מנהיגי מדינות ההסכמה לקראת החתימה בוורסאי. ההסכם יצר את הסדר החדש, שהאו''ם הוא הביטוי העליון שלו / צילום: Associated Press
"גבול לאומי" הוא המצאה חדשה יחסית, בת 230 שנה פלוס. מי שמע על גבולות לאומיים לפני שהתעמלנים המזהירים של המהפכה הצרפתית המציאו אותם, באותו הזמן שבו חיברו את המארסלייז, ושזרו בו "מולדת", "דגל", "אזרחים", "יום התהילה" ו"חירות, חירות יקרה".
זו הייתה הפעם הראשונה שארץ שלמה הועמדה על רגליה, כדי לאסור מלחמה טוטלית על אויביה, בשם רעיונות מופשטים. מחלציה של המהפכה הצרפתית בקעה הלאומיות המודרנית.
● פרשנות | מה אומרת לכם נושאת המטוסים הארי טרומן
● פרשנות | הדילמה הישראלית בלבנון: מה לעשות במדינה הקיימת רק על הנייר?
● פרשנות | וושינגטון קוראת היסטוריה, ונזכרת בכאב בפגישתה הראשונה עם איברהים עקיל
יהיו היסודות עתיקים כאשר יהיו, בעצם שום אומה לא קדמה למהפכה הצרפתית, בוודאי לא על פי ההגדרות שאנחנו מעניקים ללאומיות. צרפת? בזמן המהפכה הצרפתית, שליש מתושביה לא דיברו צרפתית. מי שרצו לנסוע ברחבי צרפת היו זקוקים למתורגמנים. אפילו 125 שנה אחר כך, בזמן מלחמת העולם הראשונה, חיילים צרפתיים ירו אלה באלה מפני שלא היתה להם לשון משותפת (סיפור המסופר על חיילים מברטאן, בקצה הצפון-מערבי של צרפת).
באיטליה בזמן איחודה, ב-1860, רק 3% היו מסוגלים לדבר בלשון שאנחנו קוראים 'איטלקית'. זה היה פחות או יותר גם המצב בגרמניה בזמן איחודה, ב-1870. ואליעזר בן יהודה כתב ב-1879, כי "היהודים לא יהיו לעם", בהיעדר ארץ ולשון. במלים אחרות, ב-1879 היהודים עדיין לא היו 'עם', לא על פי ההגדרות המודרניות של הלאומיות.
'גבול לאומי' מציין מרחב מחיה הגיוני של קבוצות, הניתנות להגדרה, קודם כול על יסוד זיכרון קיבוצי משותף, בדרך כלל גם על יסוד הלשון שהן מדברות, ולפעמים גם על יסוד דתי. אמנם המהפכה הצרפתית הכניסה אותנו אל היכל הלאומיות, או פתחה לפנינו את תיבת הפנדורה של רוחותיה הרעות, אבל היו נחוצות עוד מאה שנה ויותר לפני שרעיון 'הגבול הלאומי' קנה שביתה.
כל זה חשוב למדי, מפני שבהיעדר גבול לאומי לא היה כלל גבול. "הגבול", אמרה, לפי המסופר, קיסרית רוסיה יקטרינה הגדולה בסוף המאה ה-18, "הוא המקום שבו אנחנו נמצאים". קיסרויות התקיימו כדי לנסות ולהתפשט, ללא הרף, אפילו בימי שקיעתן.
בימי יקטרינה, רוסיה הייתה בדרכה הבלתי מופרעת דרומה. באמצע המאה ה-19, נוסע גרמני בקווקז פגש קוזאקים בשירות הצאר, שדיברו על היום המתקרב והולך שבו הם ישכשכו את רגליהם במי הפרת והנילוס. התפשטות טריטוריאלית הייתה חלק בלתי נפרד של הזהות האימפריאלית, שממילא לא הייתה מבוססת על 'גבול לאומי'. האימפריה הוסיפה ובלעה עמים שלמים, וראשיה לא ממש חשבו על המאזן הדמוגרפי.
