מיקי לוי, יש עתיד (מהדורת חמש, i24 News, 22.8.24) / צילום: דני שם-טוב, דוברות הכנסת
ישראל נכנסה לשלב חדש במלחמה, רגע מציון שנה לתחילתה. לפני ששלב זה התחיל, היו מי שחשבו שישראל נכנסה אליו זה מאוחר מדי: "עוד כשל - מדינת ישראל לא הגיבה כפי שצריך להגיב לאיומי החיזבאללה", אמר ח"כ מיקי לוי ב-i24 News. "אף פעם, אבל אף פעם, לא נגררנו. תמיד יזמנו, ואנחנו פה נגררים והתשלומים הם תשלומים כבדים מאוד".
● למגוייסים בצו 8 אין איך להגיע לצפון ובמשרדי הביטחון והתחבורה מגלגלים אחריות
● בניר עוז מגייסים כספים ממקורות פרטיים, בוחרים אדריכלים ואוספים את השברים
אז יהיו מי שיגידו שמוטב מאוחר, אבל דבריו של לוי כן מעלים את השאלה: כיצד התהוותה תפיסת הביטחון של ישראל? האם היא יזמה או נגררה? דאגה להגיב בהתאם או נרתעה מעימות צבאי? יצאנו למסע היסטורי.
תקופה ראשונה: קיר ברזל
לצורך הכתבה נעזרנו בספרו של פרופ' אלוף (מיל') יצחק בן-ישראל, "תפיסת הביטחון של ישראל". הוא מחלק את התגבשות תפיסת הביטחון לשלוש תקופות. הראשונה התחילה עוד בימי היישוב, לאחר מלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי. הערבים היוו אז רוב בארץ ישראל, וב-1920-1921 הם יזמו פרעות אלימות נגד היישוב, הידועות כמאורעות תרפ"א.
בתגובה לפרעות, ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי כתב את מאמרו הידוע "על קיר הברזל", שפרש את תפיסת הביטחון שלו, אותה ניתן לתמצת בציטוט: "יכולה ההתיישבות להתפתח בחסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסייה". הכוונה, כך בן-ישראל, היא שכדי שהיישוב היהודי יוכל לשרוד, יש צורך שערביי ארץ ישראל וארצות ערב יבינו שאין ביכולתם להשמיד את היישוב בכוח הזרוע. זה ייעשה באמצעות מחסום תודעתי בלתי-עביר, "קיר הברזל".
הרעיון הזה חלחל לחברה היהודית בארץ ישראל וקנה בה אחיזה רחבה. אחד מאלו שהושפעו רבות מהמאמר הוא יריבו המר של ז'בוטינסקי - שבהתאם מעולם לא טרח לתת לו קרדיט - דוד בן גוריון. לפי בן-ישראל, בן גוריון תרגם למעשים את תפיסת קיר הברזל, גם אם צעדיו נתנו לה ביטוי מעט שונה מזה שאליו כיוון המנהיג הרוויזיוניסטי.
ב-1947 בן גוריון קיים "סמינר" על תפיסת הביטחון בה המדינה העתידית צריכה להחזיק. הוא וחבריו הבינו כבר בשלב זה שישראל תהיה בעמדת נחיתות אל מול מדינות ערב בכל הקשור לכוח העמידה, כלומר היכולת להחזיק לאורך זמן, בשל הנחיתות המספרית ממנה סבל היישוב. לכן, הרעיון היה להביא על חשבון כוח העמידה "כוח מחץ" שישרת את הכוח הצבאי הזמין, יעביר במהירות את הלוחמה לשטח האויב ולהכריעו במהירות. התקווה הייתה שאחרי כמה הכרעות מהירות שכאלה הצד הערבי יוותר על רצונו להשמיד את ישראל במהלך צבאי וילמד להשלים עם קיומה. עם זאת, היה ברור שבכל זאת יש צורך בכוח עמידה כלשהו - בעיקר מבחינה כלכלית וחברתית - ולכן הוסקה המסקנה שיהיה צורך להסתמך פחות על צבא סדיר ויותר על כוחות מילואים.
