רק 18% מהמבוגרים חיים בשכירות / צילום: ap, Ariel Schalit
דווקא בשבוע של הורדת דירוג אשראי ופרסום נתונים לא מחמיאים, התפרסם דירוג אחר בו אנחנו לגמרי מצטיינים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה כי בישראל חיים 1.25 מיליון תושבים בני 65 ומעלה, 12.9% בלבד מתושבי המדינה. כמה זה חריג? ביפן, שם מוכרים יותר חיתולים למבוגרים מלתינוקות ומגדלים יותר חיות מחמד מילדים, אחוז בני ה-65 ומעלה עומד על 29%. בגרמניה, איטליה וצרפת, השיעור עומד על 22%-23%. ואם תוציאו מהמשוואה את משפחות המהגרים, הנתונים קופצים.
● WSJ | בני ה-60 באמריקה ניצבים בפני סכנה כלכלית
● קרובים לגיל 44 או 60? כדאי לכם להכיר את המחקר הזה על זיקנה
נוכח האתגרים הכלכליים הגדולים בפתח, העובדה שיש פה פירמידת גילאים שפויה בהרבה, מאסה קריטית של צעירים במעגל העבודה שיכולים לתמוך באותם זקנים, היא פרמטר כלכלי קריטי לא פחות ממונחים כלכליים כמו יחס חוב-תוצר או גירעון ממשלתי. היא גם תזכורת חשובה לכך שאנחנו לא פעם מגזימים בנהי על שיעור הילדים שגדלים פה. נשאר רק לדאוג שהם יזכו לחינוך הנכון, שיכניס אותם בזמן למעגל העבודה ויהפוך אותם לנכס ולא לנטל.
אבל עד כאן הבשורות הטובות. לא בגלל הזקנים של היום, שיהיו בריאים עד 120, אלא בגלל כל האחרים, שיהיה להם קשה בהרבה להזדקן פה בכבוד הראוי.
תסתכלו למשל על נתוני הדיור של היום, ותחשבו על המבוגרים שיחיו פה עוד כמה עשורים. לפי הלמ"ס, רק 18% מבני ה-65 פלוס בישראל גרים היום בשכירות, לעומת 35% מהצעירים יותר ו-58% מהישראלים עד גיל 34. כמה מאותם צעירים יגיעו גם הם לגיל פרישה עם דירה בבעלותם? ודאי שהרבה פחות מהנתונים העכשוויים. המדינה עצמה, נוכח מחירי הדיור הגבוהים, מעודדת אותם לחשוב על פתרון של שכירות ארוכת טווח.
כמודל כלכלי זו גם עצה לא רעה בכלל - ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שההון העצמי שלהם יכול להניב תשואה גבוהה יותר במסלולים אחרים, לו ישכב שם במשך עשרות שנות חסכון (במקום תשלום משכנתה) - אבל קשה להבטיח שהם אכן ישמרו את הכסף התופח בריבית דריבית עד לאותו יום סגריר, שבו הוצאה גם על שכירות כבר תהיה להם הרבה יותר בעייתית.
הטיולים יתחלפו בדאגה לתרופות
כדאי גם לקחת בחשבון שרבים מאותם צעירים שדווקא כן יקנו דירה, ויהיו משוחררים מעול השכירות בגיל הזהב, עלולים למצוא את עצמם בערים ובשכונות שפחות נעים להזדקן בהן. בפרבר מרוחק, כי אלה מוקדי הבנייה והביקוש בעשרות השנים האחרונות, המשופע כנראה בגני ילדים או בתי ספר מתרוקנים (כי כולם היו דומים להם גם ביום שבו באו לגור), אבל כזה שהדרך ממנו להצגה או לסרט, או לחילופין לבית מרקחת או חלילה לבית חולים, לא ממש סימפטית.
בנוסף, העלייה בתוחלת החיים היא כמובן חרב פיפיות. ב-30 השנים האחרונות, מי שהגיע לגיל 65 "זכה" בעוד כ-5 שנות חיים בממוצע. תוחלת החיים בגיל 65 עומדת כיום על 20.3 שנים לגברים ועל 22.9 שנים לנשים, לעומת 16 ו-17.9 שנים בהתאמה בשנת 1993. והמגמה לא צפויה לעצור, כולל העלות הגבוהה למי שירצה להזדקן בכבוד. ובהנחה שמדובר בשנים רבות ללא הכנסה שוטפת מעבודה, מדובר באתגר מפחיד. חלומות על טיול בחו"ל יתחלפו בחלום צנוע לממן תרופות שיהפכו את החיים לסבירים.
