צילום: Shutterstock
פרופ' דוד וייסבורד גילה את "חוק הטבע" של הקרימינולוגיה, שלפיו כ־50% מאירועי הפשע מתרחשים ב־5% מהרחובות בעיר, די במקרה. "במהלך הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל, שעסק דווקא באלימות של מתנחלים בשנות ה־80, הייתי צריך כסף והייתי צריך עבודה אמיתית", הוא מספר. "הצטרפתי למכון מחקר שבחן את ההצלחה של מדיניות הטיפול בפשע במנהטן. העבודה שלי הייתה להצטרף למשטרה פיזית, להסתובב עם השוטרים ברחובות חמישה ימים בשבוע ולבדוק את היישום של התוכניות שגובשו". מה שהוא גילה אז הוביל למהפכה באופן שבו משטרות ברחבי העולם מתמודדות עם פשיעה.
● ראיון | הפרופ' מארה"ב שנאבקת משפטית בחמאס: "אני יודעת שזה מסכן את הקביעות שלי"
● ראיון | הבכיר האמריקאי שחושף: "אני מזועזע, כמעט חולה, ממידת ההתפשטות של האנטישמיות"
זאת לא הביוגרפיה, אלא הגיאוגרפיה
"היה אז המון פשע בניו יורק, הרחובות היו בבלגן ואנשים היו עושים סמים ברחוב, או אפילו במסדרונות של בניינים מסוימים. התפיסה של הקרימינולוגיה הדגישה פסיכולוגיה וסוציולוגיה, אבל לא גיאוגרפיה. כלומר, התפיסה הייתה שהפשע נובע מאישיות או מביוגרפיה של הפושע, או מתנאים חברתיים שהובילו אותו למצבים של אין מוצא. מתוך המחשבה שהפשע הוא גם עניין חברתי, דיברו בהחלט על אזורי פשע, על שכונות פשע, ועל 'החלק הלא טוב של העיר'".
אבל מה שווייסבורד התחיל לראות בשיטוטיו הליליים עם המשטרה ברחבי העיר, הוא שגם בתוך השכונות הבעייתיות יותר, הפשע אינו נפרש באופן אחיד. "נראה היה שרוב הפשיעה מתרחשת בכמה 'נקודות חמות' בעיר, ולעומת זאת ישנם רחובות בשכונות ה'קשות' שהם דווקא בטוחים למדי, ממש כמו בשכונות הטובות".
כך התחיל וייסבורד בתהליך מיפוי של מנהטן וגילה "נקודות חמות" לפשע גם בשכונות העניות וגם בשכונות העשירות. השאלה באיזה רחוב נמצאים, או אפילו באיזו פינת רחוב, הייתה בעלת כושר ניבוי הרבה יותר טוב לסיכון להיתקל בפשע מאשר השאלה באיזו שכונה אנחנו נמצאים.
"בניו יורק גילינו ש־50% מהפשע מרוכז ב־5% מהרחובות בעיר. אחר כך גילינו אותו דבר לגבי סיאטל, ואז לגבי תל אביב, ואז לגבי מקומות נוספים". מיפוי רחב הראה שכמעט בכל סביבה אורבנית, קטנה או גדולה, 50% ומעלה מהפשע מרוכז ב־4%-6% מהרחובות.
וייסבורד הצליחה להשיג נתונים על מיקומי פשעים לאורך 25 שנים בסיאטל, והוא גילה שהנקודות החמות נשארו כמעט אותו דבר לאורך כל התקופה, אף שרמות הפשע עצמן ירדו ב־25%. כלומר, כוח המשיכה של הנקודות החמות היה כל כך חזק, שהוא שרד שינויים חברתיים, דמוגרפיים ושיטוריים שהתרחשו בעיר.
תופעת הפשיעה המבוססת לוקיישן, שווייסבורד זיהה בסוף שנות ה־80 של המאה ה־20 והוכחה מחקרית במהלך שנות ה־90, זיכתה אותו כבר בתחילת שנות ה־2000 בפרסים. ב־2012 הוציא לאור ספר שמסכם את ממצאיו, וב־2015 זכה בפרס ישראל. בימים אלה, הוא מצטרף כחבר באקדמיה הלאומית למדעים, המונה 154 חוקרים, ומרצה בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית.
