אל''מ במיל' שי קרמונה / צילום: דוברות מתפ''ש
מלחמת חרבות ברזל תפסה אותי בעיצומה של תקופה פיננסית וניהולית מצוינת, עם שיפור בכלל המדדים התפעוליים ותנופת פיתוח משמעותית במפקו, זכיינית kfc בישראל, שבה אני משמש כמנכ"ל. ה-7 באוקטובר כמובן הפר את כל זה. מאז אותה שבת ארורה, אני ורבים כמותי שינינו את סדרי העדיפות האישיים והמקצועיים שלנו. אנחנו מושקעים כמעט לחלוטין במקצועות הצבאיים שלנו, לטובת המדינה.
● ישראל מתגייסת | פרויקט החוסן של איגוד התעשייה הקיבוצית מסייע לעובדים בקו האש
● ישראל מתגייסת | העצה של מומחה מיתוג המדינות לישראל: יותר מעשים, פחות הסברה
בבוקר אותו היום, עם היציאה מההלם הראשוני והבנת גודל האירוע, עליתי על מדים בכוונה להגיע ליחידה שהייתה לי בית במשך 24 שנים, ועד לפני שנתיים וחצי: מנהלת התיאום והקישור (מתפ"ש). מאז, אני משמש כרמת"ק שני - ראש מפקדת תיאום וקישור, ואמון על הפיקוד והניהול של כל מכלולי היחידה במפקדת פיקוד הדרום, ובין היתר גם על מערך התיאומים ההומניטריים והאזרחיים ברצועת עזה, המשתלבים בתוך המאמץ המבצעי.
מדוע חשוב לי כל כך להיות שם בימים האלו? המלחמה בחמאס מחייבת שילוב מספר מאמצים ואספקטים שונים, ביניהם המאמץ הנוגע לאוכלוסיה האזרחית בעזה לשם מניעת משבר הומניטרי, וכמובן המאבק על הלגיטימציה והתמיכה הבינלאומית.
בלי כל זה, סביר שהעולם היה עוצר כבר מזמן את הלחימה של צה"ל בעזה. המאמץ לתיאום האזרחי וההומניטרי מעניק אורך נשימה מבצעי לכוחות ויכולת לנהל לחימה עצימה מאוד, עד יבשילו התנאים לסיומה. לכן, אם אני יכול להיות גורם שמשפיע ומסייע למאמצים החשובים האלו - ברור לי שאני מחויב להיות שם.
ישיבות על מדים
באותה נשימה, ובמקביל למילואים, אני ממשיך כמנכ"ל חברה אזרחית גדולה. הגורם המשמעותי ביותר להצלחה בשני התפקידים הוא היכולת לבנות צוות מקצועי ומדויק - כזה שיוכל להמשיך להתנהל גם כשהמנהל או המפקד עצמו לא זמין באותה תדירות שאליה הורגל הצוות. מהניסיון למדתי שמבחינת ההתנהלות והתפקוד, צריך לשמר כמה אספקטים:
יכולת ההשפעה והרלוונטיות - זמינות פחותה ושינוי סדרי העדיפויות של מנכ"ל לא יכולים להוות כר נוח לשינוי אסטרטגיה של חברה או תרבות ארגונית. לכן, אני מוצא עצמי, עד היום, מנהל פעמיים ביום שיחות הנהלה ופעם בשבוע ישיבת הנהלה, אמנם ב"טימס" ולא פיזית, אבל הנוכחות והרוח, גם אם מרחוק, נשמרת.
זה משונה לעבוד כך מרחוק, אבל די מהר הבנו והתרגלנו למצב החדש - וזה התחיל לעבוד לא רע בכלל. מה שכן, דרשנו מכולם לפתוח מצלמות, על מנת לספק תחושה של יחד ושיח פנים אל פנים. בנוסף, בכל הזדמנות שיש, כל ההנהלה נפגשת פיזית, ואז המפגשים גולשים לשיחות של מעבר לחברה ולעבודה עצמה, ונוצר גיבוש שהמשקל הסגולי שלו גדול, והתרומה המנטאלית אדירה.
עמידה על האמת המקצועית - בשני התפקידים, למרות האתגרים שרק התעצמו, אסור למפקד ולמנכ"ל לאבד את האמת המקצועית. ככל שישלוט בפרטים, יבצע ניתוחים איכותיים, יסביר נתונים, ילמד מניסיון העבר ויראה שהוא יודע על מה הוא מדבר, כשהוא כמובן מגובה בנתונים - כך הוא יצליח יותר להשפיע (ואני מודה שבאזרחות זה קל יותר).
ניהול זמן וקשב - זה האתגר הגדול ביותר. זה המשאב הכי נזיל, שאין לנו באמת יכולת שליטה בו. בסופו של דבר, יש צורך לחלק את הזמן הנתון בין שלושה עולמות - צה"ל, קריירה וגם הבית. בהקשר זה, אין לי טיפ מיוחד. פשוט, קיבעו סדרי עדיפויות, ובמה שאתם נוגעים ברגע הנתון, עשו את הכי טוב שאתם יודעים.
החזית החשופה
במקביל למילואים והחיים, ישנם רגעים אנושיים שנוגעים בך מדי יום. בוקר וערב בפיקוד אתה מוצא את עצמך מתעסק באסטרטגיה וניהול הלחימה, לצד המשימה ההומניטרית לתיאומים מורכבים וטקטיים. לאחר מכן אתה יוצא, מחליף בגדים, או שלפעמים נשאר על מדים, נוסע למשרד ומתחיל להתעסק עם ספקים, עובדים וכיוצא בזה.
הדיסוננס הענק הזה בין ניהול של מערכה וישיבה לצד מפקד הפיקוד, מתאם פעולות הממשלה בשטחים וקצינים בכירים שמנהלים את המלחמה, לבין העולם האזרחי, שבו נמצאת הקריירה האמתית, מייצר מלאכה מורכבת. עובדים שלא מתעוררים, סניף שלא נפתח, מכונה מקולקלת או ספק שמתעכב - כל אלה הם חלק מהחיים שאתה מנהל מרחוק.
כמה שזה נשמע "טקטי", מדובר במתח כמעט יומיומי בהקשר הזה. עם כל הכבוד למחלקת התפעול ולמנהלים, בסוף יש מקומות שצריך את המעורבות הישירה שלך.
בסוף, המתח וניהול הזמן הזה של 24 שעות עבור שתי משימות משמעותיות, משאירים את החזית של הבית חשופה לחלוטין. לאורך המילואים אתה מפספס המון רגעים משפחתיים, כולל סיום הקורס של הילדה בצבא, מסיבות סיום בתיכון ובגרות.
אבל למרות האתגר ולמרות הקשיים, אנחנו לא מתחרטים. בסוף, כשהחטופים יחזרו, ננצח במלחמה ונמשיך להרים את החברה לשיאים אליהם אנחנו מכוונים, נסתכל אחורה בגאווה - ונדע שתרמנו גם לביטחון המדינה, וגם לכלכלתה.