"אבות אבותינו הגאלים"
המאה ה-19 הייתה זמן של התפשטות מואצת, כמעט עד כדי טירוף. האימפריות האירופיות פיתחו הרגלי בליעה יוצאים מגדר הרגיל. זו הייתה המאה שבה הבריטים כפפו למרותם הישירה את כל השטח שעליו משתרעות כיום הודו, פקיסטן, בנגלדש בורמה/מיאנמאר וסרי לנקה, עם אוכלוסייה הגדולה כמעט פי עשרה מזו של בריטניה עצמה.
המרוץ לאפריקה התחיל בשנים האחרונות של המאה ה-19, וכמעט הצית מלחמת עולם בין בריטניה לצרפת. אבל הן הגיעו להבנה. בברלין, ב-1884, האירופים הסכימו איך לחלק ביניהם את 'היבשת השחורה'.
הבריטים כוננו מושבות, ולא טרחו להעמיד פנים שנתיניהם החדשים ראויים לשוויון זכויות. הצרפתים לעומת זאת קבעו סטנדרטים, והזמינו את הנתינים לעמוד בהם. לאחדים מהם ניתנה ההזדמנות ללמוד בבתי ספר צרפתיים, ולדקלם למרבה האבסורד את המלים, "אבות אבותינו הגאלים", שבקעו מגרונו, או מנוצתו, של יוליוס קיסר, האיש שדרס את צרפת במאה הראשונה לפני הספירה.
כמעט 2,000 שנה אחר כך, הקיסר נפוליאון השלישי ציווה לחרות את המילים ההן על אנדרטה ענקית של אחרון מלכי הגאלים, על הגבעה בבורגונדיה, שבקירבתה הובס.
הזמנת הנתינים הקולוניאליים להסתופף תחת כנפיהם המיתיות של "אבות אבותינו הגאלים" הייתה מהפכה תפיסתית. היא אמנם הוגבלה לאליטות, ופסחה על הרוב הגדול של הילידים, אבל בדרכה היא הטעימה עד כמה לאימפריה אין צורך בגבולות קבועים או סופיים.
גם הצרפתים וגם הפורטוגלים סירבו לחשוב את מושבותיהם ל'מושבות'. הן היו 'מחוזות מעבר לים' (ultramar, בפורטוגלית). הפורטוגלים דבקו בהעמדת הפנים הזו עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר האימפריה הקולוניאלית שלהם קרסה. אשר לצרפתים, שיירי האימפריה שלהם - איים קטנים בים הקריבי, באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט - מוסיפים להיות 'מחוזות מעבר לים', עם זכויות מלאות ועם צירים בפרלמנט בפריז.
אימפריות לא יכלו להיות אלא רב-לאומיות. באמצע המאה ה-19, האימפריה ההבסבורגית נשלטה מווינה בידי שושלת גרמנית וביורוקרטיה גרמנית. אבל הגרמנים היו רק חמישית מאוכלוסייתה. 40% היו סלאבים. כמעט ששית היו איטלקים.
הרב-לאומיות לא ציינה בהכרח סובלנות ופלורליזם, אבל הפקיעה מן המדינה כל התיימרות לאומית. המכנה המשותף היחיד היה הקיסר. לגבולות האימפריה היה תוקף צבאי ומדיני, אבל לא תוקף אתני. היא ניסתה להרחיב את גבולותיה אפילו בזמנים של חולשה ושל שקיעה, מפני שזה היה הגיון קיומה. אקט ההתפשטות האחרון של ההבסבורגים, אשר החיש את קיצם, היה סיפוח בוסניה, שהייתה סלט אתני מעוור של מוסלמים, של סלאבים מזרחיים ושל סלאבים מערביים וגם קצת יהודים.
גנבי האיים
האימפריות גנבו מכל הבא ליד. העשור האחרון של המאה ה-19 עמד בסימן גניבה סיטונית של איים. לצרפתים בא על מדגסקר, שהייתה ממלכה עצמאית. הם מצאו תירוץ לפלוש ולספח. לאחר הפגנת שרירים רצחנית, הם כבשו את עיר הבירה ב-1895, והפילו את המלכה. כמעט באותו הזמן עצמו, בהפרש של חודש, היפנים השתלטו על טייוואן.
