הפגנה פרו־פלסטינית בבראון. לחץ הסטודנטים הניב פרי / צילום: Reuters, Anibal Martel
סך כל אחזקותיהם של מוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב מוערך ב־850 מיליארד דולר. בראש הרשימה עומדת הרווארד עם 50 מיליארד, סמוך לתחתית אפשר למצוא קמפוסים קטנים עם כמה עשרות מיליונים.
● דוח חדש: "העולם עד לגל הגרוע של תקריות אנטישמיות מאז מלחמת העולם"
● כך אנשי מסחר בטורקיה ובישראל פועלים לעקוף את החרם
אבל מקמפוס לקמפוס, בלי קשר לגודל ולעושר, סטודנטים פרו־פלסטיניים תובעים מן האוניברסיטאות למשוך את כל השקעותיהן מישראל ומחברות "המרוויחות מג'נוסייד". הנהלות וחברי נאמנים מכווצים את מצחם, ומתפללים שהסערה הזו תשכך בקרוב. אבל היא אינה שוככת.
הדרישה למשיכת השקעות, 'דייבסטמנט' באנגלית, היא הסיבה המוצהרת להשתלטותם של רדיקלים על חלקים של קמפוסים, ועל נסיונותיהם לכבוש בניינים ולהצר את תנועותיהם של מי שאינם עומדים בקריטריונים הפוליטיים והרעיוניים.
לחצים ציבוריים ופוליטיים מנוגדים מעמידים את האוניברסיטאות בין הפטיש לסדן. הגדולות שביניהן מינו צוותי משא־ומתן מקצועיים, כדי להניח את דעת הרדיקלים ולשכנע אותם לפרק את אוהליהם.
הן יודעות עד כמה פגום הוא ההיגיון המנחה את הסטודנטים, זה האומר ש"שכר הלימוד שלנו לא יממן" אוניברסיטה הדוחה את סדר יומם. כמובן, שכר הלימוד שלהם אינו מממן שום אוניברסיטה, אלא לכל היותר באופן חלקי (17% באוניברסיטאות ציבוריות; 27% באוניברסיטאות ציבוריות שלא לרווח). השקעות ותרומות ענק מיחידים הן המממנות, והנדבנים אינם נוחים להתפעל ממהפכה אלימה המתנהלת בחסות כספם.
דבקות מובהקת בפשרות
מספר קטן של אוניברסיטאות גדולות החליטו לפתוח תהליך של דיווחים והתייעצויות על עתיד אחזקותיהן. אפשר למצוא ביניהן את נורת'ווסטרן בשיקגו (21 אלף סטודנטים; אחזקות של 13.7 מיליארד דולר) ואת בראון בפרובידנס, בצפון החוף המזרחי של ארה"ב (כמעט 11 אלף סטודנטים; אחזקות של 6.6 מיליארד דולר); ואת אוניברסיטת קליפורניה בריברסייד (כמעט 23 אלף סטודנטים; חלק ממערכת של עשרה קמפוסים, שאחזקותיהם מוערכות בכמעט 18 מיליארד דולר).
נכונותן של האוניברסיטאות להסביר ולשאת ולתת אין פירושה שהן עומדות לקבל עליהן את כללי ה־BDS, הארגון המטיף זה 20 שנה לפירוק ישראל באמצעות החרמת כלכלתה. אבל הנכונות הזו מדאיגה כשלעצמה, לאו דווקא מפני שהיא "כניעה", כפי שהגיבו מייד ארגונים יהודיים, אלא מפני שהיא משקפת שינוי פילוסופי אפשרי.
האמריקאים הם מאמינים מובהקים בפשרות מעשיות. רקיעת רגל אינה תכונה מאפיינת של יחסים עסקיים, או של יחסי מעביד ועובד. חברות שוכרות נושאים־ונותנים מקצועיים, כדי ליישב סכסוכים. האוניברסיטאות, לפחות בעיני עצמן, אינן "נכנעות לטרור", הן רק נושאות ונותנות על סיום של פשרה. השאלה היא איזה סוג של פשרה. האם תיתכן פשרה הכרוכה, לפחות במשתמע, בהעמדת קיומה של ישראל בספק?
רוב האוניברסיטאות עדיין מסרבות ללכת בדרך הזאת, אבל ההסכמה הרחבה מתחילה להיסדק. בקליפורניה למשל, מערכת האוניברסיטאות בבעלות המדינה התנגדה תחילה פה אחד ל'דייבסטמנט', או לחרם אקדמי על ישראל. נראה שהקמפוס של ריברסייד פרש, ובחר דרך עצמאית.
תיקי ההשקעות של האוניברסיטאות מעולם לא הצטיינו בדרגה ניכרת של שקיפות. קשה לעמוד על טיבם המדויק או על מה שמנחה את מנהליהם. אבל חיטוט לא מעמיק של ה'וושינגטון פוסט' מראה שלאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס יש אחזקות לא גדולות בתעשיות צבאיות, מלאות או חלקיות, שלאחדות מהן יש משרדים בישראל.
