אל''ם (במיל') מעין לינר / צילום: דובר צה''ל
אל"מ מעיין לינר לא דמיינה שבשנה האחרונה לשירותה הצבאי, שנמשך מעל לשני עשורים, היא תתמודד עם האתגרים התפעוליים, הניהוליים והנפשיים הכי קשים שחוותה בחייה. אבל אז הגיע ה־7 באוקטובר, וכראש מחלקת שיווק והעתקת מחנות (שוה"ם) ותשתיות בצה"ל היא מצאה את עצמה בלב העשייה לרווחת הלוחמים והמילואימניקים בשדה הקרב ומחוץ לו - החל משיפוץ כל המוצבים והבסיסים שנפגעו, דרך אספקת מכולות ממגונות וממוזגות לחיילים בצפון והקמת מחנות זמניים לגדודים שנמצאים בהפוגות בין הקרבות וכלה בשיפור תנאי השטח של הלוחמים בעזה, בעזרת מקלחות ניידות, מזגנים ואפילו מכונות כביסה.
● ראיון | השריונר שהפך לדיפלומט של צה"ל: "למרות החשש מאיראן, מדינות האזור רוצות להתקרב לישראל"
● מנכ"ל נת"ע היוצא בראיון פרישה בלעדי: "אין לי מילה רעה לומר על קודמיי, למעט שהם לא ידעו מה הם עושים"
● בצה"ל שמו סוף למנגנון התרומות הענק של ציוד צבאי: מה גרם לשינוי המדיניות?
"אחד האתגרים הכי גדולים שהיו בעולם התשתיות, בטח בגזרה הדרומית, זה שלא היינו ערוכים בשום צורה ודרך להיקפים כאלה של הכוחות שהגיעו דרומה, ולמשך כזה של מלחמה. בכל תרגיל אפשרי כמות הסד"כ לא הגיעה לכמות בפועל שהגיעה למרחב ב־7 באוקטובר", היא מספרת. "היינו צריכים לייצר פתרונות יש מאין למגורים ולשהייה ממושכת במרחב. תוך שבועיים יצאנו לרכש מטורף של דברים שלא רכשנו בעבר ושלא ידענו אם יפתרו את הבעיה, כמו אוהלים מתנפחים מחו"ל בכמויות מטורפות. הם התבררו כפתרון מעולה. יש לנו היום בדרום ערי אוהלים של גדודים שלמים, עם חדר אוכל ענק מתנפח ותשתיות מטורפות שלא דמיינו".
"מקלחות ושירותים במבנים מתנפחים"
לינר החלה את שירותה הצבאי לפני כ־26 שנים כמכ"ית בנים, מפקדת מחלקה וקצינת מבצעים. לאחר מכן שימשה בין היתר כקצינת מבצעים של המרכז לאימוני יבשה (מל"י) בתקופת מלחמת לבנון השנייה. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד, שדרש ניהול של כל שטחי האש באימונים. בהמשך שימשה כראש מדור תכנון אימונים ביבשה, רמ"ד כוננות בחטיבת המבצעים בבור בתקופת מבצע עמוד ענן, וכעוזרת של מפקד זרוע היבשה דאז יואל סטרייק.
אל עולמות התשתיות והתכנון הגיעה כמעט במקרה, כאשר הצטמצמה הפירמידה ביחידות השדה שבהן שירתה, ורוב התפקידים מעליה אוישו על ידי גברים שהגיעו מרקע קרבי. החיפוש אחר תפקיד משמעותי מחוץ ליחידות השדה, הוביל אותה להתמודד על תפקיד ראש מחלקת שוה"ם ותשתיות מול חמישה קצינים גברים, מגד"ים לשעבר ובכירים מעולמות התכנון. "לא האמנתי שאני אקבל את התפקיד", היא מודה. אבל היא קיבלה, והפכה להיות האישה הראשונה שמילאה את התפקיד הזה בצה"ל.
המשימות הראשונות שנחתו על שולחנה היו פרויקטים לאומיים של העתקת מחנות צה"ל לנגב, בהיקפים של מיליארדי שקלים. במקביל היא הייתה אחראית על שיפוצים, בנייה והקמת תשתיות של מבנים בכלל מוצבי ובסיסי צה"ל. "מיפינו את כל המוצבים ובחנו כל פעם מוצב אחר ששיפצנו", היא מספרת.
