יוסיין בולט. הגיע לגבול האנושי? / צילום: ap, Anja Niedringhaus
ב־2009 שבר האצן יוסיין בולט את שיא העולם בריצת 100 מטר, כשהגיע לקו הסיום ב־9.58 שניות. אך בניגוד למה שנהוג בדרך כלל במקרים כאלה, הוא לא הוכתר בעקבות ההישג הזה לתואר "האדם המהיר ביותר בעולם". הסיבה היא שהכתר כבר היה שלו - הוא ריסק את השיא של קודמו עוד במשחקים האולימפיים של 2008, שבהם שבר גם את שיא המהירות בריצת 200 מטר (19.19 שניות).
מאז, כבר 15 שנה, שני השיאים החשובים הללו לא נשברו, וסביר להניח שבוועד האולימפי קצת מודאגים מכך. אחד המאפיינים שמייחדים את המשחקים האולימפיים, בשונה מאירועי ספורט גדולים אחרים כמו המונדיאל או ווימבלדון, הוא ענפי ספורט יחידניים מדידים, שבהם יש אפשרות לשבור שיאים. הרעיון ששיא עולם יכול להישבר שוב ושוב מאפשר לנו לחוש גאווה על היותנו חלק מהמין האנושי, שכל הזמן משתפר ומפגין יכולות טובות יותר. לפחות בתחום אחד האנושות הולכת כל הזמן קדימה. אך אולי זו רק אשליה? אולי יש גבול לשיאים שבני אדם יוכלו לשבור?
"אי אפשר לרוץ כמו צ'יטה"
"יוסיין בולט רץ 100 מטר ב־9.58 שניות", אומרת סיגל בן זקן, ראש רשות המחקר במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. "האם יכול להיות שזה הגבול האנושי? ברור הרי שבן אנוש לא יוכל לרוץ 100 מטר בשש שניות, נניח. זה לא תואם את הפיזיולוגיה שלנו. זו מהירות ששמורה לצ'יטות".
ב־1912 עמד שיא העולם ל־100 מטר על 10.6 שניות. ב־1968, באולימפיאדת ניו מקסיקו, החלה מדידה מדויקת עד רמה של מאית השנייה. אז כבר נמדד שיא של 9.95 שניות בידי ג'ים היינס האמריקאי. מאז נשבר השיא 12 פעמים, אבל השיפור הכולל היה רק ב־37 מאיות השנייה. לכאורה אנחנו משתפרים כל הזמן, אבל נראה שלצ'יטה אין סיבה להרגיש מאוימת.
"מומחים לפיזיולוגיה האנושית ערכו חישובים והסיקו שבני אדם יוכלו להגיע למהירות של עד 9.49 שניות ל־100 מטר ולא פחות, אלא אם כן יהיו התפתחויות אבולוציוניות, אבל אלה לא מתרחשות בתוך דור אחד או שניים", אומרת בן זקן. "אם אמנם זה הגבול, הרי שאנחנו כנראה נמצאים באזור התמורה השולית הפוחתת. נצטרך להשקיע יותר כדי להשיג שיפורים הולכים וקטנים". הדברים נכונים לא רק לריצת 100 מטר, אלא גם בתחומים אחרים - שיאים נשברים פחות ופחות. "רק אם נכניס שינוי בשיטת המדידה, נראה לפתע מלא שיאים נשברים".
הירידה בקצב שבירת השיאים מתרחשת בעיקר בענפים ותיקים ועשירים, שבהם כל מאמץ שניתן להשקיע כדי להגיע למקסימום כבר הושקע. "לעומת זאת, נשים למשל עדיין לא הגיעו לגבול היכולת שלהן", אומרת בן זקן, "כי הן התחילו להתאמן ברמה המקצועית ביותר בשלב מאוחר יותר".
בניגוד לבן זקן, שמסמנת את קצה גבול היכולת האנושית בצורה מובהקת, מולי אפשטיין, המנהל המדעי של הוועד האולימפי בישראל, נזהר קצת יותר. "אני לא חושב שיש מישהו שיודע לומר עד לאן האדם יוכל להגיע. אמירות דומות מהעבר התנפצו. למשל, הטענה שאדם לא יכול לרוץ מייל בפחות מארבע דקות. ב־1954 הגיע הבריטי רוג'ר בניסטר והראה שזה אפשרי. ההישג שלו הסיר גבול מנטלי שהיה לספורטאים בראש, ומאז הגבול הזה נשבר פעמים רבות.