שנתיים קודם, מתיישבים אמריקאים שזה מקרוב באו גנבו את איי הוואי, אף כי ארה"ב הכירה בעצמאותה של ממלכת הוואי, וקיימה איתה יחסים דיפלומטיים. הוואי הפכה קרש קפיצה להתפשטות האמריקאית באוקיינוס השקט. ב-1898, האמריקאים אסרו מלחמה על ספרד, כדי להבטיח את חרותה של קובה. הם ניצלו את ההזדמנות וכבשו גם את המושבה הספרדית הרחוקה מאוד של הפיליפינים, בקצה השני של האוקיינוס. הם גם שילשלו אל כליהם את פוארטו ריקו, בים הקריבי, ואת גואם, בדרך לאסיה. בשני האחרונים הם שולטים עד עצם היום הזה.
היפנים הגיעו באיחור למשחק האימפריאלי, אבל הם הצטרפו במלוא המרץ. ב-1910 הם בלעו את כל קוריאה. מעניין מה שקרה כאן: איש לא חשב את פלישתם לקוריאה, שהייתה ממלכה עצמאית, לאקט בלתי נסבל של תוקפנות. אבל כאשר הם התחילו את פלישתם המסיבית לסין, רבע מאה אחר כך, הם מצאו את עצמם מוקעים ומנודים. האמריקאים הטילו עליהם עיצומים, והדרך נסללה אל מלחמת העולם השנייה בזירת האוקיינוס השקט.
הי, דרומה, אמרה ארה"ב
מדוע פלישות ופריצת גבולות היו נסבלות לחלוטין בסוף המאה ה-19, אפילו בתחילת המאה ה-20, אבל חדלו להיות כאלה עשר שנים אחר כך? זו אינה שאלה אקדמית. היא מציינת תפנית היסטורית מופלגת: התייצבות של גבולות וכינון משטר בינלאומי חדש של לגאליות.
ארה"ב ורוסיה התפשטו במהירות מסחררת במאה ה-19. תוחלת החיים של התפשטותן הייתה גדולה לאין שיעור יותר מזו של בריטניה ושל צרפת, מפני שבניגוד למעצמות האירופיות, האימפריות שלהן לא היו מעבר לים, אלא היו קשורות אליהן ברצף טריטוריאלי. לא הרי מושבה באוקיינוס רחוק כהרי מושבה ליד הבית.
בתוך מאה אחת כל אחת מהן כבשה יבשת שלמה. שתיהן התייצבו על גדות אוקיינוס, הרחק מנקודת המוצא של התפשטותן. רוסיה השתרעה לרוחב 13 אזורי זמן. ארה"ב הסתפקה בשלושה, עם שתי שלוחות מערבה, אבל חשבה על יותר.
ארה"ב התפשטה במלחמות מקומיות, נגד ילידים 'אינדיאנים', ובמלחמה חיצונית, נגד מקסיקו. זו האחרונה, בנקודת האמצע של המאה ה-19, העניקה לה בעלות על אלה הנקראות עכשיו טקסס, ניו מקסיקו, אריזונה, נוואדה, קולורדו וכמובן קליפורניה. חצי מקסיקו נפלה בידיהם. הכיבוש והסיפוח היו אקטים ברורים של תוקפנות, אבל בזמן ההוא כל דאלים גבר. כך שורטטו גבולות.
גם הגבול החדש לא היה טבוע בחותם של קדושה או של סופיות. רבים בארה"ב, כולל מנהיגים פוליטיים בכירים, הניחו שהיא תוסיף ותתפשט דרומה, אולי אפילו עד הקצה הדרומי של דרום אמריקה. ב-1904 היא התחילה לכרות את תעלת פנמה, 5,000 ק"מ מגבולה הדרומי. אילו ניתן לה יותר זמן, נניח 50 שנה, אפשר שהיא הייתה מספחת את מלוא מקסיקו ואת מיצר היבשה של אמריקה המרכזית. איש לא היה מאיים לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם, בעיקר מפני שלא היה או"ם. לא היה משטר בינלאומי שהתיר ואסר, וטריטוריות היו נרכשות בכוח הזרוע או באיומים.
שלום עלי אדמות
זה השתנה באופן כה דרמטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, מפני שבן לילה קרסו אימפריות אירופיות ועל הריסותיהן קמו מדינות לאום. הציונות אגב התבוננה, התרשמה והפנימה. היא הייתה תנועה אירופית, ואירופה הייתה מקור החיקוי וההשראה שלה.