תקופה שנייה: הרתעה, התרעה, הכרעה
השלב הבא בתפיסת הביטחון התחיל עם קום המדינה. בן-ישראל מסביר שהאויב המרכזי הפסיק להיות השכן הפלסטיני והפך למדינות ערב. הן, כאמור, נהנו מיתרון מספרי ושאפו להשמדתה של המדינה הצעירה. לכן היה צורך בתפיסת ביטחון ייחודית למצב.
ב-1953 בן גוריון, אז כבר ראש הממשלה ושר הביטחון, יצא לחופשה בת שלושה חודשים שבסופם הוא כתב את מסמך "18 הנקודות", שהיה לדבר הקרוב ביותר של ניסוח תפיסת ביטחון מסודרת. המסמך נקרא כך על שם 18 הסוגיות שבן גוריון העלה בו. הוא הוצג לחברי הקבינט, ולפי אלוף (מיל') יעקב עמידרור היה מדובר בסקירה מקפת - שכללה התייחסות גם לאספקטים רעיוניים וחברתיים - אך לא כזו שחרגה מהערכת מצב רב-שנתית אישית.
ועדיין, היה מדובר בנקודת ציון חשובה ומשמעותית בעיצוב אסטרטגיית הביטחון של ישראל. תפיסת הביטחון כללה חמישה יסודות: יתרון איכותי קונבנציונלי, הרתעה גרעינית, יחסים מיוחדים עם מעצמה (צרפת, ארצות הברית), עליונות טכנולוגית וכלכלית וכמו כן חוסן לאומי שיבוסס, בין היתר, על עלייה וקשר עם העם היהודי בתפוצות.
כדי להשיג את כל אלו, עוצבה ההתנהגות של חתירה לתקופות ארוכות של שקט ודחייה ככל הניתן של עימותים צבאיים, ובהינתן הצורך לחתור להכרעה מהירה ככל האפשר. תפיסה זו כונתה מאוחר יותר "משולש הביטחון", שמורכב מ"הרתעה, התרעה, הכרעה". כלומר, יכולת להרתיע את האויב מפני כניסה לעימות צבאי כדי למנוע מלחמה, מסוגלות להתריע מפני עימות מעבר לפינה והכרעה מהירה כדי להגיע לסיום מהיר של המלחמה. ככל הנראה, את הדוגמאות הטובות ביותר למימוש של תפיסת הביטחון הזו ניתן לראות במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים.
תקופה שלישית: תוספת ההתגוננות
"תפיסת הביטחון שעוצבה על ידי ראשי המדינה עם הקמתה", כותב בן-ישראל, "הוכיחה בסופו של דבר את עצמה מעל לציפיותיהם". מדינות ערב אולי היו מסוגלות להשתקם כדי לצאת לסבבים נוספים, אבל ישראל בנתה מכונת לחימה קונבנציונלית מספיק חזקה כדי שהמלחמות יסתיימו בהכרעה לטובתה. כך היה גם במקרים של הפתעה גמורה עבורה, כמו מלחמת יום כיפור. התיאבון לצאת למלחמות נוספות מצד מדינות אלו פחת משמעותית.
למרות שתפיסת הביטחון הזו הייתה הצלחה, היא מעולם לא נוסחה באופן רשמי או מחייב, ובהתאם היא גם מעולם לא אושרה על ידי ממשלה כלשהי. אחרי פרישתו הסופית של בן גוריון מהחיים הפוליטיים היו ניסיונות לעשות כן על ידי האלוף אברהם טמיר, שהיה ראש אגף התכנון של צה"ל ובהמשך עוזרם של שרי הביטחון עזר ויצמן ואריאל שרון.
אבל מהר מאוד התברר שישנו איום חדש: ארגוני הטרור. לא היה מדובר עוד בהתמודדות עם מדינה שלה יש צבא מסודר וטריטוריה ברורה, אלא בארגונים סמי-צבאיים נוסח חיזבאללה (ובהמשך חמאס בעזה), שלא תמיד שולטים בשטח מוגדר. הדבר הביא לצורך לשנות את איום הייחוס ואת הפרדיגמה הכוללת של צה"ל.
