סיון אלפי. "הרגשתי שפג תוקפי בשוק העבודה" / צילום: תמונה פרטית
השיבה למעגל העבודה אחרי לידה כרוכה פעמים רבות במשבר זהות ואובדן של הביטחון עצמי. אצל מי שנפלו בצד הטוב של הסטטיסטיקה, ההורות עשויה להתגלות כשמש הנפלאה ביותר שניתן היה לייחל לה. אך לעתים היא גם מביאה איתה ערעור של הכל, של מה שאהבת לעשות פעם או חשבת שאת טובה בו.
● כך נחשף הסוד השמור של תעשיית רואי החשבון
ובישראל, שאוהבת מאוד ילודה אך פחות אוהדת את ההשלכות שלה, לא פשוט לתחזק את המציאות החדשה הזו. כמות המשרות החלקיות המשמעותיות קטנה עד איננה, וכדי להיחשב משהו באותה ישראל, מישהי בה, צריך טייטל. אם אפשר אז באנגלית. או במילים אחרות: הציפייה היא שתהיי אמא, אבל גם קרייריסטית. 100 אחוזי משרה לפחות. ואת גם לא רוצה לדרדר את כל מה שהשיג דור האמהות שלך שהראה שאפשר להיות גם וגם.
"דור האמהות שלנו עשה עבודה מעולה בלהיכנס פנימה, אבל הדרך לעשות זאת הייתה לעמוד בסטנדרטים של גברים שלא היו מעורבים בכלל בגידול הילדים, ולא סחבו איתם רגשות אשם על ההיעדרות", אומרת עו"ד ענבל סוננברג, ראש מטה מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי בתקופת השרה הקודמת מירב כהן, ומי ששימשה אחראית על תחום הגיוון התעסוקתי באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל. "העבודה שלנו היום היא להתאים חזרה את השוק לאנשים שמגדלים ילדים - נשים וגם גברים, שהם לא הגברים של אז".
הרשות לשיקום האמא
"הייתי מובטלת שנים", משתפת סיון אלפי, מייסדת קבוצת הפייסבוק "היחידה להכוונת אמהות משוחררות". "יש לי ילדים צמודים והרגשתי שהם מסתירים את האבטלה שלי, מכסים אותה. ולא הודיתי. עד החתונה עבדתי בנציבות שירות המדינה, ואף פעם לא הרגשתי שאני מאה אחוז במסלול שלי. הייתה לי תשוקה לעשות דברים אחרים, לכתוב, ליצור. הייתי כל כך לחוצה להיות אמא, וכל כך פחדתי שזה לא יקרה, ששמתי את העבודה בעדיפות נמוכה. היה לי היריון בסיכון ואז עוד היריון ברצף, וחוץ מהקטע של הכסף וההגדרה העצמית שהעבודה מספקת, היה לי ממש 'נתיב מילוט' מסודר".
הזמן עבר, ואלפי לא עבדה. כשהבן הקטן נכנס לגן, משהו השתנה. "דיברתי עם אמא מהגן והייתה לנו שיחה נחמדה סביב הילדים, ואז היא שאלה במה אני עובדת והרגשתי שאני מאבדת גובה. שהמניה שלי יורדת. הרגשתי שפג תוקפי לחלוטין בשוק העבודה. שהספקתי לעשות הרבה דברים וגם לא לעשות הרבה דברים. הרגשתי נבוכה לדבר על זה בכלל", היא אומרת.
אז היא עשתה מעשה. היא התחילה לכתוב, בשלב ראשון בקבוצת פייסבוק של אמהות תל אביביות. "שיחקתי בראש עם הרעיון שכשאמא משתלבת חזרה בעולם האמיתי היא צריכה סוכנות שתלווה אותה. זה התחיל כמו בדיחה. חשבתי על משהו ברוח 'הרשות לשיקום האסיר' שתשלב נשים בחברה אחרי שנים של סמרטוטים ופליטות והליכה לג'ימבורי או לגני שעשועים. משהו שילמד אותן להשתלב חזרה בעולם המבוגרים".
השיתוף הפומבי הבהיר שהיא מתפרצת לדלת מאוד פתוחה, ורחוקה מלהיות לבד בסחרור. "היה לי צורך עז לכתוב, להוציא את עצמי מהארון". מהתגובות המזדהות היא גילתה "ארון גדול, צפוף ומלא".
היא החליטה להתמקד במקצועי: בחור שיש לנשים בקורות החיים בשנות ההולדה, ולא חושף כלום מהכישורים שנרכשו בשלב הזה. היא התחילה ממפגשים, פיזיים ודיגיטליים, והקהל הלך וגדל. היא הפגישה את הנשים עם פסיכולוגיות תעסוקתיות, מגייסות ויועצות קריירה. "היחידה להכוונת אמהות משוחררות", היא קראה לזה. היה גם אירוע במשרדי חברת מאנדיי, שיועד למבקשות להשתלב בהייטק.