המלחמה עצרה את כל השדרוגים והפרויקטים. אל"מ לינר הפכה בין לילה לאישה שאחראית על שיפוצי הבסיסים שנפגעו באוגדת עזה ועל אספקת מגורים ותשתיות ללוחמים בשטח ולגדודי המילואים שגוייסו. בחודש שעבר היא סיימה את תפקידה לאחר שנה מאתגרת במיוחד.
"הימים הראשונים למלחמה היו מאתגרים במיוחד", היא אומרת. מאות אלפי אנשי מילואים הגיעו לדרום תוך יממה, במה שידוע כגיוס המילואים הגדול ביותר שהיה אי פעם בישראל. המחלקה בראשות לינר הייתה אמורה לספק להם פתרונות שהייה.
"בהתחלה אמרנו 'אוקיי, נקים מערך של אוהלים לבנים, אוהלי 12, עם שירותים כימיים וכמות מקלחות פר חייל, כי זה מה שיש כרגע. התבססנו על מלאים מטכ"ליים. אבל אחרי שבועיים הבנו שזה הולך להיות ארוך ומה שיש לא יספק מענה. רכשנו ושכרנו כל גנרטור אפשרי מהמשק האזרחי וכל מבנה נייד שיכולנו לשים עליו יד. במקביל, כבר בשבוע הראשון יצאנו לרכש של אוהלים מתנפחים מחו"ל בהיקפים עצומים. ידענו שייקח להם חודש להגיע, אבל הבנו שגם אם אנחנו לא בטוחים כמה זמן תימשך המלחמה אנחנו צריכים לייצר מלאים מאוד גדולים וגם פתרונות יצירתיים כמו חדרי אוכל, מקלחות ושירותים במבנים מתנפחים".
את הפתרונות הללו ניתן לראות היום במרחבי הדרום, בהם מפוזרות "ערי האוהלים" שהוקמו. "לקחנו מחנות קיימים כמו צאלים, שדה תימן, אורים, שיש לנו שם כבר בסיס קיים ולשם הכנסנו אוהלים מתנפחים גדולים. רכשנו קיט שיש בו חדר אוכל, מטבח, אוהלים מתנפחים למגורים, ואפשר באמצעותו להקים מחנה שלם עבור מאות חיילים.
"בשדה תימן יש היום שישה מתחמים גדודיים כאלה. זה מראה מטורף. הייתי שם בסיור והרס"ר של הבסיס אמר לי 'אני בכלל לא צריך לעשות בחדר אוכל סבבים כמו שאני עושה בחדר אוכל במחנה אימונים. אני מכניס לפה את כל הגדוד יחד לארוחת שישי".
באותו סיור, ממש מעבר לפינת חדר האוכל, שמחה לינר לגלות מבנה שעליו שלט בית קפה. "יש שם בית קפה עם דשא סינטטי ומקומות ישיבה, ומספרה. הדבר היחיד שהיה חסר להם הייתה מכבסה, אז דאגנו להם למבנה נוסף. בשדה תימן ראיתי גם חפירה באדמה וכששאלתי מה זה, הרס"ר אמר לי שהוא יעשה שם פויקה סביב מדורה לחיילים. לעשות איזשהו עיבוד רגשי סביב המדורה. בשבועות הראשונים הקמנו בחמש נקודות בדרום מתחמי שהייה ענקיים שמכילים מאות רבות של חיילים, בלי להיכנס למספרים. כשהתחלנו את ערי האוהלים לא חלמתי שנגיע לסטנדרט כזה. המציאות עלתה על התכנון".
נשמע TO GOOD TO BE TRUE.
"אני לא רוצה שיישמע כאילו החיילים שלנו מפונקים. הם לא. אנחנו רוצים שהם יקבלו את התנאים הטובים ביותר שאנחנו יכולים לתת, וזה גם מסייע להם בפעילות המבצעית. הלוחמים, המפקדים, תומכי הלחימה, אלה שכל היום נכנסים לעזה ויוצאים, זה שיש להם מקום להתאוורר בו רגע, לישון ולאכול כמו שצריך - זה קריטי".
ומה מצב התשתיות כשהם בעזה?
"בתוך עזה כבר כמה חודשים שאנחנו מביאים תשתית של שירותים ומקלחת בנקודות רענון ללוחמים. רוב הזמן הלוחמים נמצאים בבתים ובמבנים קיימים בעזה, אבל יש לנו בחלק מהמקומות חמ"ל מאובזר, מכולות ממוגנות עם אפשרות לישון שם ולהתרענן, וגם מרכז לטיפול בפצועים שלא נדרשו להתפנות".
