מנכ''ל נמלי ישראל הפורש, יצחק בלומנטל / צילום: שלומי יוסף
במאי 2023 פגשתי את יצחק בלומנטל, אז מנכ"ל חברת נמלי ישראל, במשרדי החברה שאחראית על תשתיות הנמלים בישראל. הוא היה שלוש שנים לתוך הכהונה והיה זה מפגש התעדכנות תקופתי מהסוג שמנהלים בכירים מקיימים עם עיתונאים. הפגישה התקיימה בשעות הצוהריים וניכרה בו עייפות שתאמה את השעות האלה ביום. לא ידענו אז - לא הוא ולא אני - שתהיה זו הפגישה האחרונה שהוא יקיים כמנכ"ל חברת נמלי ישראל (חנ"י). בוקר למחרת הוא כבר התעורר ל"עולם אחר", כפי שהוא מגדיר את זה, ולטלטלה בין חיים ומוות שנמשכה יותר מחצי שנה.
● הצוללת | החוקרת הישראלית שמפרקת את המיתוסים על אבי הקפיטליזם
● WSJ | האופוזיציה הרוסית מפוזרת בגלות מאז מות נבלני. כך היא משפיעה מבחוץ
"בוקר אחרי הפגישה שלנו הגעתי לרופא המשפחה שלי", הוא משחזר. "הרגשתי שאין לי יכולת לדבר בשטף, המילים לא יוצאות בצורה מספיק טובה. הרופא לא התרגש יותר מדי ושלח אותי לבדיקות בבית החולים תל השומר. עד שהגעתי לשם מהמרפאה בגבעת שמואל, מרחק נסיעה קצר, כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.
"הנוירולוג במיון ביקש את מספרי הטלפון של בני המשפחה ובמקביל הרגשתי שהיכולת השפתית שלי פשוט נעלמת. הסבירו שיש לי שבץ מוחי קל, ואושפזתי עם האבחנה הזאת למשך עשרה ימים. אחר כך העבירו אותי לשיקום. הייתה לי חולשה ביד ימין והטיה ושיתוק בפנים. לאחר מכן החלה סאגה דרמטית, כשהתחלתי להיות זומבי וראו שמשהו לא בסדר במוח שלי. בדקו אותי בכל בדיקה אפשרית כדי להבין מה קורה".
מה זה אומר להיות זומבי?
"הייתי אפתי. בטווח של יום וחצי איבדתי את יכולת השפה. לא הצלחתי לשלוף את המילים. עשו לי ביופסיה של המוח ואבחנו נזק קשה מאוד.
"למחרת הילדים שלי הלכו לאיכילוב להתייעצות. נאמר להם שקורה לי במוח תהליך דרמטי, שמשהו אוכל לאבא שלהם את המוח ושניפרד כי יש לי חודש עד חודש וחצי לחיות, וגם זה בתקופה שהיא דמנטית, ומיום ליום אאבד את התודעה שלי ואדעך".
הבנת את זה באותו הרגע?
"כן. ביקשתי מהילדים שלי שישתפו אותי, שלא יסתירו ממני את המידע על מצבי, והם כיבדו את הבקשה הזאת".
מבחינה מדעית מה שקרה לבלומנטל הוא בעצם פריצה של וירוס בשם JCV למוח. "יש מחסום בין הדם למוח והוא נפרץ לי. זה וירוס שנמצא אצל 90% מהאוכלוסייה והוא בא לידי ביטוי בגיל מאוד צעיר בדלקת בדרכי השתן לימים ספורים, אם בכלל. לא יודעים למה זה פרץ לי למוח. כן יודעים להסביר על שלושה דברים שיכולים לקרות שהם גורמים מנבאים מסבירים - HIV, ממאירות וכשל חיסוני - ואת שלושת הדברים האלה אין לי באופן ודאי. אז לא מבינים למה זה קרה".
