צילום: רויטרס, IMAGO/Bernd Feil/M.i.S.
האנשים האפורים הופיעו יום אחד בשכונה שבה גרה מומו, גיבורת ספרו של מיכאל אנדה הנושא את שמה. הם הגיחו מתוך מכוניותיהם האפורות, לבושים באפור, חובשי מגבעות אפורות, נושאי תיקי מסמכים אפורים, והחלו לשכנע את אנשי העיירה לחסוך בזמן. אלא שככל שתושבי העיירה חסכו בזמן, כך גילו להפתעתם שיש להם פחות ממנו. בהדרגה, הם הפכו זעופים, אטומים ועוינים.
● פרשנות | מה אפשר ללמוד מגוגל? ארבע תובנות מדוחות ענקיות הטכנולוגיה
● ראיון | "לידה אני תלמיד בכיתה א": העורך דין הבכיר והיזמת המצליחה חושפים את השותפות
המושג "עוני זמן" זוכה לפופולריות בשנים האחרונות, ומשמעותו היא שאין לנו מספיק פנאי לעשות כל מה שאנחנו צריכים לעשות, ושום זמן למה שהיינו בוחרים לעשות. בעולם המערבי, ההגדרה של "צריכים" ו"בוחרים" היא די גמישה, אך זה פחות מעניינם של חוקרי עוני הזמן. הם מתמקדים בשאלה כיצד התחושה שאין לנו מספיק זמן משפיעה על בריאותנו הנפשית ועל שמחת החיים שלנו, ומנסים להבין כיצד אנחנו יכולים לחיות בתחושה שיש לנו שפע של זמן, בלי לוותר על השאיפות שלנו.
חוקרי עוני זמן באוכלוסיות שגם עניות בכסף, בעיקר במדינות עולם שלישי, עוסקים בסוגיות נוספות, שנוגעות לזכויות אדם ממש. אבל נתחיל עם מעמד הבינוני ומעלה. למה הם בעצם מתכוונים כשהם אומרים שאין להם זמן?
"50% סובלים מעוני זמן"
פרופ' אשלי ווילנס, מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, נוהגת לומר בהרצאותיה ש"כשאנשים מדברים על זמן, הם בעצם מדברים על רגשות. הם לעתים קרובות אומרים שהניסיון שלהם לנהל את הזמן שלהם באופן פרודוקטיבי מכניס אותם למצוקה".
אלא שלטענתה, בניית חיים של שפע זמן דומה מאוד לאימוץ אורח חיים בריא - הדבר דורש תכנון, והבנה שהתגמול אינו מיידי.
פרופ' קאסי הולמס, חוקרת קבלת החלטות ושיווק מבית הספר למנהל עסקים ב-UCLA ומחברת הספר Happier Hour, החלה לחקור את הנושא הזה כשהייתה אם צעירה ונלחמה על קביעות באקדמיה. היא חשה את מחנק הזמן. "הייתי נורא אומללה, ותהיתי אם זה כך אצל כל האנשים במצבי, ואם כן, איך הם מתמודדים עם זה?", היא אומרת בשיחה עם גלובס.
הולמס מצאה ש-50% מאוכלוסיית ארה"ב מדווחים על עוני זמן. מחקרים אחרים מצאו שיעורים גבוהים יותר. "יצאנו להבין מיהם האנשים שסובלים מעוני זמן", היא מספרת.
באופן לא מפתיע, אנשים שעובדים שעות רבות הם עניים בזמן, אבל העבודה היא רק חלק מהסיפור.
שיאני העוני בזמן הם הורים עובדים לילדים עד גיל 4 שעושים גם הרבה עבודה בבית שאין עליה תשלום, אומרת הולמס. ובוודאי לא תהיו בהלם לגלות שאלה לרוב נשים. "אנשים שמטפלים בבית ובילד מתחת לגיל 4 עלולים לחוות עוני זמן גם אם אין להם עבודה בתשלום".
אנשים עניים מאוד מרגישים את לחץ הזמן הרב ביותר, ואחריהם האנשים הכי עשירים, יותר ממעמד הביניים. "אנשים עניים צריכים להשקיע הרבה זמן בשירותים או במוצרים שאחרים יכולים לרכוש, למשל הכנת מזון או הדחת כלים, וגם בעצם החיסכון, לדוגמה השוואת מחירים או נסיעה באוטובוס לסופר זול", אומרת הולמס. ומה לגבי העשירים? "הם בדרך כלל עובדים יותר קשה ויש מהם גם ציפיות אחרות", למשל לגבי המראה שלהם.