לינר מספרת שהמחלקה בראשותה עזרה לשדרג גם את "השיפצורים" של המילואימניקים בעזה. לדבריה, "מילואימניקים כל הזמן 'משדרגים' מבנים בעזה כדי שיהיה להם נוח לשהות בהם. הם מגיעים למבנה ומתחילים להתעסק עם חיבורי חשמל, מכינים איזה מזגן ממאוורר ישן. אנחנו מוציאים כל הזמן טפסי בינוי לתוך עזה כדי לסדר להם שם את האלתורים - שיהיו בטיחותיים. אנחנו לא מקימים מבני קבע, לא בונים משרד למג"ד, אבל כן בונים כל מה שאנחנו יכולים כדי לסייע להם כשהם לא בשטח האש עצמו".
איך כל זה מסתדר עם כמות התרומות שגדודי המילואים קיבלו מהציבור לאורך המלחמה, כולל אוהלים, מזגנים וגנרטורים?
"ה־7 באוקטובר תפס את כל האזרחים ברצון לתת - לתת אוכל, לתת ציוד. בהתחלה היה חסר ציוד בגלל שהגיעו 120% מכל גדוד. היו אז פערים, ואפילו פערים של הלנה, אבל רוב התרומות היו של ציוד צבאי ופחות מעולם התשתיות.
"אין גדוד שחסר לו עכשיו מזגן למשל, אבל זה מסוג הדברים שלא משנה כמה נציף בו את השטח, בסוף מג"דים מעדיפים שיהיה להם ציוד משלהם. ציוד שיוכל לעבור עם הגדוד ממקום למקום. כשאני מספקת תשתית למוצב מסוים, אז הוא אמור להישאר שם גם כשהגדוד עובר למוצב אחר.
"אגב, האוהלים שהגיעו בתרומות לא תמיד התאימו לצרכים של הכוחות. הגיעו אוהלים כחולים, לבנים, אוהל כתום - זה הדבר הכי לא מבצעי שאני יכולה לפרוס בשטח".
מילואימניקים סיפרו ומספרים שהם ישנים בכל מקום שאפשר - בחניות של מרכזי קניות, בגנים, בתי ספר, בתי כנסת - ומקלחות זה פריבילגיה שהם לא פגשו בשוטף.
"נכון שלא תמיד היה איפה לשכן את כולם בהתחלה. התחלנו מאוהלי 12 מצ'וקמקים שעפים עם הרוח ועברנו לאוהלים מתנפחים ולמבנים ניידים. התחלנו עם שירותים כימיים בכל מקום אפשרי ותוך כדי תנועה עברנו למכולות של שירותים ומקלחות עם מים חמים, ואחר כך למבנים ניידים עם בורות ספיגה.
"אבל ברור שבחודשים הראשונים בפיקוד צפון, ובכלל בכל אזורי הלחימה או סמוכי לחימה, המילואימניקים ישנו בכל מקום שהיה אפשרי במרחב. המזל הגדול שלנו במירכאות היה שכל הישובים פונו, אז הם ישנו בגני ילדים ובאולמות של בתי ספר. בהיקפים של הסד"כ שהיו - לא ניתן היה להסתדר אחרת. לקח זמן עד שהצלחנו לתת מענה בסטנדרט טוב, אבל התאפסנו מהר".
מה יהיה עם הגיוסים עכשיו בצפון לאור ההסלמה? גם שם תצטרכו להתמודד עם סד"כ משמעותי.
"למדנו ממה שעשינו בדרום וכבר העלינו לצפון גנרטורים ומערכות חימום לקראת החורף, ולפני חודשיים התחלנו להביא לשם מכולות ממוגנות פצמר"ים ומאובזרות, כ־20־30 בחודש, שהכוחות יכולים לנוח ולהתרענן גם כשהם במקומות מטווחים. הקמנו מספרות ניידות שעוברות בצפון וסיפקנו מקלחות ניידות עם מים חמים שיעברו בקו הגבול. האם זה אומר שחייל פגש מקלחת כל יום? ממש לא, גם לא כל יומיים, אבל זה יותר טוב מכלום".
