האנשים שבחרו לקבל את השוק החשמלי החזק יותר ובלבד שההמתנה תסתיים כבר, נמצאו דפוסים מוחיים ייחודיים ברגעי ההמתנה בהשוואה לקבוצות האחרות. נצפתה אצלם פעילות רבה יותר בחלקים של אזור הכאב במוח הקשורים לקשב. כלומר, נראה שהם יותר קשובים לחוויית הקדם־כאב.
החוקרים ציינו שבשל המעורבות של מנגנונים קשביים בהחמרת הכאב, הסחת הדעת מהאירוע השלילי הצפוי כנראה תהיה אמצעי ההגנה הטוב ביותר מפני ההשפעות השליליות של כאב ההמתנה.
דפוסי המוח שנצפו אצל הממתינים לכאב במחקר זה היו שונים מהדפוסים שנמצאו בעבר בקרב אנשים המדווחים על חרדה כללית מהעתיד. ישנו כאב מוחי ספציפי המשויך לציפייה לאירוע שלילי שצפוי לקרות בקרוב.
אופטימיים, עד שכבר לא
אילו מחשבות עוברות לנו בראש כשאנחנו מתכוננים לקבלת המכה או לבשורה רעה? לפי סוויני, בני אדם הם בדרך כלל אופטימיים, וגם כאשר הם מצפים לאירוע שלילי - אפשרי או ודאי - הם בדרך כלל אופטימיים יחסית לגבי האופן שבו יתמודדו איתו.
אנחנו הופכים לפסימיים ככל שהאירוע מתקרב. אז תרחישי האימה מתחילים להשתולל. השינוי הזה נובע מכמה סיבות. קודם כול, אנחנו שופטים את העתיד היותר רחוק כפחות אמיתי, ולכן קל לנו יותר לייחס לו סגולות קסם שבזכותן "הכול יהיה בסדר". את העתיד הקרוב יותר אנחנו שופטים באופן יותר ריאלי, ולפעמים זה אומר שאי־אפשר להתעלם מהאפשרות שתרחיש שלילי אכן יקרה. אז מתעוררות החרדות, והן מלבות את החשיבה השלילית הזאת, ופתאום התרחיש השלילי הוא כל מה שאנחנו יכולים לראות. הרי אם אנחנו חרדים, זה סימן שעומד לקרות משהו רע! המוח בהחלט עובד גם כך לפעמים.
הפסימיות גוברת בכמה מצבים: ככל שלאירוע יכולות להיות השלכות משמעותיות והרות גורל יותר, ככל שקל יותר לדמיין את ההשלכות המשמעותיות הללו וככל שהתוצאות הן פחות בשליטתנו.
אופטימיות היא בדרך כלל תכונה המזוהה עם בריאות נפשית ופיזית ועם תפקוד גבוה במצבים חיוביים ושליליים, אך סוויני ושותפיה לכתיבת המאמר טוענים שישנם מקרים שבהם דווקא ל'סטיות מהאופטימיות' יש יתרונות.
הפסימיות נותנת לנו מוטיבציה להיערך לתרחיש שלילי, ולפעמים יש לזה ערך הישרדותי. בישראל, רבים מאיתנו צאצאים של אנשים שברחו בזמן ממקום כלשהו, אז אנחנו מבינים את זה היטב.
סטייה מאופטימיות יכולה להיות גם חלק מתהליך של חשיבה מאגית, שתפקידו דווקא להחזיר לעצמנו תחושת שליטה פיקטיבית, כיוון שתחושת חוסר שליטה היא לפעמים גרועה יותר מהאירוע עצמו. החשיבה המאגית מספרת לחלקנו שאם נחשוב מחשבות חיוביות מדי, נעשה לעצמנו "נאחס" ודווקא התרחיש השלילי יתגשם. לכן אנחנו מקפידים לדמיין תרחישים שליליים, ואז להרגיש שזה איכשהו מגן עלינו.
סוויני מציינת שבני אדם שופטים תוצאות לפי ציפיות. אולי, היא אומרת, הנמכת ציפיות נועדה לאפשר לנו לחוש תחושת רווחה אם התרחיש השלילי ביותר לא התגשם. ויכול להיות שזה באמת התפקיד של המנגנון הזה, אלא שהוא פגום. מחקר בהובלת פרופ' אנדראס ניובאואר מ-RWTH אוניברסיטת אאכן, הראה שבין שאנחנו מוכנים לתרחיש הרע ובין שניסינו לשכנע את עצמנו עד הרגע האחרון שהוא לא יקרה, התרחיש הרע ירגיש רע באותה מידה.