"כלי החישוב והניבוי אמנם השתפרו עם השנים, אבל אני עדיין חושב שכל ניסיון לזרוק מספר צפוי להתבדות. נכון, האדם לא יכול לרוץ כמו צ'יטה, אבל מכאן ועד לומר שביום מסוים נשיג שיא שלא יישבר אחר כך לעולם, הדרך ארוכה".
עם זאת, גם הוא אומר ש"חלק מהשיאים שלא נשברו כבר שנים כנראה הושגו תוך שימוש לא חוקי בסמים, בעיקר בשנות השמונים, אך היום כבר לא ניתן לחזור אחורה ולהוכיח זאת. השיאים האלה רחוקים מאוד מכל מה שהספורטאים שמשחקים לפי החוקים מצליחים להשיג. הפער הזה גורם למקצועות מסוימים באתלטיקה, להירדם ולדשדש, כמו למשל במקצועות הזריקה בנשים (כדור ברזל, דיסקוס, כידון), ולכן אנחנו רואים ירידה גדולה בהישגים כיום, כנראה בשל איבוד האתגר".
עם קצת עזרה מנעליים חדשות
בעניין אחד לפחות אפשטיין ובן זקן מסכימים: יכולות האדם מוגבלות בידי הגנטיקה שלו, והאבולוציה מתרחשת בקצב כזה שלא נזכה לראות את השפעתה בימי חיינו. עם זאת, אפשטיין סבור ששינויי סביבה מספיקים לקדם את האדם למחוזות שלא הכרנו.
"ישנם שינויים משמעותיים בשיטות האימון, בתזונה, ברפואת הספורט", אומר אפשטיין. "אחד השינויים המשמעותיים הוא בתחום בקרת העומסים. אנחנו יודעים היום טוב יותר כמה אפשר לאתגר ספורטאי בלי לפצוע אותו, וכמה זמן בדיוק הוא צריך להתאושש כדי להיות מוכן לעומס הבא. התוצאה היא אימון טוב יותר והישגים טובים יותר".
פרופ' נעמה קונסטנטיני, מנהלת המרכז לרפואת ספורט על שם היידי רוטברג בבית החולים שערי צדק, מציינת במיוחד את השיפור באימון המנטלי. "כשעומדים על קו הזינוק עשרה אנשים עם מבנה גוף דומה, רובם כנראה ממערב אפריקה, וכולם התאמנו והוזנו לפי הגישות החדשות ביותר, מי שינצח הוא כנראה זה שיש לו הכוחות המנטליים החזקים ביותר", היא אומרת, "אבל גם אנשים שמגיעים מראש עם חוסן זקוקים לאימון מנטלי. יש המון טכניקות לאמן את היכולת הזאת".
ובכל זאת, השיפור העיקרי הגיע עד היום מהטכנולוגיה, טוען אפשטיין. כלומר, גם אם לא יחול שום שינוי ביכולות האדם, שיאים כנראה ימשיכו להישבר. "השיפורים בתוצאות השיא קשורים ברובם בנעליים, בבגדי ים, בקפיציות המסלול", הוא אומר. "השיפורים בתוצאות קשורים בעיקרם לטכנולוגיות כמו נעליים, מסלולים, מוטות קפיצה. אם ג'סי אוונס, שזכה בארבע מדליות זהב אולימפיות, היה מתאמן ומתחרה בתנאים של היום אני די בטוח שהוא היה משפר דרמטית את שיאיו.
"השיפורים הטכנולוגיים הם בכל מקום. נניח בקפיצה במוט - פעם הוא היה עשוי מעץ אגוז, אחר כך במבוק, אחר כך אלומיניום ופיברגלס והיום מסיבי פחמן. זה כמובן מקפיץ את שיאי העולם. לרצים של היום יש נעליים יותר טובות, המסלולים עצמם יותר קפיציים. בריצות ארוכות משתמשים בטכנולוגיה של גלי אור שמכתיבים קצב של ריצה ברמה של שיא עולם. גם זה משפיע".
כלומר, זו לא היכולת האנושית שהשתפרה.
"ההישגים אמנם השתפרו דרמטית במרוצת השנים אבל התרומה העיקרית היא הודות לטכנולוגיה ולסביבה. היו מי שטבעו את המונח 'סימום טכנולוגי' לגבי התערבויות חריגות, לדוגמה חליפות השחייה שנאסרו לשימוש ב־2010".