הפנסיה לבדה לא תספיק
ומה המדינה תחזיר לנו בתמורה לעשרות שנות עבודה? "בשנת 2036 קרן הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן, וללא מימון נוסף או החזרת הכספים שנלקחו לאוצר המדינה - המוסד לביטוח לאומי לא יהיה מסוגל לשלם את מלוא התחייבויותיו", נכתב בדוח האקטוארי האחרון שפרסם ביטוח לאומי, שהקדים את מועד "פשיטת הרגל" של המוסד ב-8 שנים. זה לא אומר שהמדינה לא תמצא מקור להשלמת החסר, אבל זה בוודאי יבוא על חשבון דברים אחרים.
נכון שהחל מ-2008 מדינת ישראל מחייבת אותנו גם לחסוך לפנסיה בעצמנו, ובקרנות השונות מונחים כבר כ-2.5 טריליון שקל (פנסיה, ביטוחי מנהלים וגמל), אבל לא רק שאין שום ודאות שזה יספיק, בשבוע האחרון כולנו הבנו שהכסף לא לגמרי בטוח. כשהמדינה תזדקק לכסף, מדובר במקור זמין ומפתה לחתוך ממנו קופון.
ואחרי הכול, בשורה התחתונה, מותר גם להיות אופטימיים. הדברים נכתבים כשהצרות רחוקות, כששיעור בלתי נתפס של 88% מבני ה-65 ומעלה אמרו ללמ"ס שהם "מרוצים מחייהם", וכשביתר מדינות המערב מדובר בצרות גדולות פי כמה. לנו יש הרבה יותר זמן להתאפס ולחזור לעצמנו.
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה. שנה טובה.
כוכבי השבוע
מצוין: מלחמות פנימיות מסוכנות יותר
חרם על ישראל? חשש להשקיע באזור מלחמה מדמם? דו"ח תעשיית ההייטק של IVC ולאומיטק חשף השבוע כי ברבעון השלישי של 2024 גויסו פה 2.43 מיליארד דולר ב-99 סבבים. מדובר בגידול של 40% בהיקף הגיוסים ובעלייה של 8% במספר הסבבים, לעומת הרבעון המקביל של 2023. בתשעת החודשים הראשונים של השנה היקף גיוסי ההון עמד על 7.22 מיליארד דולר, גידול של 32% לעומת היקף הגיוסים בתקופה המקבילה.
אז נכון שבשנה שעברה הרפורמה המשפטית הבריחה מפה כספים רבים, אבל לפחות נדמה שהמשקיעים סבורים שמהצרה ההיא נפטרנו בטווח הנראה לעין. עוד תזכורת לכך שמלחמות מבחוץ מסוכנות פחות מקרע וריסוק פנימיים.
ומעבר לכך, אחרי השבועיים האחרונים, בהם הטכנולוגיה הישראלית הוכיחה עליונות כמעט בלתי נתפסת, מותר בהחלט לצפות שגם המשקיעים ברחבי העולם ירצו לחבור ולהצטרף אפילו יותר למקור ההצלחה.
בלתי־מספיק: מודי'ס - לא נעים, לא סוף העולם
הבשורה הכלכלית העגומה של השבוע היא הורדת דירוג האשראי של ישראל ב-2 מדרגות על ידי חברת מודי'ס, שהובילה אותנו לקבוצת ה-B, הרמה הנמוכה ביותר מאז החלו לדרג אותנו ב-1995. אבל אחרי שהאבק שקע, ואחרי שהבורסה עלתה ביותר מאחוז ביום שאחרי ההודעה הקשה, צריך לחזור לפרופורציה. לא נעים, אבל לא סוף העולם.
כשחברות דירוג האשראי מותקפות לא פעם, הן טוענות להגנתן שהדירוג הוא בגדר דעה בלבד. לכן הן חוסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שמבטיח חופש ביטוי. כך הן התחמקו למשל מאחריות לאחר קריסתה הגדולה של חברת האנרגיה אנרון לפני יותר משני עשורים, כשלא ראו שום דבר ולא הורידו לאנרון את הדירוג המושלם.
ואם זו "דעה", אתם מבינים בעצמכם למה גם מוכרחים לקחת אותה בעירבון מוגבל. לא להיות זחוחים, אבל להוציא את הראש מהאדמה. מי שחי פה יודע שננצח. אין ברירה.