יירוטים של כיפת ברזל מעל חיפה / צילום: ap, Baz Ratner
שמישהו יעדכן את נסראללה שחיפה היא כבר לא הסמל של פעם. בחירת המטרות מוכיחה שהוא מגדיר את העיר הגדולה בצפון כרף חדש ומשמעותי, כזה שהוא חושב פעם ופעמיים לפני שהוא חוצה אותו. זאת, בזמן שחיפה כבר מזמן אינה העיר החשובה שהוא כנראה זוכר (אם כי בתחרות על העיר היפה בישראל היא בהחלט חזק במשחק).
● הרוכשים נהנים ממבצעי הקבלנים אבל בעוד שלוש שנים יצטרכו להעמיד סכום עתק. האם כולם יעמדו בכך?
● בלעדי | באוצר יוזמים: דיירים בהתחדשות עירונית יחזירו כספי סיוע
● UBS: הפגיעה הכלכלית בעקבות המלחמה עשויה לזלוג למחירי הדירות בת"א
הרבה מילים נשפכו במרוצת השנים על ירידת קרנה של חיפה, אבל צריך להוסיף כמה מילים גם על שקיעתה כמטרופולין ועל התפוררות הציפיות שלה להיות עוגן ובירת הצפון. וזה אגב לא קשור בכלל למלחמה, שאם כבר בעיקר מעכבת מעט את המגמות הברורות.
מילא יקנעם, אבל הקריות?
לא הטילים על הצפון הניעו אותי לכתוב, אלא דווקא הפריחה הנדל"נית סביב לחיפה. אחרי שהשבוע נסגר בהצלחה עוד מכרז ענק, לשיווק מאות דירות חדשות בקרית אתא. קרקע להקמת 726 דירות נמכרה במחיר של 242 מיליון שקל, 334 אלף שקל בעבור קרקע לדירה. מאז יולי, שווקו קרקעות ליותר מ־־4,400 דירות חדשות בקרית אתא. זאת, בזמן שבחיפה שווקו קרקעות מדינה לפחות מ־340 דירות (126 מיליון שקל בסה"כ, 375 אלף שקל קרקע לדירה, חלקן במסלול מוזל של מחיר מטרה).
כמות דירות ובוודאי קרקע לדירות חדשות אינה חזות הכל, אבל היא בהחלט מספקת עוד הוכחה גם לביקושים הזולגים במהירות לטבעת היישובים שמקיפה את חיפה. ורק כדי לסבר את האוזן: לפי נתוני אתר מדלן, מחיר דירה ממוצעת בקרית אתא עומד היום על 1.55 מיליון שקל, לעומת 1.47 מיליון שקל בממוצע בחיפה. עולם הפוך.
לפני יותר מעשור ראו החיפאים איך זה קורה להם מול יקנעם הקטנה ממזרח, בעיקר לאחר שכביש 6 קירב את היישוב לגוש דן. גם סמליות אפשר למצוא פה: אנבידיה, כוכבת השבבים הבינלאומית, הודיעה בזמנו שהיא מקימה ביקנעם את מחשב העל הבא, בזמן שחיפה המשיכה לנופף באינטל, זו שמביטה היום באנבידיה הרחק מלמטה. אבל מילא יקנעם ־ שקרובה יותר בנסיעה לתל אביב, אבל הקריות?
יותר מכל דבר אחר, זה בעיקר מצביע על הכישלון של חיפה כעוגן ומטרופולין ־ מרכז התעסוקה, השירותים והתרבות לכל היישובים סביבה. ככה זה כשהמרחק והקישוריות של כולם נמדדים פה רק לפי המרחק מהמרכז, "העיר הגדולה תל אביב", ולמי אכפת מחיפה שתקועה איפשהו באמצע. פועל יוצא בין היתר של הנהגה חלשה זה שנים, טופוגרפיה הררית, דמוגרפיה מאתגרת ועוד. גם לחוסר האמון שלנו בתחבורה הציבורית יש משקל חשוב. ישראלים רבים מעדיפים לעבור ליקנעם או לקרית אתא, על חשבון עיר שמכפילים בה כעת את מסילות הרכבת לתל אביב (אם כבר תל אביב היא המבחן העיקרי).
גידול האוכלוסייה בחיפה מזערי ביחס לשכנות
ושימו לב לנתון הבא: בקרוב, עניין של חודשים או שנים ספורות, משקל תושבי חיפה לעומת שבעת הישובים העירוניים העצמאיים שמקיפים אותה יירד לראשונה מתחת ל־50%. לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפי "אומדנים ארעיים לסוף יולי 2024", חיפה כוללת היום 298 אלף תושבים, בעוד ששבעת היישובים סביבה (קרית אתא, קרית מוצקין, קרית ביאליק, קרית ים, יקנעם, נשר וטירת הכרמל) כבר כוללים 282 אלף.