"12 מוצבים היו מושבתים"
משימה נוספת שהגיעה לפתחה של לינר בעקבות זוועות ה־7 באוקטובר הייתה שיקום כל הבסיסים והמוצבים בעוטף, לאחר שב־7 באוקטובר מחבלים רצחו חיילים וחיילות במוצבים הללו, שרפו מבנים והרסו ציוד רב.
"מתוך 14 מוצבים פלוגתיים בגזרת עזה, 12 היו כמעט מושבתים. הם היו ב־20%־30% תפקוד בעקבות שריפה של המבנה ופגיעה בתשתיות מים וחשמל. הקבלנים האזרחיים שעובדים עם המחלקה היו צריכים לעבוד שם בתנאים קשים, כשהמראות סביב מטלטלים והטילים נורים מעל הראש שלהם", היא מספרת.
יש לצבא אסטרטגיה חדשה להקמת המוצבים מחדש? אולי להרחיק אותם מהגבול? לבנות בצורה אחרת?
"אי אפשר לחשוף הכול בגלל ביטחון מידע, אבל אני כן יכולה לומר שאת הקיים שיפצנו במיידי, כי צריך שיהיה לחיילים איפה לישון ולאכול אבל במקביל, אנחנו מקימים מוצבים אחרים לגמרי, ממוגנים ברמה אחרת. נושא המיגון הולך להיות סופר משמעותי במוצבים החדשים, אבל באיזה אופן אנ י לא אוכל לחשוף.
"אנחנו משפצים תוך התייחסות לשאלה מה איום הייחוס. האם איום הייחוס הוא ירי או חדירה, ואם זה חדירה אז כמה זמן אתה צריך לדעת להחזיק מוצב עד שמגיעים כוחות ומה יכולת החדירה. אלו סוגיות מסווגות, אבל אנחנו עובדים גם בדרום וגם בצפון על הקמת מוצבים שתווי התקן שלהם שונו".
"אי אפשר להתכונן לדבר כזה"
בין המוצבים ששופצו על ידי המחלקה של לינר היה גם מוצב נחל עוז, שעבודות השיפוץ בו הסעירו את הורי התצפיתניות שנפלו במוצב. ההורים הביעו חשש כי מדובר בפעולה שנועדה לטשטש ולהעלים ראיות לקראת ועדת חקירה שעשויה לקום בהמשך. "בשלב זה הוחלט לגדר ולא לגעת בחמ"ל ובמיגוניות עד להחלטה רשמית שטרם התקבלה בנושא הנצחת התצפיתניות", אומרת לינר.
מטבע הדברים, ההתמודדות עם כלל המשימות שהיו בפני לינר השנה לא הייתה מקצועית בלבד, אלא גם נפשית. ואולי בעיקר נפשית. "שום תרגיל לא הכין אותי לאירוע שאני צריכה להכניס בזמן מאוד קצר למוצבים שלנו קבלנים אזרחיים, כשהעדויות לאירועים שקרו שם עדיין בשטח וכשהם תחת ירי רקטות. אי אפשר להתכונן לדבר כזה. זה מאמץ שבחיים לא דמיינתי שנדרש לו. אבל זה היה כאין וכאפס למה שכל הצבא עבר וכל המדינה עברה, אז התמודדנו. עשינו הכול על אוטומט. אי אפשר להתעלם ממה שרואים - אבל מבצעים את העבודה", אומרת לינר ומסכמת: "כל השנה האחרונה מאתגרת נפשית. הרחקתי את עצמי מתמונות ומסרטונים ככל שיכולתי כי ידעתי שלא אוכל לבצע את העבודה אם אצפה בזה.
"כקצינה עברתי באופן אישי גם התמודדות לא פשוטה עם החוויה שלי של הצבא עד ה־7 באוקטובר לעומת לבישת מדים אחרי ה־7 לאוקטובר. יש תחושת אחריות למה שקורה במדינה, ולא משנה מה התפקיד שלך בצבא. אמרתי לאנשים שלי לאחרונה שלא משנה איך נסיים את המלחמה, לא יהיה בזה לא להקהות ולא לטשטש את מה שעברנו כאומה, כאנשים, כחיילים וכאימהות לילדים".
לאן את הולכת עכשיו? יש תוכניות לאזרחות?
"אני הופכת לפנסיונרית בת 44 ומתכוננת לפרק הבא בחיים שלי. יש לי עוד המון לתת. כנראה שאין סיכוי שאני אנהל באזרחות את המיליארדים שניהלתי בצבא. הצבא הכין אותי טוב לאזרחות".