מלחמות דרום קליפורניה
מעניין להתבונן באוניברסיטאות קטנות, אלה הנקראות באמריקה "קולג'ים", שהם לא בדיוק מכללות במובן הישראלי. העיר קליירמונט בקליפורניה משופעת בקטנים. אחד הוא פומונה (Pomona), עם קצת פחות מ־1,700 סטודנטים. שני הוא פיצר (Pitzer), עם קצת יותר מ־1,200 סטודנטים. שניהם היו חממות של פעילות רדיקלית נגד ישראל בחודשים האחרונים. הסטודנטים של פומונה הצביעו עוד בחודש פברואר לדרוש מן ההנהלה לגלות כל השקעה שקרן האוניברסיטה השקיעה בתעשיית הנשק. דוק: לא בתעשיית הנשק הישראלית, אלא בכל תעשיית נשק, כולל כמובן האמריקאית.
פומונה היא קטנת היקף, אבל תיק ההשקעות שלה מוערך ב־2.8 מיליארד דולר, מה שמעמיד אותה בין עשר האוניברסיטאות העשירות באמריקה, יחסית למספר תלמידיה. תיק ההשקעות של פיצר, לעומת זאת, הוא כמעט מיקרוסקופי, והוערך בשנה שעברה ב־168 מיליון דולר. אבל אין כל הבדל בדרגות המיליטנטיות של קהילות הסטודנטים בשני הקולג'ים האלה.
הנהלת פומונה אומרת, שהיא מוכנה להיפגש עם המוחים, ולספק להם מידע על מדיניות ההשקעות של הקרן. אבל היא תתקשה לפרט את השקעותיה על פי קני־המידה שהרדיקלים דורשים.
הנהלת פיצר נפגשה ביום ו' ל"שיחה קונסטרוקטיבית", בלשונה, עם שלושה סטודנטים ועם נציג של הסגל, והסכימה לגלות עד סוף החודש הבא אם אמנם יש לה השקעות בתעשיות נשק. במהלך הקיץ, חבר הנאמנים של פיצר יגבש מסגרת לדיווחים שוטפים על אחזקות, והם יתחילו ב־30 בספטמבר.
שתי קבוצות, סטודנטים 'למען צדק בפלסטין' ו'קול יהודי לטובת שלום', דחו את הודעת ההנהלה. הם האשימו את נשיא הקולג' בהתנהלות "בלתי דמוקרטית" מפני שדחה את דרישתם לחרם אקדמי על ישראל. "כל זמן שפיצר לא תקבל את הדרישות, הסטודנטים יוסיפו להסלים את מאבקם", הודיעו המיליטנטים.
יו"ר חבר הנאמנים של פיצר כתב, כי כל החלטה על משיכת השקעות "חייבת להיות נדירה", והיא אפשרית "אך ורק על יסוד תמימות דעים מצד כל מרכיבי הקולג'. איננו מאמינים שנקיטת עמדה בשאלות גיאופוליטיות מעוררות-מחלוקת מיטיבה לשרת את האינטרסים של הקולג'".
אכן, הזמנה לצרות צרורות בקולג' הקטן הזה, הנמצא בערך בחצי הדרך מלוס אנג'לס לסן ברנרדינו, בדרום קליפורניה.
מתקשים להתארגן
בינתיים מתברר לפחות דבר אחד: ידידי ישראל מתקשים להתארגן. התנפלות אלימה של פרו־ישראלים על מתנגדיהם בקמפוס לוס אנג'לס של אוניברסיטת קליפורניה לא הועילה כלל לעניינה של ישראל. וידאו של ההתנפלות מקשה מאוד להבחין בין רעים לטובים.
בזמנים כאלה, תומכי ישראל, בייחוד יהודים, נהגו לערוך הפגנות ענק בניו יורק ובוושינגטון, מול מרכז האו"ם ובפארק הגדול בין הבית הלבן לגבעת הקפיטול.
דפדוף בעיתונים ישנים מזכיר את הקלות שבה הפגנות כאלה אורגנו. הנה גזיר עיתון בן 50 שנה, נובמבר 1974, תחת הכותרת "100 אלף הפגינו בניו יורק נגד ארגוני המחבלים". נחום ברנע התחיל את דיווחו על ההפגנה בעיתון 'דבר' במילים "לדברי המארגנים, זו היתה ההפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה אי פעם בניו יורק". והוא המשיך, "באותה עת התקיימה מצידו השני של בניין האו"ם הפגנה פרו־פלשתינאית בהשתתפות חמישה אנשים ובחורה אחת עליהם שמרו 40 שוטרים".
המשוואה לא בדיוק התהפכה, אבל היא בוודאי התרחקה מרחק גדול מאוד מימי הזוהר ההם של התאספות ושל השמעת קול. אני נזכר בהפגנה היהודית הגדולה ביותר בתולדות וושינגטון, ב־1987, למען יהודי ברית המועצות. השתתפו בה לפחות 200 אלף בני אדם. הנה כי כן סיבה לדאגה וגם סיבה להרהורים.