ב-1986 ועדת משנה של ועדת החו"ב חיברה דוח שביקר את הממשלות השונות, שנמנעו מגיבוש תפיסת ביטחון שתתאים לאיום החדש. לכן, הניסיון לחבר תפיסת ביטחון מעודכנת הגיעה מהדרג הצבאי. ב-1994 הרמטכ"ל דאז אהוד ברק כתב את "עיקרי תפיסת הביטחון". מסקנתו העיקרית הייתה שכבר אין קונצנזוס פוליטי לגבי שאלות הביטחון הלאומי, ולכן יש צורך בתפיסת ביטחון שתתוחם בין תחילתה לסיומה של המלחמה. פירוש הדבר היה התמקדות בבניין הכוח מבלי לדון במדיניות. מספר שנים לאחר מכן שר הביטחון איציק מרדכי עשה ניסיון נוסף לנסח תפיסת ביטחון, שקיבל ביטוי בחמישה כרכים שמעולם לא הוצגו לקבינט.
תפנית הגיעה תחת שר הביטחון לשעבר שאול מופז. ב-2004, בהסכמת רה"מ אריאל שרון, הקים ועדה שתגבש מחדש את תפיסת הביטחון, בראשה עמד השר לשעבר דן מרידור. הוועדה עבדה ביסודיות במשך שנה וחצי, ובסופו גיבשה מסמך שרובו נשאר חסוי. זה הוגש למופז לקראת סיום תפקידו ב-2006, ואף הוצג אישית לרה"מ בפועל אהוד אולמרט ולאחר מכן בקבינט, אך מעולם לא נערכה עליו הצבעה כך שמעולם לא אושר פורמלית.
עם זאת, בפועל חלק מרכזי בו אומץ: הוספת "צלע רביעית" למשולש הביטחון - התגוננות. ההבנה הייתה שהעורף הפך לחלק מרכזי בזירת המלחמה, ולכן יש לקיים מאמצים ביטחוניים, בראייה לאומית רחבה, להגן על האוכלוסייה ועל התשתיות האסטרטגיות. ההתגוננות לא תורמת רק להפחתת הפגיעה בעורף, אלא גם להרתעה, לתחושת הביטחון ולמרחב התמרון המדיני. ההתגוננות הזו כוללת הגנה אקטיבית ופסיבית, הגנת גבולות ואבטחת נכסים רגישים.
תקופה רביעית: אחרי 7 באוקטובר
כעשור לאחר יציאת הספר של בן-ישראל קרה אירוע ששינה את המציאות בישראל: טבח ה־7 באוקטובר. פרופ' אורי בר יוסף, שספרו "מעבר לקיר הברזל" יצא בינואר האחרון, כתב שארבעת המרכיבים בתפיסת הביטחון הישראלית "כשלו לחלוטין: ההרתעה לא הרתיעה, ההתרעה לא התריעה, ההגנה לא הגנה וההכרעה בוששה לבוא". עוד הוא הוסיף ש"תפיסת הביטחון, המתבססת רק על עליונות צבאית, פשטה את הרגל". לכן, הוא מסיק, תוספת כוח לצה"ל היא לא התשובה.
רס"ן קים בר, ראש מדור פיתוח ידע מערכתי במרכז דדו, מסבירה שתפיסת הביטחון "לרוב מכילה התבטאויות או נושאים ממלכתיים, שאינם נגועים בפוליטיקה או בדת בצורה חריגה". אבל מאז חלה תמורה בעניין: אלמנטים דתיים "משפיעים על סדר היום הציבורי והמדיני באופן משמעותי". באופן דומה, ניתן לראות את מגמת "ההקצנה הדתית והפונדמנטליזם אצל אויבינו, אשר החלה משנות השבעים, בייחוד בעולם השיעי, ואצל הסונים הקיצוניים. מגמת ההקצנה הדתית באה דווקא בניגוד למגמת החילוניות המערבית, ויכולה להיות מעניינת לניתוח בהקשרי שיתופי הפעולה הבינלאומיים של מדינת ישראל, שבחלקם נפגמים לאור התבטאויות של גורמי דת קיצוניים".