מטרתן המוצהרת של המדינות החדשות הייתה לכלול את כל בני הלאום בגבולות המדינה החדשה. אמנם הדמוגרפיה והגיאוגרפיה הקשו על התהליך. למשל, בגבולות פולין, שהתחדשה לאחר 125 שנה, שליש האוכלוסייה לא היו פולנים, וחלק ניכר מהם לא רצו להיות פולנים; ומיעוטים גדולים ועוינים, לפחות פוטנציאלית, נמצאו גם במדינות חדשות נוספות.
אבל המדינות החדשות נולדו על יסוד ההנחה של קביעות גבולותיהן, פלוס-מינוס, עם משאלי-עם קטנים להסדרת אי הסכמות. אנחנו יודעים כמובן מה קרה לגבולות האלה. הרוסים-סובייטים ממזרח, והגרמנים ממערב, שנאו את הגבולות החדשים, וחתרו לביטולן של אלה שהתחילו להיקרא 'מדינות ורסאי', על שם הסכם השלום שיצר אותן.
האדריכל של הסדר החדש באירופה היה וודרו ווילסון, הנשיא האידיאליסטי (והגזען) של ארה"ב. הוא חשב את ההגדרה העצמית לעמים קטנים ומדוכאים הן לביטוי של הגינות ושל אנושיות והן לאמצעי לכינון שלום עלי אדמות. הוא אמנם התבדה, אבל העיקרון שיצר עומד בתוקפו עד עצם היום הזה. האו"ם הוא הביטוי העליון שלו. יש בו כמעט 200 חברות, שאחדות מהן מונות רק כמה אלפי תושבים. הן נאחזות בחוקים ובאמנות, כדי להצדיק את שיורן וכדי לתבוע הגנה בינלאומית על ריבונותן.
עדיין יש תוקף מיוחד לטענה, שארץ "מפירה את אמנת האו"ם", כאשר היא פוגעת בארץ אחרת. ארצות אמנם חוזרות ומתעלמות מן האו"ם, אבל לא בקלות. הן זקוקות לתירוצים, והן יודעות שיתכנו תוצאות לא נעימות להפרת האמנה, כמו למשל עיצומים, או צווי מעצר בינלאומיים, או נזק לא הפיך ליחסי הציבור שלהן.
חבר הלאומים התחיל להעניש "תוקפנות" נגד גבולות מוכרים בחומרה מיוחדת בשנות ה-30. יפן נענשה על פלישתה לסין, בייחוד לאחר 1937. היא לא הבינה את חטאה. סוף סוף היא חטאה עוד קודם, ולא נענשה. איטליה נענשה על פלישתה לחבש (כפי שאתיופיה נקראה אז) ב-1935. על מה המהומה? איש לא מחה ברצינות כאשר האיטלקים כבשו את לוב ב-1912, וניהלו בה מערכת דיכוי פראית. הבדל חשוב אחד היה שסין וחבש היו חברות בחבר הלאומים, ונהנו לכאורה מהגנה על זכותן להגדרה עצמית. בזמן הפלישות לקוריאה וללוב לא היה חבר הלאומים.
המשותף ליפן, לאיטליה וגם לגרמניה היה שהן הצטרפו אל המשחק האימפריאלי זה מקרוב. לטעמן, לא ניתן להן די זמן לממש את מה שהאמריקאים קראו "הייעוד המפורש" (manifest destiny). ארה"ב התחילה להתפשט מאה שנה לפני שיפן, איטליה וגרמניה נכנסו לתחרות האימפריאלית. המאחרות בנשף נאחזו אנרגיה עצבנית, ורצו למלא את החסר. בעיניהן, ארץ ללא מושבות הייתה כמעט בלתי ראויה לתשומת לב. אפילו להולנד הקטנה היו מושבות ענקיות סמוך לקו המשווה, מדרום מזרח אסיה עד הים הקריבי. לבלגיה הייתה מושבה ענקית באפריקה המשוונית. דנמרק שלטה באיסלנד ובגרינלנד. גם העצבניות ההן רצו את מקומן תחת השמש. תבוסתן עזרה למסד נורמה חדשה של גבולות בטוחים ומוכרים.