והמגמה מאוד ברורה: מאז 2013 ועד היום גדלה אוכלוסיית חיפה ב־9%, לעומת גידול דו ספרתי משמעותי ביתר היישובים (למעט נשר שצפויה לפריצה בשנים הקרובות). חיפה נתקעה, בזמן שטירת הכרמל הדבוקה אליה קפצה למשל ב־64%. מספר תושבים איננו חזות הכל (תעיד על כך תל אביב כמובן, שכוללת פחות מחצי מיליון תושבים), אבל הוא יכול ללמד על משקלות מעוותים ועל עיר שקפאה במקום.
ועוד עובדה חשובה: חיפה אמנם ממשיכה לשמור על מעמדה כעיר השלישית בגודלה בישראל, עם כ־300 אלף תושבים, אחרי ירושלים (שצמחה בעשור האחרון ב־22%) ותל אביב (16% בעשור). אבל זה קורה הודות לתרגילים מוניציפליים. אם לא קרית חיים וקרית שמואל השייכות לה באופן רשמי אבל בינן לבין חיפה אין שום דבר, העיר הצפונית מזמן היתה נופלת למקום החמישי, מתחת לראשון לציון ופתח תקווה. ואם הקריות יאוחדו לקריה אחת, מה שצריך היה לקרות מזמן, הן יכולות בקלות לעקוף אותה.
בשורה התחתונה, אפשר להחליט שישראל מספיק קטנה בשביל יותר ממטרופולין אחת מרכזית. למעשה, אולי אפילו החלטנו כך ־ ותעיד ההתייחסות שלנו לירי על תל אביב לעומת שאר המדינה. אבל צריך לעשות זאת בעיניים פקוחות. אי אפשר להעמיס ציפיות על חיפה, לקרוא לה באינספור תוכניות "מחוז" ו"מטרופולין", בזמן שאפילו הקריות כבר עוקפות אותה במבחן האטרקטיביות.
כוכבי השבוע
מצוין: "עמיתי הוראה" הם רגל בדלת
זו רק רגל בדלת ומוקדם לפתוח בחגיגות. ועם זאת, האפשרות, לראשונה, למצוא בבתי הספר מורים ואפילו מנהלים שיועסקו בחוזה אישי היא הבשורה הכי חשובה ברפורמה שנחתמה השבוע בין האוצר לארגון המורים. רן ארז אמנם התעקש שהם יוגדרו "עמיתי הוראה" ולא חלילה "מורים", אבל מותר לחלום שנולד התמריץ להכנסת אנשים ראויים וטובים למערכת החינוך, ודאי במקצועות שמשוועים לכוח אדם איכותי, כזה שמוצא בקלות תעסוקה מתגמלת פי כמה בחוץ.
ואחרי שכתבנו את זה, צריך להזכיר שמדובר בגבינה מלאת חורים. אפילו שאלות קריטיות, כמו מי יקבע את שכרם ומה יהיה גובהו, לא נסגרו במו"מ. גם שיעור אותם "עמיתים" לא מבשר טובות ־ עד 6% בלבד מעובדי ההוראה ומהמנהלים. הם גם יוגבלו בהעסקה של חמש שנים, ובכל מקרה מדובר בפיילוט שיבחן בעוד ארבע שנים. אבל מדובר בילדים של כולנו ־ אז מוכרחים להיות אופטימיים.
בלתי מספיק: גם לסמוטריץ' מותר לנער את המוסדיים
הצורך החיוני לבקר את שר האוצר, ודאי אחרי השנה שעברנו, לא יכול לבטל את הצורך גם להפעיל שכל בריא ויותר אחריות ציבורית. השבוע זה לא הפריע למתקפה מוגזמת, שהפכה כצפוי לפאניקה מוגזמת, בשל החלטת האוצר להקים "מנגנון שיבחן את ניהול כספי הציבור על ידי המוסדיים". בסה"כ עוד ועדה, ועוד כזו שמדובר עליה שנתיים לפחות. זה הספיק כדי לגלגל היסטריה, שיכולה בקלות לחולל נבואה שתגשים את עצמה, ואח"כ גם יהיה מי שיחגוג שהוא הזהיר מקריסת החסכונות של הציבור.
וכן, חשוב לשמור על עצמאות שיקול הדעת של השקעות המוסדיים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכספי הפנסיה שלנו. אבל גם מותר וחובה לבקר את אותם גופים. את הריכוזיות הגדולה, ואולי את האינטרסים ושיקולי הדעת שלהם לעומת אלה של החוסכים (טווח קצר וטווח ארוך למשל). כן, אפילו אם סמוטריץ' הוא שמוביל את זה.