איך עוני זמן משפיע על הבריאות הנפשית והפיזית?
"עניים בזמן הם פחות בריאים. הם בסטרס, שגם דופק להם את השינה, הם לא מספיקים להתעמל או להגיע לבדיקות הסקר הרפואיות. הם מרגישים יותר בודדים, גם אם הם מוקפים באנשים, ונוטים יותר לחוש שאין להם מערכות תמיכה. הם עצמם פחות נחמדים, קצרי רוח, לא ממהרים להתנדב. הם לא רק מדווחים על שביעות רצון נמוכה יותר מחייהם, אלא גם לאורך היום יש להם פחות רגשות חיוביים ויותר רגשות שליליים".
זהו מעגל שמזין את עצמו, טוענת ווילנס בהרצאותיה: כשאנחנו בלחץ, אנחנו עושים דברים שנראים לנו דחופים ומתאימים לקשב נמוך, כמו קריאת מיילים, והתוצאה היא שאין לנו אפשרות להשקיע בדברים שצריך להקדיש להם זמן רב יותר וריכוז ואולי לא מביאים לתוצאות מיידיות. זו מלכודת שקשה לצאת ממנה.
המוח שלנו אלרגי לפנאי
הולמס מוסיפה שגם מי שיש לו יותר מדי זמן אינו מאושר, ובעיקר אם יש לו הרבה זמן שהוא מנסה למלא בפנאי פאסיבי. ווילנס בוטה יותר וטוענת שהמוח האנושי אלרגי לפנאי. אולי בגלל זה, ברגע שיש לאנשים פנאי, הם ממלאים אותו בהתחייבויות חברתיות או בתחביבים. פעילויות כאלה אכן מביאות עמן אושר גדול יותר מפנאי פאסיבי, אבל כשהן מקובעות ביומן, הן עלולות לתת תחושה של היעדר פנאי אמיתי לבחירה.
בכל מקרה, הקשר בין זמן לאושר עובר בתחושת הערך העצמי. פנאי פאסיבי רב גורם לאנשים, בהכללה, להרגיש שהם לא מספיק פרודוקטיביים ולא ממצים את החיים. לעומתם, עניי הזמן שעומדים מול יומן מלא מרגישים שלא יוכלו לעמוד בכל המשימות, ולכן גם הם חשים לא מספיק פרודוקטיביים, וכועסים על עצמם שלא הספיקו יותר.
מה אפשר לעשות כדי להרגיש שיש לנו יותר פנאי?
הולמס: "שאלנו אנשים אם יש דרך לגרום להם להרגיש ראויים אל מול היומן המלא שלהם. המחקרים נמצאים בראשיתם, אבל ראינו, לדוגמה, שאם אנחנו מבלים פתאום חמש דקות בעזרה למישהו, אנחנו עשויים להרגיש פוטנטיים ואפקטיביים, ולכן גם מאמינים שנוכל להספיק הרבה. כלומר, דווקא השקעת הזמן מובילה לתחושה גדולה יותר של רווחת זמן, אבל זה עובד רק אם נתנו את הזמן שלנו, ולא כאשר מישהו דרש ולקח אותו בלי לשאול אותנו.
"מחקר אחר מצא שאנשים שמרגישים יותר התפעמות (Awe) גם מרגישים שיש להם יותר זמן. ככל הנראה, התפעמות גורמת לנו להרגיש יותר קטנים מול העולם, ואז גם הזמן מרגיש גדול יותר, פחות חונק.
"גילינו עוד שכאשר אנשים חושבים בפרספקטיבה של שנים וחודשים או אפילו שבוע, במקום בימים ושעות, הם מרוצים יותר מחלוקת הזמן שלהם וגם מגיבים יותר למה שחשוב ולא רק למה שדחוף. זה כן דורש להקצות זמן מראש לדברים שנותנים לנו משמעות, ואז גם אם בשאר הזמן אנחנו מרגישים חנוקים, יש איזו רגיעה בידיעה שפינינו זמן למה שחשוב לנו".