למרות האבחנה הסופנית בלומנטל לא התייאש. "הייתי משותק בחצי גוף לגמרי, וחלקים גדולים מהזיכרון שלי היו בתהליך של מחיקה. מבדיקה לבדיקה הלכתי ונגמרתי - הייתי דמנטי מאוד, המודעות דעכה. אבל איכשהו לא איבדתי את התקווה, לא הרגשתי סכנה, אני לא יודע עד היום על סמך מה. זה נשמע מוזר אבל לא חשבתי שבאמת אסיים את החיים, למרות שהדברים הראו כך בצורה מאוד ברורה.
"ממש הרגשתי שאני חי מיום ליום, כמו בשיר של ריטה. ירדתי 15 ק"ג בתוך שבועות בודדים וניהלתי קרב על האוכל כי הייתה לי הבנה שאם אפסיק לאכול אני פשוט אמות - ואני החלטתי לחיות. בבוקר הייתי אוכל ארוחת בוקר מ-9:00 עד 10:30, נלחם על כל ביס. ואז ב-12:00 יש ארוחת צהריים ועוד פעם מאבק, ארוחה שלא נגמרת ואני נלחם עליה. ארוחת הערב כבר מוגשת ב־17:00 ואז עוד פעם. ככה במשך שלושה שבועות. האוכל היה קר ומגעיל כבר, וזה היה מאוד מאוד קשה. בשלב מסוים שחררו אותי מבית החולים ואמרו שאני לא בר־שיקום והמצב על הפנים, שזה וירוס שלא שורדים. אז התחלנו לחפש מקום במסגרת שיקומית אחרת".
הרגשת שהרופאים מוותרים עליך במובן מסוים?
"לא, הם היו ריאלים. התפקיד של הרופאים הוא לצייר מצב אמיתי, וזו הייתה הסיטואציה: הם ראו והבינו שיש נסיגה דרמטית בכל היכולות ושאין טיפול. הפרוגנוזה הייתה כזאת שאני אאבד את המוח, את התודעה ואהיה דמנטי עם אלצהיימר הכי קשה בתוך חודש וחצי. זה הלו"ז שתכננו לי".
"הרופאים לא יודעים להסביר"
בני המשפחה מצאו בסופו של דבר מסגרת שיקומית בבית החולים לוינשטיין. "עשו לי ריפוי בעיסוק, פגשתי קלינאית תקשורת, פיזיותרפיה, ריפוי במוזיקה ובאמנות והייתי תלמיד רציני", הוא אומר.
אלא שבניגוד לכל הסיכויים וההשערות, לאט לאט בלומנטל החל לחזור לתפקד. "בוקר אחד הייתי עם היד שמוטה והצלחתי להזיז אותה טיפה, התפעלתי. ביום שאחרי הזזתי את האצבעות. לא האמנתי למה שקורה לי בגוף. לא ידעתי איך להחזיק את הסכין ואת המזלג, ואז כשכבר הצלחתי להחזיק לא ידעתי איך לחתוך, וכשלמדתי לחתוך לא ידעתי איך להביא את האוכל לפה. וככה כל פעם עוד קצת ועוד קצת".
לבסוף, בדצמבר האחרון, הוא השתחרר, וכיום הוא בעיצומו של הליך שיקום. "בדיעבד התברר שהגוף שלי הגיב לאט לאט לסטרואידים, והייתה התאוששות ספונטנית. הרופאים שלי אומרים לי שאני שורד, שמבין האירועים הנדירים שמכירים ברפואה - זה נדיר. לא יודעים להסביר את זה. הגוף פשוט התגבר על הווירוס. היה רצון עז לחיות, אופטימיות, האמונה בתוך נשמתי וליבי. זו הייתה השגחה, זה היה נס. אני חייב להגיד תודה רבה לבורא עולם על זה. אני אדם מאוד מאמין וזה חסד שהוא עשה איתי. אני חייב תודה גם לילדיי ולמיה, זוגתי בתקופה הקשה הזאת, שסעדה אותי".
נשמעת טלטלה בלתי נתפסת. איך אתה מתווך את זה לעצמך?
"כנראה שכשהמוח עובד יותר לאט, אז הוא יודע לתרגם את זה כדבר שהוא בסדר. אם היית שואל אותי אם הייתי מתוסכל או כלוא בתוך גופי? לא. ממש לא. כל הזמן הייתי בתוך תודעה שיהיה בסדר, לא כזו דרמה, כמובן בניגוד מוחלט למה שקורה. אבל בחוויה שלי היא הייתה נטולת דרמה. אני מבין שזה מסוכן והכול, אבל לא מרגיש איום קיומי".