נועה גולדרט זוכרת את האירוע הזה כנקודת מפנה. "אני אמא כשלוש שנים, ואחרי הילד הראשון החלטתי שאני לא רוצה לחזור למקום שעבדתי בו", היא מספרת, ומתארת מה שחוות לא מעט אמהות - רצון בשינוי מקצועי אחרי חופשת הלידה. "תכננתי להישאר עם הילד הראשון שנה בבית, אבל ביום ההולדת שלו גיליתי שאני בהיריון". בשלב הזה, היא אומרת, כבר היה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עבודה. "ראו עליי, וגם לא רציתי להסתיר".
מפה לשם היא מצאה את עצמה שנתיים ותשעה חודשים בבית. בשלב הזה, היא הגיעה למפגש ההיכרות עם ההייטק שארגנה אלפי. "מעבר להייטק היה נראה לי רחוק ממני שנות אור, ופתאום הבנתי שזה אפשרי. פתחתי לינקדאין, תרגמתי את קורות החיים שלי והתחלתי לחפש. ממש עבדתי בזה. דיברתי עם כל מי שיכולתי".
ואז הגיעה המלחמה. חברות רבות עצרו גיוסים והמשימה המאתגרת נראתה עוד יותר בלתי אפשרית. "עד שחברה ראתה מודעה של מכרה והציעה להעביר את קורות החיים שלי". היא התקבלה, ולדבריה קפצה בשכר ובתפקיד. היא נזכרה איך זה להתלבש בבוקר, ואפילו שמחה על הנסיעות לעבודה. "אני חייבת המון לכנס ההוא, שנתן לי תקווה וידיעה שזה אפשרי".
"מיד תויגתי כאמא"
במקרה של ניצן בר אבני, הקושי היה דווקא חזרה מהירה מדי ולא מותאמת מחופשת הלידה. "יצאתי משוק העבודה אחרי 8 שנים של עבודה בחינוך", היא מספרת על ימיה כגננת. "לפני שילדתי חשבתי שארצה לחזור לעבודה כמה שיותר מהר, אבל שמתי את הילדה שלי בגן אחרי שלושה וחצי חודשים והיא לא הפסיקה לבכות, לא יכולתי להשאיר אותה ככה. אבל הכריחו אותי לחזור לעבודה. לא הייתי מוכנה, הייתי צריכה עוד זמן, אבל אמרו לי שהתחייבתי. ואני, לא יודעת למה, לא בדקתי את הזכויות שלי. כשהבת הגדולה הייתה בת 7, עזבתי".
החיפוש לא היה פשוט. שנתיים היא הייתה מחוץ למעגל העבודה. "בכל ראיונות העבודה שעשיתי, ברגע ששמעו שאני אמא - תויגתי. פתאום תנאי השכר משתנים, ועולות שאלות כמו 'איך תסתדרי עם להוציא את הילדים'. הייתי צריכה להסביר שיש אבא ושאני לא לבד בסיפור הזה. כשבעלי התראיין, אף אחד לא שאל אותו את השאלות האלה".
גם עבורה המפגש של אלפי פתח עולם. "הכל היה מפוכח. לא מכרו חלומות", היא נזכרת. "הבנתי שאין סיבה שלא אשים על השולחן את ההורות. שאני לא צריכה להתבייש שאני אמא". עתה היא חוזרת לעבוד במשרד החינוך, אבל בתפקיד אחר: "עכשיו אני כבר מציבה תנאים. מרגישה בנוח לומר מה אני מוכנה ומה לא, ואני לא מוותרת על זה. בסוף אנחנו הכי פוגעות בעצמנו כשלא מאפשרים לנו להיות מה שאנחנו צריכות להיות".
בר אבני וגולדרט השתלבו חזרה, אבל רבות טרם מצאו כיוון. השלב הבא של אלפי הוא יריד קריירה, שיתקיים במוזיאון תל אביב בסוף החודש, בשיתוף עם עיריית תל אביב. יהיו שם מגייסות מתעשיות שונות, פסיכולוגיות תעסוקתיות, פאנל של אמהות שהיו שם ומצאו נתיב, ופסיכולוגית שיקומית. המטרה היא לא להסליל למודל אחד אלא להציג אפשרויות, לנרמל, ולעזור למי שרוצה להשתלב מחדש לא לעשות את זה לבד.
"שוק העבודה שלנו תוכנן לרובוטים שדמיינו בתחילת המהפכה התעשייתית, והוא צריך להתאים את עצמו לשינויים שחלו", מסכמת סוננברג. "בשוק עבודה מגוון מרוויחים לא רק העובדים, גם שורות הרווח קופצות. זה מביא לקוחות מגוונים, פתרונות יצירתיים ויעילות. כשאת יודעת שאת צריכה לצאת בשלוש לאסוף את הילדים, את לא מדברת עם כל אחד שנכנס לחדר. את עובדת".