הגישה שלו לטיפול בפשע אומצה בהרחבה על ידי כוחות שיטור בעולם והוכחה מחקרית כבעלת השפעה על רמות הפשע בערים, וזאת בעולם שכלל לא היה בטוח שניתן להפחית את הפשע באמצעות שיטור. מאז הרחיב וייסבורד את היריעה כדי לנסות להבין מדוע הפשע מתרכז באותם מקומות מסוימים דווקא, מהו שיטור אפקטיבי ב"נקודות החמות" והאם כאשר מצליחים לכבות את הלהבות במקום אחד ניתן למנוע מהפשע "לעבור דירה". בעשור וחצי האחרונים הוא חוקר את הדרכים שבהן אפשר לטפל בפשע במיקרו־לוקיישנים, בנוסף לשיטור.
הסיבה שפושעים לא אוהבים לעבור מקום
הגילויים של וייסבורד הפכו לתחום מחקר שלם, כאשר משטרות החלו לבדוק מה יקרה אם ירכזו את כוחות השיטור שלהן באזורים החמים. המחקרים הראו כי אכן מיקוד כוחות משטרה לא בשכונות הפשע אלא ב"נקודות הפשע" ברחבי העיר יכול להוביל לירידה מובהקת ברמות הפשע בעיר.
התפיסה החדשה שהציג וייסבורד אתגרה את התפיסה המקובלת בקרימינולוגיה, שלפיה כדי להבין את הפשע יש להבין את הפושע. היו ששאלו אותו "למה זה בכלל קרימינולוגיה". גם הזהירו אותו ששיטור יתר בנקודה מסוימת בעיר יוביל לכך שהפושעים פשוט ינדדו למקום אחר, כי הרי לא שינינו דבר במוטיבציה שלהם לפשוע.
וייסבורד יצא לחקור גם את זה, וגילה שכאשר מבצעים שיטור אפקטיבי בנקודה מסוימת, הפשע לא עובר מקום, אלא פוחת. "לא רק שהפשע לא עובר לרחוב ליד, אלא להיפך. כשמגבירים תשומת לב משטרתית בנקודה 'חמה' מסוימת, גם המצב של הרחוב ליד משתפר.
"גילינו בעצם, כמעט במקרה, כלי מצוין לשיפור השיטור, כי אם אנחנו מתרכזים בבני אדם, הרי שהם ניידים ונוטים לברוח. משטרות משקיעות המון בניסיון לאתר אנשים שלא רוצים להיתפס. לעומת זאת, מקומות נשארים במקומם".
אז גלה לנו את הסוד, מה גורם למקומות מסוימים להיות אטרקטיביים לפשע?
"אין פה מסתורין גדול, אלא הפתגם הוותיק שפירצה קוראת לגנב. במקומות שבהם יש הרבה דברים לגנוב, כמו קניונים, או במקומות כמו תחנת אוטובוס או תחנת רכבת, שבהם אנשים עוברים עם החפצים שלהם, מתרחשות הרבה גניבות שיכולות להפוך גם לתקיפות אלימות. במקומות שבהם נוח לבני נוער להתכנס, כמו פארקים ציבוריים, יש הרבה פשיעה של נוער. סחר בסמים בדרך כלל קורה במקום שבו אנשים משכונות מבוססות יותר יכולים להיכנס ולצאת ממנו בקלות. הם לא אוהבים לקנות סמים ברחוב ללא מוצא.
"יש גם משמעות לעיניים של הציבור. הצלחנו למדוד משתנה שאנחנו קוראים לו Informal Social Control, כלומר, המידה שבה אנשים יגידו אחד לשני אם הם לא בסדר, או מידת האמון שיש בין אנשים. מצאנו שהמדד הזה ממש משתנה בין רחובות בטוחים ללא בטוחים".
ומדוע, כאשר ממקדים משטרה במקום מסוים, הפשע לא עובר מקום?