תופעת ה"כן, כן, כן, אוי"
ווילנס טוענת שתכנון לטווח ארוך עוזר להימנע מתופעת ה"כן, כן, כן, אוי", שנובעת מהערכת היתר שלנו את הזמן שיעמוד לרשותנו בעתיד. אנחנו נוטים להתחייב בקלות לפעילויות עתידיות, ואז מגיע הרגע שבו עלינו לפרוע את כל ההתחייבויות במקביל. זה שלב ה"אוי". אם נכיר את התופעה, נדע שעלינו להגיד "כן" רק ל-80% מהפעילויות שנדמה לנו שאנחנו מסוגלים לעמוד בהן.
פרופ' הולמס, מה מבדל את מחקר עוני הזמן מהמחקרים בתחום של ניהול זמן, שחיקה ואיזון עבודה־בית, ואפילו מיינדפולנס שמנסה ללמד אותנו ליהנות מכל רגע?
"ניהול זמן עסק היסטורית בשאלה איך נעשה דברים כמה שיותר מהר ונספיק יותר. הוא לא שם דגש על איכות העשייה ובטח לא על איכות החיים. מחקרי איזון עבודה־בית בחנו בעיקר איך אנשים יכולים לעשות פחות עבודה בתשלום. חוקרי עוני זמן שואלים איך הכי כדאי לחלק את הזמן הקיים כדי להרגיש טוב יותר. וכן, זה קשור לסוגיית השחיקה.
"לגבי מיינדפולנס, בהחלט מצאנו קשר בין קשב לפעילויות שלנו לבין שביעות רצון מהחיים ולתחושת שפע זמן".
דיברת על תחושת פנאי סובייקטיבית, אבל לבסוף יש 24 שעות ביממה ולפעמים באמת אי־אפשר להספיק הכול.
"השקעה של כסף בפינוי זמן היא אחת ההשקעות הכי משתלמות. אנשים שעושים מיקור חוץ למשימות שהם שונאים יותר שמחים, וגם הזוגיות שלהם בדרך כלל יותר טובה".
ווילנס פיתחה מדד המתרגם את הזמן ואת הכסף ל"מטבעות אושר". כך היא יכולה להשוות, בממוצע, כמה אושר אנשים יכולים להרוויח מהוצאת משימה מסוימת למיקור חוץ, ובעקבות זאת כמה כסף כדאי להם להשקיע בזה. ממצאיה עד כה מראים שדווקא אנשים עם פחות כסף יכולים להרוויח יותר מעשירים מהשקעת חלק מהכסף בפינוי זמן.
"לא כל אחד נהנה או סובל מאותם דברים, ואני ממליצה לנהל יומן זמן, שבו תבדקו מה עשיתם וממה נהניתם", אומרת הולמס. "כשביקשנו מנבדקים לעשות זאת, ראינו שהם חושבים למשל שצפייה בטלוויזיה היא הפרס שלהם על יום עבודה קשה וארוך, וזה נכון לחצי השעה הראשונה, אבל לא לשלוש השעות הבאות - גם כי יש התרגלות להנאה, וגם כי מתחילים להרגיש אשמה על בזבוז הזמן לכאורה. אותו דין לגבי רשתות חברתיות. אנשים חשבו שהן מקור הנאה ורגיעה, אבל לעתים קרובות היו מקור מתח. לעומת זאת, בחור שהכרתי שנהג לגהץ מול הטלוויזיה הפך את הגיהוץ למשימה האהובה עליו".
עניים צריכים יותר זמן
עוני זמן יכול להיות מנת חלקם של עשירים או עניים, אבל אצל העניים הבעיה חמורה יותר. חוקרים מבית הספר לרפואה של סטנפורד טענו במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Global Health כי "בכל יום בכל העולם, נשים וילדות משקיעות כמויות עצומות של זמן בעבודה ללא תשלום. נשים משקיעות פי 2-3.4 שעות בעבודה ללא תשלום מאשר גברים, גם תוך כדי עלייה בהשתתפות בכוח העבודה בתשלום".
ההבדלים הללו קיימים גם בחברות שפע, אבל בחברות עניות התוצאה היא מחסור זמן ממשי מאוד לנשים, שפוגע בבריאותן ובשמחת החיים שלהן, עד כדי פגיעה בזכויות האדם שלהן. גם גברים עניים סובלים מעוני זמן קיצוני במקומות מסוימים, אבל אצל נשים זה הרבה יותר נפוץ.