מחפשים את החריגים גנטית
הקפיצות הטכנולוגיות הן לא רק בעזרים חיצוניים, אלא גם בהבנת גוף האדם והיכולת לרתום אותו לביצועים - לדוגמה, הגילוי שניתן להגדיל את כמות המיטוכונדריות, אותם אברונים שאחראים לייצר אנרגיה בתא, באמצעות אימון בגובה.
לדברי בן זקן, גילויים כמו האימון בגובה הם נדירים, אבל אחד הדברים המעניינים שמדובר עליהם לאחרונה הוא השעון הביולוגי. "יש ספורטאים שהביצועים שלהם טובים יותר בבוקר ואחרים שביצועיהם טובים יותר בערב", היא מסבירה. "בדרך כלל מקצי הגמר הם בשעות אחר הצוהריים. באולימפיאדת טוקיו 2020, מקצי הגמר היו בבוקר. זה שינה את היכולת של כולם. מי שהשעון שלו מותאם לשעות הצוהריים אולי לא הבריק כמו בעבר, ומי שטוב יותר בבוקר, סוף סוף הייתה לו הזדמנות. אלה יכולים להיות פערים זניחים, אבל גם הפערים בין המקום הראשון והשני הם לפעמים זעירים מאוד".
בן זקן מדגישה שחלק מההתערבויות הטכנולוגיות האפשריות כיום בגוף האדם הן אסורות. צריכה של חומרים משפרי ביצועים היא כמובן אסורה (ראו מסגרת), אבל לא רק היא. "למשל, מדברים על משהו שקוראים לו סימום גנטי, למשל שינוי של האופן שבו הגוף מפריש הורמון גדילה. אני לא מכירה מקרה שבו מישהו אכן עשה את זה, אבל הוועד האולימפי התערב מראש ואמר שזה אסור.
"זו דילמה, כי גם הספורטאים הטובים באופן טבעי הם חריגים גנטיים. זה בדיוק מה שמאפיין אותם. למי יש באופן טבעי ידיים ענקיות כמו של השחיין מייקל פלפס או את מבנה הגוף שלו? ומה לגבי היכולות המנטליות לעמוד במתח? באולימפיאדות של 2012 ו־2016 עלתה השאלה לגבי קסטר סמניה מדרום אפריקה, אם היא טרנסג'נדרית או משתמשת בטסטוסטרון כדי לשפר את ביצועיה. בסופו של דבר התברר שהיא אישה ביולוגית, שהגוף שלה מפריש באופן טבעי יותר טסטוסטרון. ככה היא נולדה.
"התחילו לומר לה, 'תעשי טיפול כדי להיות כמו כולם'. אבל אם מתחילים עם זה, איפה מסיימים? מישהו היה אומר לבולט לחתוך כמה גידים ברגל כדי להתחרות מנקודת פתיחה שווה?".
גם אפשטיין מחדד את שאלת השוויון. "אנחנו יודעים שהמצב של ספורטאית שגדלה בנורבגיה, על תזונה מושלמת מגיל צעיר, טוב מזה של ספורטאית שגדלה, נניח, באלבניה בעוני והתגלתה בגיל מאוחר יותר. אין שוויון בעצם. ההתנגדות לסימום היא כדי למנוע שיפור לא הוגן ביכולות וכדי להפחית את הסיכונים הבריאותיים שבשימוש בחומרים אסורים".
יכול להיות שבעולם כל הזמן אנשים עם שונות גנטית ויכולת לשבור שיאים, אבל מה שישתפר בהמשך הוא היכולת לאתר אותם?
בן זקן: "כן, בעיקרון. כבר היום האיתור של אנשים בולטים מאוד מבחינה אתלטית הוא מקיף. הסקאוטרים מגיעים לכל מקום".
קונסטנטיני: "החוכמה היא למצוא את היהלומים, אותם בני אדם שהמבנה שלהם מושלם למשימה. יש מעטים עם ידיים ורגליים כמו של פלפס וקיבולת ריאות כמו שלו, והוא היה גם במקום הנכון בזמן הנכון. אפשר לראות בסרט כמו 'הרקדן האחרון של מאו' כיצד הסקאוטרים הולכים בין הכפרים הכי נידחים, בוחנים את הילדים מגיל 3 ואומרים להם 'אתה תהיה הרקדן הקלאסי הבא'. אבל עדיין לא מגיעים לכולם. אולי יש בפקיסטן נערה שיכולה להיות הקופצת הכי טובה, אבל אף אחד לא ימצא אותה".