המעצמות שוחרות הנקם
הניסיון לייצב גבולות אירופיים קדם בהרבה לאו"ם, כמובן. הוא התחיל באופן מאורגן באמצע המאה ה-17, וחזר ונשנה עד תחילת המאה ה-20. בהכרח, הניסיון הזה היטיב עם אחדים, ואכזב אחרים. אבל האכזבה הגדולה ביותר הייתה זו של 1919, ועל כתפיה הופיעו שורה של מדינות שניתן להן הכינוי הקיבוצי 'רוואנשיסטיות', לשון revanche; המעצמות שוחרות הנקם, הרוצות לחזור ולכונן את גבולותיהן ההיסטוריים, או הטבעיים, או פשוט אלה שקדמו לתבוסתן במלחמה. גרמניה הנאצית הייתה הדוגמה הקלאסית, אבל לא היחידה. הרוסים, ההונגרים, הבולגרים, האיטלקים חשבו שההיסטוריה רימתה אותם, והם רצו תיקון ופיצוי, והיו מוכנים לקחת בכוח מה שהיה שלהם. גם הטורקים חרקו שיניים, אבל למרבה המזל עמד בראשם גנרל ותיק מלחמות, אטאטורק, שידע את המחיר; והואיל וידע, הוא שנא הרפתקאות ואסר אותן.
הרוואנשיסטים המיטו אסון כבד על אירופה ועל העולם. עצם המושג הזה, רוואנשיסטים, הפך לגידוף בעגה הסובייטית לאחר מלחמת העולם השנייה. הסובייטים חזרו והטיחו אותו במערב גרמניה. למרבה האירוניה, 80 שנה אחר כך, הרוסים הם הרוואנשיסטים לעילא ולעילא, החותרים בגלוי לשינוי מסיבי של גבולות.
המאה ה-19 הסתיימה
ישראל קיבלה את גבולותיה בתהליך מסובך, שהתחיל בשתי-גדות-לירדן, התכווץ לימים עד מדינה יהודית בשרון (ועדת וודהד, 1938), התרחב להחלטת החלוקה (1947), והתרחב פעם נוספת לגבולות שביתת הנשק של 1948.
ישראל היא אחת החברות המעטות באו"ם, הנמנעות מלהודיע פורמלית את גבולותיהן, או חולקות על תוקפם של גבולות קיימים. בחברה הזו אפשר למצוא גם את סרביה, השוחרת קרטוגרפיה חדשה של מערב הבלקנים. סין מסרבת להכיר בגבולה הקיים עם הודו, יצאה פעם אחת למלחמה לשינויו (1962), ומפיחה מדנים לכל אורכו; היא גם מסרבת להכיר בריבונותן של שכנות ימיות בים סין הדרומי, ושולחת פטרולים אגרסיביים נגדן; והיא עומדת על זכותה לבטל את האוטונומיה של טייוואן, המדינה הסינית הדמוקרטית היחידה מאז ומעולם.
תלונות על גבולות מעמידות את המתלוננות במקום לא טוב באמצע. סין אולי אינה צריכה לחשוש מפני מקום כזה, אבל ישראל וסרביה צריכות גם צריכות. הלגיטימיות שלהן עומדת במבחן. הסרבים רוצים למחוק את קוסובו ולפרק את בוסניה-הרצגובינה, אולי גם את קרואטיה. זה יוכל להתרחש אם בכלל רק במהלך מלחמה כל-אירופית. סרביה משחקת באש. כיוצא בזה גם ישראל, במיוחד לנוכח הקריאות המוטרפות ליישב את עזה ואת דרום לבנון ולנוכח הפרעות של נוער הגבעות בכפרים פלסטיניים.
קריאת התיגר על לגיטימיות מניבה קריאת תיגר נגדית. כאשר ארץ פוטרת את עצמה מן הצורך לכבד גבולות בינלאומיים מוכרים היא מסתכנת באובדן הלגיטימיות של גבולותיה. הבה נזכור שהמאה ה-19 הסתיימה זה כבר. אי אפשר עוד לגנוב איים ולפרוץ גבולות מבלי לשלם מחיר גבוה.