יו"ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד
השביתה הכללית עליה הכריז יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד היא יוצאת דופן בכך שהצידוק לה הוא עניין מדיני־ביטחוני. בר־דוד טען כי היו גם שיקולים כלכליים בהחלטתו: "אני אומר לכם בקול ברור שישראל נמצאת בדרך לקטסטרופה כלכלית". ועדיין, בית הדין לעבודה הכריז כי השביתה היא פוליטית והורה על סיומה.
● שאלות ותשובות | מי יקבל שכר והאם ההסתדרות תיתבע? ההשלכות של סיום השביתה
● ראיון | איל וולדמן: "אי־אפשר להפוך את החטופים לנושא פוליטי"
זה מוביל לשאלה: כיצד השביתה בישראל הפכה מכלי בארסנל של מאבקי העובדים לכלי שמשתמשים בו גם להשגת מטרות פוליטיות אחרות?
סדר במושגים
נתחיל בהגדרות. השביתה מהסוג הרווח היא שביתה כלכלית, המכוונת נגד המעסיק כחלק ממאבק על תנאי ההעסקה. שביתה כזו מכוונת נגד הממשלה רק אם היא המעסיק. שביתה מסוג זה הוכרה בדין הישראלי עוד בשנותיה הראשונות של המדינה ונתפסת כלגיטימית, גם אם היא לא נוחה לציבור. כך פסק בית המשפט העליון ב־1968: "מטבע הדברים גורמת כל שביתה נזק… אבל דבר זה כשהוא לעצמו… אינו גורע מחוקיותה, בייחוד אם יש לה מטרה לגיטימית כמו שיפור מצבם הירוד של העובדים ומימוש זכויותיהם החוקיות".
לצדה, ישנה השביתה הפוליטית. לפי פרופ' פרנסס רדאי מהאוניברסיטה העברית, זו שביתה ש"מכוונת נגד הריבון להשגת יעדים פוליטיים", כש"המעביד הוא צד ג' שאין ביכולתו להיעתר לתביעות העובדים". שביתות מסוג זה זכו ליחס פחות מכיל ממערכת המשפט: "במשטר דמוקרטי", פסק ב־1986 נשיא העליון דאז מאיר שמגר, "יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים".
לפי פרופ' רדאי, ההבדל בגישה לשני סוגי השביתות אינו ייחודי לישראל: "יש קונצנזוס רחב… שאין המושג של חופש השביתה במשטר דמוקרטי כולל את השביתה הפוליטית הטהורה. עם זאת, אין ללמוד מקונצנזוס זה שניתן לאסור שביתות פוליטיות, אלא רק שלא דרוש להעניק להן את ההגנות של חופש השביתה נגד המעביד".
לא תמיד קל להגדיר את השביתות. השביתה הראשונה בארץ הייתה שביתת הימאים ב־1951. איגוד הימאים שבת נגד חברת הספנות צים, שהייתה אז בשליטה חלקית של הממשלה. המטרה המוצהרת הייתה שיפור תנאי העבודה של הימאים, אבל בגלל שמנהיגי השביתה השתייכו למפ"ם, היו ניסיונות לצייר אותה כפוליטית.
השביתה הפוליטית המובהקת הראשונה הייתה שביתת העובדים הדרוזים ברמת הגולן ב־1982, במחאה על החלת הריבונות הישראלית שם. שביתה זו הייתה מה שהוביל לפסיקתו של שמגר, אותה הזכרנו.
משביתה להשבתה
רוב השביתות בישראל היו כלכליות, ונתוני הלמ"ס מראים שעם הזמן מספרן קטן. עם זאת, במניין אובדן ימי העבודה, שנות ה־90 והעשור שאחריהן ראו קפיצה חריגה (המכון הישראלי לדמוקרטיה מסייג שהנתון לא משקלל את התרחבות המשק). בין השביתות הגדולות ניתן לציין את אלה של ארגון המורים (2007), הסגל האקדמי (2007/8), עובדי הנמלים (2004) ועוד.
שביתות פוליטיות פחות נראו בנוף, אבל החלה להתפתח תופעה של השבתות פוליטיות, קרי מעסיקים שמשביתים את מקום העבודה כמחאה. אין זה צעד מובן מאליו מבחינה משפטית, שכן השבתה תפגע בשכר העובדים. לפי מאמר של ד"ר לילך ליטור מהמכללה האקדמית נתניה והאוניברסיטה הפתוחה, "בישראל לא הוכרה מסורתית זכות להשבתה התקפית מצד המעסיק". בשנות ה־80 הפסיקה אפשרה למעסיקים להשבית כפעולת מגן נגד שביתה שתעזור לחתוך בהפסדים, אך לא הכירה בזכות להשבתה "התקפית".
ועדיין, כך ד"ר ליטור, "בשנים האחרונות ניכרת צמיחתה של תופעה חדשה של השבתה פוליטית מצד תאגידים, מעסיקים ובעלי הון, היוצאים נגד יוזמות מדיניות". כך היה עם חוק הפונדקאות מ־2018, שהרחיב את הזכות להשתמש בפונדקאות לנשים יחידניות אך לא לגברים. לצד מחאת קהילת הלהט"ב, חברות הייטק, תקשורת ופרסום הודיעו על שביתה בת יום אחד. באותה שנה חברות שונות השביתו את פעילותן במחאה על חוסר האפקטיביות של מדיניות הממשלה במאבק באלימות נגד נשים.
מקפלן ועד עתה
כפי שמראה ד"ר ליטור, קפיצה של ממש בשביתות ובהשבתות הפוליטיות נראתה ב־2023, במחאה נגד הרפורמה המשפטית. ארגוני המחאה הכריזו על ימי שיבוש ושיתוק, וקראו לציבור לשבות. השביתה לא הוכרזה על־ידי האיגודים, אך חלק מהמעסיקים החליטו לתמוך ביוזמה והודיעו כי לא ינכו ימי עבודה מעובדים שישבתו. כך היה למשל ב־13 בפברואר, כשחלק ממקומות העבודה שבתו מפעילות במקביל למחאה מול הכנסת.
השיא הגיע לאחר "ליל גלנט". התגובה החריפה לפיטורי שר הביטחון הביאה את בר־דוד וראשי המשק להודיע על שביתה והשבתה: לא רק שהעובדים המאוגדים בהסתדרות שבתו, גם חלק מהמעסיקים הגדולים הודיעו לעובדיהם לחזור הביתה. שביתות קטנות יותר הוכרזו בשלבים שונים של ביטול עילת הסבירות.
לדעת ד"ר ליטור, אף ששביתות פוליטיות והשבתות פוליטיות מצד מעסיקים סווגו באופן מסורתי כאסורות, השביתות שפרצו במהלך מחאת 2023 נתפסו כלגיטימיות מצד אליטות שונות, ובכלל זה אליטה כלכלית של תאגידים ובעלי עסקים. ייתכן כי את האישוש לשינוי התפיסתי ביחס לשביתות והשבתות פוליטיות אנחנו רואים כעת.
לקריאה נוספת: