״אנחנו אסירי תודה להם״, מכריז הצהובון הלונדוני ביום האזכרה בנורמנדיה. האומנם? / צילום: גזיר עיתון
את מעשה רישי סונאק ב-6 ביוני קשה להבין. ראש הממשלה הצעיר והחינני של בריטניה, הנאבק כמעט ללא תקווה על חייו הפוליטיים, החליט לקצר את נוכחותו בחוף הצפוני של צרפת, ולהיעדר מן האזכרה הבינלאומית גבוהת הפרופיל למבצע הצבאי שאיפשר את שחרור אירופה מידי היטלר, בדיוק 80 שנה קודם.
● אלף פטנטים, עשרות חברות ושווי של מיליארד דולר: הצצה ל"בונקר" של בני לנדא
● המקום שבו המלחמה עדיין פועלת לטובת ישראל
● כל האנשים החכמים ביותר בחדר מאזינים לאותו פודקאסט
סונאק, ראש הממשלה הלא-לבן והלא-נוצרי הראשון של בריטניה מאז ומעולם, החליט שהקלטה של ראיון טלוויזיה חשובה יותר מצילום מחזור עם כל מנהיגי העולם המערבי. זה היה משונה אפילו מהבחינה האלקטורלית: פרופיל גבוה הוא בדיוק אחד היתרונות שיש לראשי ממשלה בזמן מערכת בחירות. הם מוסיפים ליהנות מתשומת לב הנובעת מכהונתם, לאו דווקא מאישיותם. זה מה שקוראים באמריקה "יתרון הכהונה", שהוא לא פעם ההבדל בין תבוסה לניצחון.
סונאק מיהר להתנצל, אבל שערורייה עצומה פרצה. חלקה הוא כמובן העמדת פנים מתחסדת - מפלגות תמיד מעמידות פנים שמעידת יריביהן היא הגדולה והנוראה ביותר בדברי הימים. אבל האנטי-ג'סטה של סונאק הייתה ביטוי של קלות דעת, אולי גם של קלות משקל, ובתור שכזאת היא הייתה ראויה בהחלט לניגוח.
אך היה פוליטיקאי אחד שהוסיף הסבר מקטגוריה אחרת, שנובע ממנה רמז אתני, או אפילו גזעני. נייג'ל פאראג', מנהיג מפלגת ימין קטנה, שונאת מהגרים וחובבת טראמפ, הכריז כי הסתלקות סונאק מחופי נורמנדיה הוכיחה שהוא "אינו פטריוט". היה קשה לטעות בכוונת פאראג': סונאק, בנם של מהגרים הודים ממזרח אפריקה, בן דת ההינדו, אינו אוהב את ארצו.
לא רכש את הנוסטלגיה בביתו
כשלעצמה זו הכרזה נפסדת ומסוכנת, שהתואר "עליונות לבנה" בהחלט ראוי לה. אבל לאחר הגינוי המוסרי החד־משמעי, אולי מותר לשאול אם מוצאו האתני של סונאק, או זה של כל אדם, ממלא תפקיד בעיצוב דעותיו, הבנותיו ותובנותיו.
סונאק הוא בריטי לכל דבר, ואין כל סיבה לפקפק בפטריוטיות שלו. אבל האם לא ייתכן שאהבת המולדת שלו נשענת על נסיון חיים שונה? יתר על כן, האם בחברת מהגרים (בריטניה אומנם הפכה לחברה כזאת בחצי המאה האחרונה) אהבת המולדת חוזרת ומוגדרת לא פעם באופן שאינו מתיישב עם ההגדרה המקורית?
יום השנה ה-80 להתחלת שחרור אירופה היה המאורע המכונן בשביל דורות בריטיים קודמים. כאשר גנרל אייזנהאואר נאם ברדיו באוזני 150 אלף החיילים שנעו אל חופי נורמנדיה (כמעט מחציתם נהרגו), הוא תיאר את הפלישה כ"מסע צלב" זה אינו בהכרח איפיון דתי, על אף הצלב; אבל לפחות בהקשר הזה היה לה נופך דתי. כך היא נתפסה: כמאמץ של "הציוויליזציה הנוצרית" לגרש את השטן.
כאשר רוזוולט וצ'רצ'יל נפגשו בפעם הראשונה, בקיץ 1941, על סיפונה של אוניית מלחמה בריטית באוקיינוס האטלנטי, הם שרו, במהלך מיסת יום א', את המנון התפילה האנגליקני, "צעדו־נא, חיילים נוצריים". ליבם של חובבי היסטוריה קשישים מוסיף לפעום בחוזקה כל אימת שהם צופים במעמד ההוא (ראו ביוטיוב).
האומנם אפשר לדרוש, או לצפות, שאדם לא־אירופי ולא־נוצרי יגיב באותה התרגשות? סונאק הוא איש המערב, אבל אפשר שאין לו את הנוסטלגיה התרבותית שאדם מערבי רוכש בבית הוריו.
בנוסף, יש הרבה הודים בבריטניה, וכמובן במקומות אחרים, היודעים מה עשה צ'רצ'יל בהודו בעצם הימים שבהם הציל את הציוויליזציה המערבית באירופה: ב-1943 הוא הניח לרעב איום להתפשט בבנגל, בחוף המזרחי של הודו. יש לנו ראיות שהוא ידע היטב מה קורה, משך בכתפיו, ולא נקף אצבע. אפשר ששלושה מיליון בני אדם נספו. האין זה סביר להניח שלבריטים ממוצא הודי יהיו רגשות מעורבים כלפיו וכלפי הצלת הציוויליזציה המערבית?
העניין הזה הוא כמובן הרבה יותר רחב ומורכב מזה של הודים בבריטניה. הוא נוגע לתוצאות ארוכות הטווח של ההזדהות הפוחתת של מהגרים עם המורשת ההיסטורית של ארצות מושבם. האומנם מהגרים אפריקאים או מוסלמים באמריקה מתמלאים התרגשות כשהם שומעים על "האבות המייסדים" ועל "מנסחי החוקה"? לבנים מתרגשים.
"בריכת המיליונרים"
בשבוע שעבר, כתבה מכאיבה בערוץ 12 על סף חורבנה של חניתה העלתה באוב את הסתתו הנפסדת של מנחם בגין ב-1981 נגד "בריכת המיליונרים" של הקיבוץ. הוא לא טרח להזכיר כי מייסדי חניתה היו חלוצים נועזים, ואלמלא העזתם אפשר שהגבול הצפוני של ישראל היה עובר אי שם ליד טבעון. אבל האם גבורת 1938 של חניתה מדברת אל ליבם של רוב הישראלים?
אני חוזר ומתקשה להבין איך תנועת העבודה בישראל הצליחה להחמיץ כמעט מעיקרה את שנת המאה לעלייה השנייה (2003), וחזרה והחמיצה את השנה ה-120. כמובן, תנועת העבודה אינה אלא צל חיוור של מה שהייתה, אבל לפחות חלק מן ההסבר להחמצה הוא שרוב הישראלים היו מושכים בכתפיהם. מה איכפת להם מה עשו חלוצים סוציאליסטיים באודסה ב-1903, על איזו אנייה עלו, ואיפה ירדו.
הזיכרון ההיסטורי הוא בהכרח מוגבל. על זה אין טעם להתלונן. אבל חברה מתחילה לשלם מחיר כאשר המאורעות החשובים של חייה מתפרשים באופנים מנוגדים ואינם מעוררים אותה דרגה של התפעמות או של עניין. אני חושב שמחיר ניכר נגבה מחברה הנפרדת מרגעי הגבורה המכוננים שלה, אם בגלל קוצר הזיכרון, אם בגלל אנטגוניזם תרבותי ואם מתוך שעמום.