"עוני הזמן מגביל את הגישה של הנשים הללו ללימודים, גם כשאלה מוצעים בחינם, וכן למשרות טובות יותר בתשלום. כך, עוני הזמן פוגע במוביליות החברתית שלהם, ויוצר מעגל היזון שלילי", כתבו החוקרים. "חוסר הזמן מונע מהן לטפל בבריאותן, וריבוי משימות הקשורות לבית אפילו מונע מהן לטפל היטב בילדיהן, בעוד שפינוי זמן לאימהות הוביל להשקעה רבה שלהן בחינוך ובבריאות של ילדיהן".
לטענת חוקרי עוני זמן באוכלוסיות מעוטות יכולת, על הכלכלנים וקובעי מדיניות הרווחה והבריאות להביא בחשבון את הסוגיה הזאת בתכנון מדיניות הרווחה שלהם. רבים מהכלכלנים מדמיינים את האדם העני כמי שנהנה (או סובל) מעודף זמן פנוי, אך בפועל עוני־זמן ועוני־כסף הולכים לרוב יד ביד. כלכלנים נוהגים לפעמים להעמיד חסמי זמן כחלק מתוכניות תמיכה כלכלית, כדי להבחין בין מי שבאמת צריך את התמיכה לבין מי שמנסה לתפוס טרמפ. גם אם זה לא מכוון, הבירוקרטיה הכרוכה בתוכניות תמיכה היא לפעמים עוד משרה.
מחקרים כבר הראו שהדרך הכי טובה לתת לאנשים הזדמנות לצאת מעוני היא לחסוך להם זמן. אפשר לעשות זאת על ידי שיפור התשתיות, כמו הגברת תדירות האוטובוסים או בניית תשתית מים זורמים לכפר מרוחק, כדי לחסוך לנשים שעות של הליכה לבאר.
המדד שכולם מחכים לו
"אני שמחה שסוגיית העבודה ללא תשלום שעושות בעיקר נשים, ועליה הכלכלניות הפמיניסטיות זועקות כבר משנות ה־70, סוף סוף נכנסת למיינסטרים באמצעות ההגדרה של עוני זמן", אומרת בשיחה עם גלובס פרופ' יאנה ואן דר מולן רודג'רס מאוניברסיטת רוטגרס שבארה"ב.
"בקרוב, לשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי צפויה להוסיף מדידה של שעות עבודה ללא תשלום. זהו הישג ענק לתחום שלנו, ואנחנו מקווים שזו התחלה של מודעות הרבה יותר גדולה לעוני הזמן".
לדברי רודג'רס, אנשים עניים בכסף כמעט תמיד עניים גם בזמן. "חוקרים הגדירו קו עוני חדש, המורכב מזמן וכסף גם יחד. כך אנחנו חושפים את "העניים הנסתרים", שמצליחים להרים את הראש קצת מעל קו העוני, אבל רק כי הם ממירים את כל הזמן שלהם לעבודה, אם בתשלום ואם בבית כדי לחסוך עוד סנט. אנשים כאלה לא רק שלא אוכלים או ישנים או מתעמלים, גם אין להם אנרגיה להיות יצירתיים, והלחץ פוגע בקבלת ההחלטות שלהם".
מלבד תשתיות, ההשקעה הכי גדולה שאפשר לעשות לטובת עניי (עניות) הזמן האלה היא הנגשת הטיפול בילדים. "ואני מקווה שהמודעות לעוני הזמן תוביל לחלוקת עבודה שוויונית יותר בבית. הקורונה דווקא עזרה בזה".
הקורונה עזרה? רבים אומרים שהיא החזירה את הפמיניזם עשרות שנים אחורה.
"לא בתחום הזה. כשגברים היו בבית הם מצאו את עצמם אחראים לחלק מהטיפול בילדים ובבית עצמו, והם גם התרגלו לכך והבינו על בשרם שזו באמת עבודה. אני חושבת שהשינוי בגישה של לשכת הסטטיסטיקה למדידת עבודה שאינה בתשלום נבעה בין היתר מזה".
יש קשר מסוים בין עוני הזמן של עניים בכסף לבין זה של העשירים?
"עשירים בהחלט יכולים להיות עניים בזמן, אבל ההבדל הגדול הוא הבחירה. לעניים אין שום בחירה לגבי הקצאת הזמן שלהם. אם לא ילכו להביא את המים מהבאר, אין מים".