ניגוד העניינים הגיע לעליון / צילום: Shutterstock, Andrii Yalanskyi
הסכסוך בין האחיות השולטות בחברת יצחק בוכמן ובנו הגיע לאחרונה לפתחו של בית המשפט העליון. מדובר בסכסוך בין שלוש מהאחיות ובין האחות הרביעית ובתה, אשר הוסדר ברובו בהסכם פשרה מ-2018 - למעט רכיב אחד, הנוגע לנכס של החברה בדרך אילת בתל אביב. ההליך סביב נכס זה הוביל כעת להחלטה חדשה של העליון, לפסול הסכם אשר אמור היה להניב מיליוני שקלים לעורכי הדין שייצגו את האחיות, ולקביעה כי הם הפרו את חובת האמון שלהם.
עורכי הדין יורם ל. כהן, חגי אשלגי, אליעזר אשל ודנה לבנה-זמר חתמו ב-2009 על הסכם, שבו התחייבו לפעול ביחד עם החברה הקבלנית נצר כיזמים בשירותה של חברת בוכמן, ולהשביח את ערך הנכס שבבעלותה בדרך אילת בתל אביב. לפי ההסכם בין הצדדים, עורכי הדין היו זכאים ל-50% משווי ההשבחה, וב-2015 הם אכן דרשו כ-15 מיליון שקל, על בסיס הערכת שמאי של הנכס.
● צוואה מודפסת של עשרות מיליונים שונתה בכתב יד. מה קבע בית המשפט?
● שאלות ותשובות | מתביעות ועד פיצויים: כך נחלש כוחם של הדיירים הסרבנים
האחיות התנגדו לדרישה. בתביעה שהגישו למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הן טענו כי עורכי הדין לא תרמו דבר לעליית השווי, וכי זו נבעה מהעלייה בשוק הנדל"ן. האחיות אף טענו כי ההסכם פסול, מחמת ניגוד העניינים שבו היו מצויים עורכי הדין, ותבעו מהם ומנצר פיצויים בגובה מיליון שקל.
השופט מגן אלטוביה פסל את ההסכם, אך דחה את תביעת הפיצוי, ופסק כי עורכי הדין זכאים לשכר-טרחה בגובה 750 אלף שקל. עורכי הדין ונצר ערערו על ההחלטה, ודרשו שוב לקבל את 15 מיליון השקלים.
"תנאים בלתי סבירים"
שופטי העליון יחיאל כשר, רות רונן ודוד מינץ דחו החודש את הערעור. השופט כשר קבע כי בניגוד לטענת עורכי הדין, לא מדובר בהסכם שכר-טרחה המותנה בתוצאות, אלא בהסכם מסחרי. ההסכם נכרת תוך הפרה של חובת האמון מצד עורכי הדין, הכוללת דרישה להימנע מניגוד עניינים, ולספק ללקוח גילוי מלא.
"מדובר בהסכם המקנה לעורכי הדין זכויות יתר מפליגות על חשבון החברה", קבע כשר, והוסיף כי "תנאי ההסכם כה בלתי סבירים ולא הוגנים, עד כי אף בהסכמתה של החברה אין די כדי להכשירו". בכך דחה כשר את הטענה כי ההסכם תקף, שכן חברת בוכמן הסכימה לו.
כשר תיאר את התנאים הבלתי סבירים ולא הוגנים בהסכם. בין אלה, הניסוח המעורפל שאפשר לעורכי הדין להעמיס הוצאות על חברת בוכמן ולא הגדיר לוחות זמנים לפעולותיהם, לצד ההגבלות על זכות החברה למכור את הנכס - כולל איסור עליה לעשות כן במשך שנתיים, ומתן זכות סירוב ראשון לעורכי הדין על עסקת מכירה גם לאחר מכן. עוד תיאר כשר כיצד ההסדר, שהבטיח לעורכי הדין 50% מעליית השווי של הנכס, חל גם אם לא נקטו כל פעולה שתרמה לכך.
כשר עמד על כך שנכון להיום החוק אינו מסדיר עסקאות מסחריות בין עורכי דין ללקוחותיהם, וקרא לכנסת להתערב בנושא. עד אז, הוא קבע כללים להגנה על עסקאות כאלה, שלפיהם עורך הדין צריך לתת גילוי מלא לגבי האינטרס שלו בעסקה, ולהבהיר ללקוח כי יש לו זכות לייעוץ משפטי נפרד לגביה. אם הלקוח בחר להסכים לעסקה ולוותר על ייצוג נפרד, יש לתעד זאת בכתב. כלל נוסף הוא שתנאי העסקה יהיו סבירים והוגנים מנקודת מבטו של הלקוח, וזאת בהשוואה לעסקאות מסחריות דומות, שאין בהן מערכת יחסים של עורך דין-לקוח.
כשר דחה את טענתה של החברה הקבלנית נצר, כי לא הייתה מודעת לכך שעורכי הדין הפרו את חובת האמון שלהם, ולכן היא זכאית לתמורת ההשבחה. "מנהלה של נצר היה שותף מלא של עורכי הדין לכל אורך הדרך", כתב כשר.
"קשה להפריז בחשיבות"
בהקשר זה אומר פרופ' עמיר ליכט, מומחה לדיני תאגידים מאוניברסיטת רייכמן, כי החלטת כשר להטיל אחריות על צד זר דוגמת חברת נצר, המעורב בכך שעורכי הדין הם שהפרו את חובת אמון, היא לא פחות מ"תקדים מכונן". בפוסט שפרסם בבלוג "נקודה בסוף משפט" מסביר ליכט כי בישראל לא הטילו עד היום אחריות כזו. "קשה להפריז בעוצמתו ובחשיבותו של המהלך. גלומים בו פיתוח והתקדמות ניכרים של הדין הישראלי, המשווע להם זמן רב".
על עורכי הדין ועל נצר הוטלו הוצאות בהיקף כולל של 75 אלף שקל. עו"ד יורם ל. כהן ייצג את עצמו בהליך. אשלגי, אשל ולבנה-זמר יוצגו על-ידי עורכי הדין יואב רזין, אורן מאור ואיתמר כהן. חברת נצר יוצגה על-ידי עו"ד עמיר ליבונטין, והאחיות יוצגו על-ידי עורכי הדין ערן קנר וניר הפנר.