"אנשים מחוברים למיקום שלהם. סוחר סמים אחד אמר לי, 'אני לא יכול לעבוד למקום אחר כי הוא כבר שייך למישהו', או 'הלקוחות שלי לא יידעו איפה אני'. אישה אחת בזנות אמרה לנו, 'אני לא מרגישה בנוח עם הבנות ברחוב ההוא'. אחרת אמרה, 'אני לא יודעת מי שם הטובים והרעים', ושלישית חששה שאמא שלה תעבור שם ותראה אותה. בסופו של דבר, פושעים חושבים פחות או יותר כמו אנשים שאינם פושעים. הרי גם אנחנו חושבים פעמיים לפני שאנחנו מחליפים עבודה או רופא שיניים אפילו".
מה קרה לנשים בזנות כשהמשטרה הגיעה לרחוב שלהן?
"זה היה ניסוי מאוד קטן ולא מבוקר, אבל 40% מהן הפסיקו להיות בזנות. חלקן ניסו פשע אחר, אבל זה לא הצליח. המשטרה במקרה הזה גם עזרה לנשים הללו לחפש דרך אחרת".
ללמד שוטרים לדבר עם הציבור
זהו תפקיד מעניין למשטרה, ושאלה מאוד מדוברת במחקר: האם המשטרה, שבאזורים מסוימים בעיר היא נציגת הממשלה העיקרית שהציבור בא איתה במגע, צריכה לקבל את עצמה גם תפקידי רווחה מסוימים.
וייסבורד מספר שכאשר החלו בארה"ב ליישם את מחקריו, כלומר, למקד כוחות שיטור באזורים קטנים, נשמעו תלונות על כך שהשיטור באזורים הללו מוגזם ופוגע באיכות החיים של התושבים. "אני מסכים בעיקרון, ויש גם עדויות מחקריות לכך שכאשר שיש הרבה משטרה במקום מסוים איכות התושבים עלולה להיות מושפעת לרעה. לכן גם נשמעות הקריאות Defund the Police, אבל בפועל הציבור במקומות מוכי פשיעה רוצה וצריך את המשטרה".
אז מה עושים? במאמר שפורסם בכתב העת היוקרתי PNAS, הראה וייסבורד את ההשפעה החיובית של תוכניות לשיפור היחס של השוטרים לציבור. "במסגרת המחקר חילקנו את השוטרים לשתי קבוצות. קבוצה אחת למדה איך לדבר עם התושבים, להתייחס אליהם בכבוד, להקשיב למה שהם אומרים, להסביר את ההיגיון בפעולות שנעשות. קבוצה שנייה קיבלה הכשרה רגילה בשיטור. מצאנו, קודם כול, שהשוטרים באמת עשו את מה שהכשרנו אותם לעשות, ושאלונים לציבור הראו שהשוטרים שעברו את התוכנית אכן נתפסים כפחות מתעמרים. בנוסף, היו פחות מעצרים, וירידה של 14% בפשעים המדווחים. כל המדדים הסתדרו לנו במחקר הזה. לא תמיד זה עובד ככה".
הצעתו להעביר את כל השוטרים הכשרה כזאת נענתה בתשובה שזה יקר מדי. "אבל אם מדי פעם הורגים מישהו בגלל פשע, אולי זה שווה את זה?", הוא אומר. במקום להתעקש עם המשטרות, הוא חושב היום אילו גורמים ניתן להביא ל"אזורים החמים" ולשכונות שסביבם, מלבד משטרה.
המפכ"ל שאהב מחקרים, הנשיא ששנא אותם
מה מייחד את הפשע והשיטור בישראל?
"הייתה תקופה שבה בישראל היו מעט פשעי רכוש, משום שלא היה רכוש. היום יש רכוש והפערים החברתיים דומים לאלה הקיימים בארה"ב, וגם רמות פשעי הרכוש עלו, אם כי מספר מקרי הרצח הפלילי נמוך מארה"ב ודומה יותר לאירופה.
