אלכסיי נבלני. הבוגד הנאמן או הפטריוט הבוגדני / צילום: ap, Alexander Zemlianichenko
מתנגדי המשטר הרוסי עומדים לערוך עצרת בברלין נגד המלחמה שארצם מנהלת באוקראינה. חלקם שוחררו רק באחרונה ממחנות הכפייה של פוטין, במסגרת עסקת חליפין עם המערב.
● פרשנות | עבדים היינו לכתר הבריטי - ועכשיו מגיעים לנו פיצויים
● פרשנות | מי רוצים לפרק את מדינת הלאום
הם מוחים בלב שלם נגד העריצות, שחטפה את חירויותיהם והפיחה מלחמה נגד ארצות שכנות. אבל הם אינם רוצים שיחשבו אותם לאנטי-רוסים. ב-2014, כאשר פוטין כבש את חצי האי קרים, אלכסיי נבלני תמך בו. נבלני הוא גיבור דורנו. הוא הקריב את חייו על מזבח המאבק נגד העריצות. אבל מבקריו האוקראינים חושבים שהוא לקה באותה פתולוגיה, המוציאה את רוסיה אל מלחמות התפשטות, ומחברת אותה אל משטרי דיכוי.
זוכרים את המונח הרוסי דיסידנט, או מתנגד השלטון, שהרעיד נימים בימי המלחמה הקרה? ברכינו פקו כאשר היינו פוגשים אותם, לאחר שיצאו מן הגולאג. גבורתם והקרבתם היו אליבי לכל פחדני המין האנושי.
הם היו מעטים ביחס לאוכלוסיית ברית המועצות. אנדריי סחרוב, הידוע שבהם, אמר אז שלא היו אפילו אלף דיסידנטים בכל האימפריה הסובייטית. כמובן, בזמן התמוטטותה צצו מיליוני מתנגדים. תמיד היה הפוטנציאל, אבל הפחד החריש את קולם.
שטות היא לבקר את מי שנאלמו מחמת הפחד. גם אנשים הגונים מפחדים. האם אנחנו יודעים מה היינו עושים אילו הועמדנו במבחן ההתנגדות למשטר דיכוי? רק קומץ מאיתנו היו עומדים בו.
מה זו בכלל נאמנות?
שאלה מטרידה מאוד היא דרגת הנאמנות שעל דיסידנטים לרחוש, אם בכלל, לארץ ששליטיה מתעללים בהם. היש צורך לרחוש לה נאמנות? מה זו בכלל נאמנות? אגב, אני מדבר לא רק על רוסיה, אלא על כל מצב המצדיק דילמה כזאת.
רוסיה נמצאת במלחמה. קשה לטעון ברצינות שזו מלחמה קיומית, אלא באותו המובן שמלחמתו של הרודן מסכנת את קיומה ואת רווחת תושביה. אבל רבבות רוסים נופלים בחזית בהאמינם שהם מגינים על ביטחונה הלאומי של ארצם. הם חושבים את הציות לחוקיה לחובה אזרחית.
האם הם ראויים להכרת טובה מצד מתנגדי המשטר, או רק לחמלה? האם ההתנגדות ליעדי המלחמה צריכה להביא את המתנגדים לתמיכה באויב? (מאות רוסים לוחמים עכשיו בשורות הצבא האוקראיני נגד ארצם).
האם מעשה של בגידה הוא בשביל דיסידנט להביע תמיכה בהבסת ארצו בשדה הקרב, מפני שזו הדרך היחידה לשנותה? כך היא השתנתה פעמיים במאה ה־20, לאחר תבוסה צבאית (ב־1904 וב־1917). המשטר איבד אז את סמכותו המוסרית, התבוסות השילו את הפחד מפניו, וכך התאפשר השינוי.
מִתַּרְבּוּת הדיסידנטים נובעת כפירה בעצם זכותה של מערכת פוליטית ליצור פרמטרים של התנהגות חברתית. כמובן, לא כל הדיסידנטים ברוסיה, יהודים ולא-יהודים, היו ליברלים. היו ביניהם מי שהתחילו כליברלים נועזים ונון-קונפורמיסטים ברוסיה, ונעשו לאומנים בישראל.
"לעזאזל מצפונך!"
אני חוזר וקורא את דברי עמוס שוקן בוועידת 'הארץ' בלונדון. אני מבין בהחלט מדוע הוא נידון ברותחין. הפרזותיו היו מיותרות ומסיחות דעת, דווקא מפני שהוא איש רב-אומץ, ודווקא מפני שהוא נושא על כתפיו ועל כתפי משפחתו פרויקט חשוב של הליברליזם הישראלי המתכווץ.
לפני כמעט 40 שנה ראיינתי מתנגדי משטר לבנים בדרום אפריקה של האפרטהייד. "ליברלים ללא תקווה טובה" קראתי לרשימה ההיא (במוסף 'הארץ'), שבה תיארתי את מצוקתם של אנשים, ששללו מעיקרו את משטר האפליה הגזעית, אבל השתתפו במרוצת השנים במוסדות הפרלמנטריים שהמשטר הזה יצר ללבנים בלבד. הם התמודדו בבחירות ללבנים, זכו בייצוג (אם כי מעולם לא התקרבו לסכן את המונופול של מייסדי האפרטהייד), והביעו את דעותיהם באומץ. אבל הם עשו זאת על פי כללי המשטר.
לבסוף, ב-1986, כמה מן הלבנים החליטו שמספיק ודי. הם הבינו, שהשתתפותם אינה מקרבת את קץ השיטה, אבל היא מגבילה את יכולתם לפעול נגדה. הם פרשו אפוא, לא כדי לחולל מהפכה אלימה, אלא כדי למצוא בני שיח חדשים לשם שינוי בדרכי שלום. ישראל בגבולות 1967 אינה שוות ערך של דרום אפריקה. עדיין לא. אבל אפשר ללמוד.
רצה הגורל והאפרטהייד התחיל להתמוטט מאליו ב-1989. תרומת הדיסידנטים ההם לא הייתה עוד חיונית. אלמלא התמוטט, האם הם היו מגיעים אל רגע הבגידה? זאת אומרת אל אקט של התכחשות מלאה לחוק? ואל שיתוף פעולה עם האויב המוצהר, נגד המדינה שהם היו אזרחיה?
הם כמובן לא היו חושבים את עצמם לבוגדים. אבל האומנם הייתה להם הרשות לפטור את עצמם מחובת הציות לחוק? אני נזכר באנתוני בלאנט, היסטוריון בריטי ידוע של האמנות. ב־1979 התגלה שהוא ריגל במשך שנים לטובת הסובייטים. "פעלתי על פי מצפוני", הוא התגונן. צהובון בריטי אולטרה-ימני, דיילי אקספרס, הגיב בכותרת ענקית בעמודו הראשון: "לעזאזל מצפונך!" (Damn Your Conscience).
מה איומות הן הסכנות הנובעות מהתיימרותם של יחידים להתכחש לחוק. מה איומות הן הסכנות הנובעות מחוסר נכונותם של יחידים לקרוא תיגר על החוק. מה חסרת מוצא היא הסמטה שאליה נקלעים ליברלים, המוכנים להטיל ספק בצדקת ארצם, אבל באשר הם ליברלים מוכרחים גם להטיל ספק בצדקתם שלהם.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר