פרופ' וולטר בלוק / צילום: פרטי
פרופ' וולטר בלוק, אחד האינטלקטואלים הבכירים ביותר בתנועה הליברטריאנית בעולם, הוא תומך נלהב של ישראל שלא מהסס להתבטא על כך בפומבי. לפני שלוש שנים הוא פרסם את הספר The Classical Liberal Case for Israel, שבו הוא מסביר למה הליברל הקלאסי אמור לתמוך בישראל. לטענתו, הליברטריאניזם, המושרש בעיקרון אי־התוקפנות וזכויות הקניין הפרטי, מצדיק את תביעת ישראל על האדמה על פי יסודות היסטוריים וחוקיים.
● "רוצה שיבחרו בנו בכל יום, זו אובססיה": מנכ"לית וולט בראיון פרידה
● הפתרון לאלצהיימר שוב באופק
● איך לחזור להיות תרמילאים חסרי פחד הרבה אחרי גיל 20
"התנועה מבוססת על שני יסודות", הוא מסביר בראיון לגלובס. "הראשון הוא אי־תוקפנות: כל אינטראקציה אנושית צריכה להיות וולונטרית, אף אחד לא צריך להפר זכויות של מישהו אחר, על גופו או על רכושו. העיקרון השני הוא זכויות קניין פרטיות: אם אקח את החולצה שאתה לובש, אני גנב? הכול תלוי במי הבעלים החוקי של החולצה. אם גנבת אותה ממני, אז אני פשוט מחזיר אותה. מנגד, אם מעולם לא ראיתי אותה, אני מפר זכויות. אז נשאלת השאלה - האם ישראל מפרה את זכויות הקרקע של הערבים באזור?".
הדעות הנחרצות האלה של בלוק, כלכלן ותיאורטיקן אנרכו־קפיטליסטי וחוקר בבית הספר לכלכלה באוניברסיטת לויולה בניו אורלינס, הושלך ממכון המחקר שהיה חבר בו במשך עשורים רבים, מכון החשיבה הליברטריאני על שם לודוויג פון מיזס באובורן, אלבמה, שם כיהן כעמית בכיר.
בראיון לגלובס הוא מספר על המציאות בקמפוסים האמריקאיים, טוען שהגיע הזמן לעשות "לגליזציה" לסחיטה, ומסביר למה ישראל מציתה את תרבות הביטול בתנועה הליברטריאנית יותר מכל מחלוקת אחרת.
"לכוון לאזרחים זה רצח עם"
על פי בלוק, המרכיב המרכזי של זכויות הקניין עבור הליברטריאנים הוא Homesteading: הרעיון הוא שמי שעבד את האדמה או תקע בה יתד ראשון הוא הבעלים החוקי שלה. "אם בית המקדש השני נמצא מתחת למסגד אל־אקצא, זה אומר שהיהודים היו שם קודם והם הבעלים החוקיים של השטחים שבמחלוקת. הרבה מבקרים יגידו שזו טענה בעייתית כי היא חוזרת 2,000 שנה אחורה, אבל אנחנו לא מאמינים שיש הגבלות סטטוטוריות על Homesteading, אין התיישנות. זה אומר שהישראלים לא גונבים אדמה, אלא מחזירים אדמה".
נניח לצורך הדיון שטענות הפלסטינים נכונות. על פי ההשקפה הליברטריאנית, הייתה להם זכות להיכנס לבתים, להרוג ולאנוס אנשים כדי להחזיר את האדמה ששייכת להם?
"אם אני סבור שהחולצה שאתה לובש שלי, אני צריך ללכת למשטרה, להציג קבלה, להראות תמונה שלי לובש את החולצה ולהגיד שגנבת לי אותה ואני רוצה אותה בחזרה. בהחלט אין לי זכות להיכנס לביתך ולהרוג אותך, וגם לא את אשתך ואת ילדיך וכל משפחתך. זה מפלצתי ומתועב. ללכת לבית משפט בינלאומי ולומר שהיהודים גנבו מהם אדמה תהיה דרך מתורבתת, ואם זה לא עבד, הם יכולים לתקוף את הצבא הישראלי. זה לא נחמד, אבל יכול להיות לגיטימי במקרים מסוימים. אבל לכוון לאזרחים? זה רצח עם".
לפי הסברה שלהם ישראל היא שמבצעת רצח עם.
"אם הצבא הישראלי מנחית עלונים שאומרים להסתלק כי האזור יופצץ מחר בשעה עשר, ואז חמאס לא ייתן לתושבים לעזוב, מי אחראי להרג הזה? ולמה ישראל רוצה להפציץ בית חולים? או מסגד או בית ספר? כי שם משגרי הרקטות והציוד הצבאי של חמאס. ואז מאשימים את ישראל, שהיא כל כך אכזרית.
"אם מישהו רוצה להרוג אותך אתה רשאי לירות בו מתוך הגנה עצמית, אלא שבמקרה הזה הוא מתקדם לעברך מוקף מכל צדדיו באנשים חפים מפשע. בהנחה שאתה יורה בו והורג גם את האנשים המקיפים אותו, מי אחראי להרג? הוא. ברור שלמרות שהפצצות והכדורים של ישראל הרגו את האנשים, חמאס אחראי לכך".
"עמדותיך לא רצויות פה"
במשך שנים פרופ' בלוק היה מעורב וחבר במגוון מכוני מחקר וחשיבה ליברטריאניים, והרצה כמעט בכל כנס של התנועה. והנה, במרץ האחרון מכון מיזס, מחשובי מכוני המחקר הליברטריאנים בעולם, זרק אותו משורותיו.
מה קרה שם?
"הייתי שותף במכון מאז שהוקם בסביבות 1980, ועוד לפני כן לקחתי חלק במפגשים שהתקיימו בסלון של מארי רות'בארד, מהאבות המייסדים של ההגות הליברטריאנית. ואז פרסמתי מאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" עם עמיתי אלן פודמן, והנס הופה (אחד מבכירי המכון - א"ו) מאוד לא אהב אותו. הביקורת שלו על דעותיי על ישראל הייתה מזעזעת ונבזית. לא להסכים זה דבר אחד, אבל הוא אמר שאני 'מטורף ומוצץ דם' עם מניעים רשעים".
בעקבות כך, מספר בלוק, נשיא המכון טום דה־לורנזו כתב לו מכתב "מגעיל וגם די פחדני", שבו הוא והנהלת מיזס הסבירו: "בגלל עמדתך התומכת במלחמה בהקשר לישראל אתה כבר לא עמית בכיר כאן". "זה היה מאוד מאכזב", אומר בלוק. "דה־לורנזו היה חבר שלי 40 שנה, וגם שותף איתי לכתיבת כמה וכמה מאמרים. המכון ורבים נוספים בתנועה הליברטריאנית הפכו לסוג של כת. נהגנו להסתכל מלמעלה על כת איין ראנד, שם אם לא הסכמת איתה בנושא אחד - אתה בחוץ. יותר מכך, אנחנו לפעמים לא מרוצים מתרבות הביטול של השמאל, והנה יש לנו ביטול בצד הליברטריאני".
"אתה יודע", אומר בלוק בעצב, "זה די תמוה כי אנחנו הליברטריאנים חלוקים בהרבה מאוד נושאים אחרים מלבד ישראל, למשל הפלות או הגירה, ואף אחד לא בוטל בידי אף אחד. לא יגידו שאתה לא ליברטריאן כי אתה לא מסכים. למה רק הנושא הישראלי הופך לכזה? אין לי כנראה הסבר טוב, אבל אני קורא לו 'תסמונת שיבוש ישראל'".
למרות שכמעט כל הליברטריאנים המשפיעים ב־100 השנים האחרונות היו יהודים, ברור שיש להם בארה"ב אגף אנטישמי קטן אך משפיע.
"מיזס ורות'בארד היו יהודים. אני יהודי, וידעו על כך במכון במשך שנים, ואף פעם לא ביטלו אותי כשלא הסכמתי איתם בנושאים רבים ושונים. קשה לי לחשוב שהאנטישמיות היא מה שמניע אותם".
אבל אלה לא היו נושאים "יהודיים"? ישראל נתפסת כסוגיה יהודית.
"זו נקודה טובה. האנטישמיות לא יוצאת נגד יהודי רק כי יש לו דעה שאתה לא מסכים איתה בנושא לא יהודי. אבל כשיהודי יוצא בעד יהודים בנושא יהודי, האנטישמיות המרומזת יוצאת החוצה. זו רק השערה, אבל אני חושב שזה הסבר הגיוני למה שקורה כאן".
בלוק מדגיש שאין לו בעיה עם ביקורת על ישראל, להפך. "גם אני מבקר את ישראל, אבל על כך שהיא רכה מדי. המלחמה נגד חמאס לא צריכה להימשך כל כך הרבה זמן. אם ישראל תשחרר את מלוא כוחה, היא לא תארך חודשים, שבועות או ימים, אלא שש שעות ואולי שש דקות. ומה קורה עם חיזבאללה? לא צריך להיות חיזבאללה, כי שם לא מסתתרים מאחורי מגנים אנושיים כמו חמאס. ישראל צריכה להיות הרבה יותר קשה עם הארגונים האלה".
"התלוננו שאמרתי 'כותנה'"
בלוק נחשב לתיאורטיקן משפיע, ועבודתו פורסמה בכתבי עת נחשבים רבים וכן בכלי תקשורת. בשנת 2017 הוא הגיע לאבן דרך כשפרסם יותר מ־500 מאמרים שעברו בדיקת עמיתים. במסגרת זו הוא גם מרצה באקדמיה.
אנחנו שומעים הרבה על טירוף ה־Woke בקמפוסים בארה"ב. כאיש אקדמיה, אתה גם סובל מזה?
"אני לא חושב שאפשר להגזים בעד כמה העניין הזה יצא משליטה. זה נורא, אתה צריך לבחור במילים הנכונות או שתיענש. הזכרתי פעם בשיעור את המילה 'כותנה' ואמרו לי שזו מילה לא מקובלת שגורמת לאנשים להרגיש לא בנוח, כי אנשים שחורים נאלצו לקטוף כותנה כשהיו עבדים. למען הסר ספק המילה לא נאמרה בהקשר לעבדות. אתה יכול לדמיין? דקאנית האוניברסיטה אמרה שתפטר אותי אם לא אתנצל בפני סטודנט שחור שהתלונן שאני משתמש במילה כותנה".
מה היה ההקשר שבו השתמשת במילה?
"ניסיתי להמחיש את פרודוקטיביות ההכנסה השולית".
וזה גרם לסטודנט להיפגע עד כדי שהרגיש צורך להתלונן? והאוניברסיטה פשוט נכנעה לדרישות שלו שתתנצל?
"מה שקרה זה שאמרתי 'אם אתה יכול לקטוף כותנה בשווי של 25 דולר לשעה, השכר שלך יהיה 25 דולר לשעה. אם אני יכול לקטוף כותנה בשווי 20 דולר לשעה, השכר שלי יהיה 20 דולר לשעה. השכר נוטה לשקף את הפרודוקטיביות שלך. הייתי צריך להשתמש בקטיף תפוחים כנראה".
המועמד של המפלגה הליברטריאנית לא זוכה אף פעם לתמיכה משמעותית, עם כ־1%-3% מהקולות בבחירות. ועם זאת, בלוק מאמין שהעמדות הליברטריאניות יותר פופולריות בקרב הציבור האמריקאי ממה שנדמה. "אם תשאל אנשים אם הם בעד ממשל מוגבל, מסים נמוכים, רגולציה מקלה, יוזמה חופשית וגם לגליזציה של פורנוגרפיה, זנות, סמים, הימורים וכדומה, בערך 20% יסכימו".
אבל הם לא יצביעו למועמדים ליברטריאנים.
"הם לא יצביעו לליברטריאנים כי זה יהיה קול מבוזבז. בארה"ב יש רק שתי מפלגות שמצליחות להיבחר, רפובליקנית ודמוקרטית. ואם אתה מצביע ליברטריאני אתה מבזבז את הקול שלך. העצה שלי לליברטריאנים? אם אתם בקליפורניה, בטקסס או בפלורידה אל תצביעו או שתצביעו לליברטריאנים כי ההצבעה שלכם לא חשובה. אבל אם אתם במדינות מפתח כמו פנסילבניה, וירג'יניה, ג'ורג'יה, אריזונה, מישיגן ומינסוטה - תצביעו לדונלד טראמפ כי אז זה יהיה קרוב. המסקנה הכללית שלי היא שאם המועמד שלך בכל מקרה הולך להפסיד, תצביע עבור הרשע הקטן מבין השניים".
טראמפ עדיף על קמלה האריס?
"אני מעדיף את טראמפ על פניה מסיבות רבות. הראשונה היא ישראל, השנייה היא עמדותיה בעניין היוזמה החופשית. טראמפ הרבה יותר בעד יוזמה חופשית ממנה".
בלוק הזכיר במהלך הראיון את הסופרת והפילוסופית היהודייה־אמריקאית אַיין ראנד, שידועה בעיקר בשל ספריה "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר". "היא המירה אותי לליברטריאניזם", הוא אומר, "כשאני בכלל רציתי להמיר אותה לסוציאליזם".
נפגשתם? איזה מין אדם היא הייתה?
"למדתי בקולג' בברוקלין עם ברני סנדרס, והדעות שלי היו בערך כמו שלו. ראנד באה לדבר בקמפוס ואני באתי להמיר אותה לסוציאליזם, כי הוא היה ראוי מבחינתי והרגשתי צורך לשכנע גם אותה. מועדון הלימוד ערך לכבודה ארוחת צהריים. ראנד ישבה בראש השולחן וסביבה הסגנים הראשיים שלה, אלן גרינשפן (שהיה לאחר מכן נגיד הבנק המרכזי, הפד - א"ו), נתניאל ברנדן ולאונרד פיקוף. תקעתי את ראשי בין הראשים של ראנד וברנדן, ואמרתי ש'יש סוציאליסט שרוצה לדון עם מישהו על סוציאליזם וקפיטליזם'. שאלו אותי מי זה, אמרתי, 'אני'.
"ברנדן היה מאוד נחמד ואמר שידבר איתי בשני תנאים: אחד, שאבטיח לא לתת לשיחה הזאת להסתיים עד שנגיע למסקנה חותכת, והשני, שאקרא שני ספרים שהוא ממליץ עליהם. הספרים היו 'כלכלה בשיעור אחד' מאת הנרי הזליט ו'מרד הנפילים' של ראנד. קראתי את הספרים, הגעתי לבית שלו, לבית של ראנד, דיברנו, הבאתי איתי את השותף שלי לדירה ו'התגיירתי'. עכשיו הייתי ליברטריאן".
בלוק סבור כי "איין ראנד הייתה מנהיגת כת. יש לי מקום חם בלב בשבילה, אבל האמת היא האמת. אם ביקשת בהרצאות שהיא תסביר או תפרט, היית מקבל תשובה מרתקת ומפרגנת. אבל אם אמרת שיש סתירה בין דברים שהיא אמרה, אתה יודע מה היא הייתה עושה? היא הייתה אומרת 'צא החוצה' ואתה מחוץ לרשימת התפוצה. ונראה שגם מכון מיזס הופך לקבוצת כת שכזו".
אחד האנשים המושמצים בישראל בשנים האחרונות בידי מי שלא אוהב את הכלכלה החופשית הוא מילטון פרידמן. איזה מין אדם הוא היה?
"הייתה לי אינטראקציה עם מילטון בהזדמנויות רבות. ביקרתי את פרידריך האייק על משהו בקשר לספרו 'הדרך לשעבוד', ופרידמן ואני נכנסנו לסדרת דיבייטים. הוא היה אדם מבריק עם מוח מפואר. הוא היה ליברטריאן, לא קיצוני כמוני, אבל הוא היה ליברטריאן. אני חושב שהוא היה המנטור של אולי 500 עבודות דוקטורט באוניברסיטת שיקגו, אז הוא לא רק מקבל קרדיט על אותם 500 אנשים שהוא השפיע עליהם, אלא גם על כל התלמידים של אותם אנשים".
"סחיטה צריכה להיות חוקית"
בלוק כתב יותר מ־20 ספרים והוא מוכר בעיקר בזכות ספרו "הגנה על הבלתי ניתן להגנה" משנת 1976, שתורגם לעשרות שפות זרות. הספר מקדם את התזה שלפיה אנשים זוכים לסטיגמה על עיסוק במעשים שלעתים אינם חוקיים או חסרי מוניטין, אך אינם כרוכים באלימות או בהפרת זכויות קניין או רכוש. בלוק מציע שאנשים אלה עשויים למעשה להועיל לחברה. כל פרק בוחן סוג אחר של אנשים, כולל זונות, סחטנים, קמצנים ועוד.
בין המקצועות המושמצים שלא ראויים לסטיגמה שלילית על פי הספר, נמצאת הסחטנות. תסביר?
"הטיעון נגד סחיטה הוא שאם אציג תמונה שלך עירום עם גברת שהיא לא אשתך, אהרוס לך את המוניטין. תאבד את העבודה שלך, את אשתך, החברים שלך לא יאהבו אותך. הטענה היא שבאופן פרדוקסלי, אתה לא הבעלים של המוניטין שלך, כי הוא מורכב ממה שכולם חושבים עליך, ואתה לא יכול להיות הבעלים של מחשבות של אנשים אחרים. אז באופן פרדוקסלי, זו לא גניבה.
"תראה, מה שאני מוכר לך זה השקט. אני אומר, תן לי אלף דולר ואקרע את התמונה. שנינו מרוויחים כי אתה מעריך את המוניטין שלך ביותר מאלף דולר, ואני מעריך את האלף דולר יותר מהכיף בלהרוס את המוניטין שלך".
בלוק אומר שיש גם יתרונות לסחיטה. "הרי למה אני סוחט אותך? כי עשית משהו לא בסדר, לא מוסרי. היית במיטה עם גברת אחרת שלא הייתה אשתך. ואם אתה נתון לסחטנות, אתה תעשה זאת פחות. במילים אחרות, הנושא יותר מסובך ממה שחושבים עליו בדרך כלל. מצד אחד, זה יעזור להפחית את חוסר המוסריות, מצד שני, זה לא הוגן ולא ראוי שמה שעשית לפני 20 שנה בא לרדוף אותך היום. זה נושא מסובך, אבל לסחוט צריך להיות חוקי".