והיום?
"תשמע, זה מבהיל וטראומטי. אני כן חושב שאני בתהליך החלמה שיישאר. זה חוסר ודאות אבל אני אופטימי במהותי, אוהב את החיים. לאורך שנים עשיתי פעילות התנדבותית משמעותית. היו לי ויש לי חיים מאוד מלאים, אז זה משאיר לי הרבה מאוד מקום לתקווה".
בלומנטל נזכר בפגישה שלנו יום קודם לתחילת הסאגה. "הכי דרמטית היא השבריריות של החיים. ישבתי איתך יום קודם, ואז כבר הרגשתי שמשהו בשפה שלי טיפה תקוע. אבל חשבתי שאני הולך לרופא וישלחו אותי חזרה לעבודה עם כמה כדורים בתוך שעה־שעתיים. לא דמיינתי שאתאשפז עם וירוס שתקף לי את המוח".
במהלך כל התקופה הזאת, מספר בלומנטל, הוא קיבל תמיכה רחבה מהנהלת משרד התחבורה. "גם מירי רגב וגם דודי אמסלם היו מתקשרים אליי. היא הייתה מתקשרה ב־22:00 בלילה כשהיא בדרך הביתה ושואלת מה שלומי. היא הייתה אומרת לי 'אנחנו מחכים לך', זה מעודד. וואלה, גם במצבי, מחכים לי".
"תחרות לנמל עקבה"
המחלה קטעה את כהונתו של בלומנטל כמנכ"ל חנ"י, שיאה של קריירה ארוכה שבה מילא שורת תפקידים מקצועיים.
הוא שימש במגוון עמדות בנמל אשדוד, עד שמונה למנכ"ל הנמל ב־2014. הוא נחשב אז למנכ"ל מוערך שנוקט יד קשה מול הוועדים, אך יו"ר הדירקטוריון אז אורנה הוזמן בכור הובילה מהלך להדחתו, עד שהוא עזב את תפקידו ב־2019. גם מחליפו משה שיקו זאנה "זכה" לסיום צורם דומה.
שנה מאוחר יותר חזר בלומנטל כמנצח לאחר שמונה למנכ"ל חברת נמלי ישראל. במהלך שלוש שנותיו בתפקיד נפתחו שני נמלי ים חדשים, שמופעלים בידי חברות פרטיות, והחלה התחרות השוקקת בנמלי הים. רק נמל אחד נותר נמל ממשלתי: נמל אשדוד. כמו כן, ההסתדרות ביקשה למנוע פריקת מטען כללי (שאינו מגיע במכולות) בנמלים החדשים, אך בלומנטל נאבק בה לצד אנשי האוצר, ועמדתם התקבלה בסופו של דבר בבג"ץ.
בלומנטל אולי כבר לא בתפקיד, אבל כשהוא מדבר על התוכנית האסטרטגית החדשה והשאפתנית לנמלים בישראל העיניים שלו בוהקות. לפי התכנון ייבנו פארקים תעשייתיים בשטחים הלוגיסטיים של הנמלים כדי לייעל את שרשראות האספקה. "הם יהיו חלק משרשרת לוגיסטית לאומית, כשהם יהיו מחוברים בצירים מסילתיים שהקצה שלהם יהיה העיר אילת. זה ישפיע על המשק כולו".
יש לדעתך הצדקה בהקמת מסילה לאילת בעלות של עשרות מיליארדים כשהביקושים נמוכים?
"בתוכניות שלנו, מלבד המסילה מסעודיה שמקדם הנשיא ביידן וכרגע נמצאת בהשהיה בגלל המציאות הביטחונית, מדובר על פיתוח נמל אילת, ואני חושב שצריך מסילה לאילת.
"אנחנו יודעים לפי ההיסטוריה שלנו שכשמסתכלים על דברים ברטרוספקטיבה הביקושים צומחים יש מאין. אני יודע שיש כלכלנים שיגידו שזה לזרוק את הכסף אבל כשאתה עושה עסקים השוק יודע לראות קדימה וליצור. המסילה תביא לפיתוח הערבה ולפיתוח הנמל באילת, ואם תסתכל באופן מצומצם תראה תמונה מצומצמת. אם לא היו המשוגעים שבאים ועושים, יכול להיות שעד היום היינו מדינה בלי מוביל ארצי ועם משאבות מים קטנות, כמו שסיפקו את הכלכלה שלנו עד 1948".
איך דואגים שפיתוח הנמל באילת לא יפגע בסביבה?
"אני רואה מול העיניים מסוף מכולות שייתן מענה להיקף פעילות מסוים, אמנם לא כמו של נמל אשדוד, אבל רציף שנכנס פנימה לים. אנחנו חושבים שאפשר לעשות את זה במקביל לפיתוח מושבות אלמוגים ולהשבחת הסביבה התת־ימית, ובהמשך גם נוכל לייצר תחרות לנמל עקבה".
"אין תחליף לשירות הציבורי"
בלומנטל הוא גם חסיד של הפרטת הפעילות הנמלית, שלפיה תשתית הנמלים היא בידי המדינה וחברות פרטיות מפעילות אותם בזיכיון (כך על פי המודל הקיים בארץ וגם במרבית מדינות העולם). לדבריו, אם נמל אשדוד יישאר היחיד הממשלתי, "אין לו שום סיכוי כי המתחרים יאכלו אותו".
זאת בייחוד כשלצדו הוקם נמל הדרום, שמפעילה חברת TIL השוויצרית. "אין לנו עניין שהמונופול יעבור מנמל אשדוד לנמל הדרום, שאוסף עכשיו גובה. אם לאט לאט, בגלל חוסר היעילות של נמל אשדוד, פשוט נעביר את המונופול למונופול פרטי, זה יהיה רע מאוד".
מה דעתך על המצב של נמל אשדוד היום? דוח מבקר המדינה מראה שאין כמעט משמרות ג', ואם עובד ממצה את הפרמיה הוא מפסיק לעבוד ורואים הרבה בעיות ביעילות.
"אין תחליף לתחרות. תראה את נמל חיפה (שהופרט - א"ז). מה מעסיק את ההנהלה? יעילות. קודם היית נבחן על שקט. כשהייתי מנכ"ל נמל אשדוד הייתי אומר שיש שני דברים שאני צריך להיבחן בהם, שקט ויעילות. העניין הוא שהדברים האלה לא יודעים לחיות יחד. אם אתה רוצה שקט אתה קונה אותו בחוסר יעילות. כשיש תחרות האוריינטציה חייבת להיות עסקית־מסחרית־כלכלית, ומי שמרוויח מזה הוא המשק הישראלי".
סיימת את הכהונה בנמל אשדוד בטונים צורמים ואחריך עוד מנכ"ל עזב בנסיבות דומות. היית ממליץ לאנשים בכירים להגיע לשירות הציבורי כשככה זה נראה?
"כמי שעשה את כל חייו בשירות הציבורי אני אומר שאין לו תחליף. לצד עולם עסקי שהוא פנטסטי אני חושב שאין תחליף לשירות טוב, יעיל, נקי ומקצועי. הפקידים הם השדרה של הניהול במדינה".
אתה יכול להגיד את זה גם היום?
"כן. כן. תראה, תמיד יש רעשים. אז לפעמים יש יותר או פחות. מה אתה חושב שהעולם של המפא"יניקים היה כולו טוב? אלה החיים. מה שכן, אתה צריך לתת לאנשים גב, וככל שאתה נותן להם יותר גב, אתה מקבל יותר פירות, ולהפך".
יש תוכניות לאחרי תקופת השיקום?
"אני כרגע עדיין בהחלמה. השיקום שלי מעודד, ואני מקווה שבעתיד אוכל לחזור ולתרום בתפקידים משמעותיים בהתאם למצבי הבריאותי. כרגע אני משקיע את עצמי במשפחה ומקבל תמיכה מאוד גדולה שם, וגם מסייע לילדיי שמשרתים במילואים".