"מבחינת שיטור, המשטרה שלנו היא לאומית ולא מקומית, ויש לכך יתרונות וחסרונות. היתרונות הם היכולת לנייד משאבים ואנשים במהירות כדי להתמודד עם אירועים גדולים, למשל האינתיפאדה השנייה, שבסך הכול התמודדו איתה טוב. החיסרון הוא, כצפוי, חוסר היכולת להתמקד בבעיות מקומיות, ולהתאים את אופי המשטרה לאופי המקום.
"כך או כך, כשהאדם שמוביל את המשטרה קשוב למחקר, אפשר לעשות הרבה דברים חדשניים במהירות. ב־2015 אמרתי לגלעד ארדן, שהיה שר הפנים באותו זמן, שדרוש מישהו רגיש לבעיות של מיעוטים, והוא הציע רק אנשי צבא. לבסוף הוא מינה את רוני אלשיך. אמרתי אז, בן אדם מהשב"כ? זה חוסר הבנה של הנושא. אבל התברר לי שרוני היה מאוד פתוח למחקר, לקח בעצמו קורסים בקרימינולוגיה, נפגש והקשיב להרבה אנשים. הוא היה מודע לכך שהמשטרה לא יכולה לפעול אם הציבור לא אומר לה היכן יש פשעים ומי הפושעים. הוא אפילו תקצב תוכנית מחקרים שהצוות שלי היה חלק ממנה. בפרישתו הוחלף במפכ"ל פחות מכוון מחקר.
"מפכ"ל המשטרה הוא תפקיד שעל פי החוק הישראלי יש לו המון כוח והמון עצמאות בקבלת החלטות. לכן רוב הפוליטיקאים יבחרו לתפקיד אדם שיהיה קודם כול נאמן להם. המפכ"ל הנוכחי, קובי שבתאי, לא היה הבחירה שלי - לא שאני זה שצריך לבחור - אבל הוא התעקש על עצמאות המשטרה, ואת זה לא קל לעשות. המשטרה הישראלית בנויה כך שיש לה הרבה איזונים ובלמים. אני לא יודע אם היא המשטרה הכי טובה בין משטרות העולם, אבל היא בהחלט עדיין משטרה של משטר דמוקרטי".
וייסבורד מציין את תפקוד המשטרה באירועי 7 באוקטובר. "הם הראשונים ולפעמים היחידים שהגיעו, נלחמו בטרוריסטים עם אקדחים", הוא אומר.
ומה בארה"ב? "המשטרות המקומיות חלקן מתבססות על מחקר וחלקן לא. כשדיברתי עם גורמים בממשלת ארה"ב בתקופת דונלד טראמפ, הם אמרו לי "אל תשתמש במונח 'מבוסס ראיות', טראמפ לא אוהב את זה".
קשיחות משטרתית לא בהכרח משיגה תוצאות
עם ריבוי ההפגנות בישראל בשנים האחרונות, המשטרה פוגשת אנשים שלא התכוונו להיתקל בה מעולם.
"שיטור הפגנות הוא אתגר בפני עצמו, ויש על זה דווקא המון מחקר. חשוב מאוד להביא להפגנה הרבה מאוד משטרה. צריך להיות לכולם ברור שלמשטרה יש יתרון. זה דווקא מפחית את הסיכון לאלימות. אבל גם בתחום הזה, חשוב לתת לאנשים תחושה שיש להם קול, שנותנים להם יחס הוגן, ושהאוכלוסייה לא תאבד את האמון במשטרה ואת התחושה שכאזרחים, המשטרה היא ברמת העיקרון בעדם.
"אם המשטרה מגיעה עם תפיסה שהמפגינים הם רעים או פושעים, יש סיכוי גדול יותר לבלגן. לדעתי השר לביטחון פנים איתמר בן גביר לא תמיד דגל ברטוריקה המתאימה. הוא אמר שצריך להתייחס לאזרחים יותר גרוע, אבל הרעיון שקשיחות משטרתית נותנת תוצאות טובות יותר אינו מבוסס ראיות.
"בשיטור יש למילים השפעות מאוד חשובות, אבל פוליטיקאים אומרים מה שהם רוצים".