דונלד טראמפ, נשיא ארה''ב הנבחר. הצהיר בעבר כי יהיה דיקטטור ''רק ביום הראשון'' של כהונתו השנייה / צילום: Reuters, Marco Bello
כדי לנסות ולעמוד על מלוא המשמעות של חזרת דונלד טראמפ אולי מוטב לתת הגדרה לא־קונבנציונלית לנצחונו ולסגנון שלטונו. אף כי הוא נבחר על יסוד חוקה דמוקרטית ברפובליקה, טעות תהיה לראות בו שווה־ערך של מנהיגים פוליטיים נבחרים ברפובליקות דמוקרטיות אחרות.
● הטעויות שהביאו לתבוסה של קמלה האריס
● החלטה היסטורית בפרלמנט הגרמני: ביקורת על ישראל - אנטישמיות
אין זה מקרה שהוא עצמו מפורסם בהערצתו לשליטים סמכותניים ובקנאתו במעמדם ובכוחם. הוא התפעל פעם מהצלחתו של רודן סין, שי ג'ינפינג, להשתחרר אחת ולתמיד מהגבלות על אורך כהונתו. טראמפ נשמע אז אומר על שי, "הוא מלך סין"; מלך בארץ המתארת את עצמה כ'רפובליקה עממית' קומוניסטית.
הרפובליקה האמריקאית שאבה את צידוקה ההיסטורי מן המאבק נגד שרירות לבו של מלך. אבותיה המייסדים יצאו מגדרם להבטיח שהשלטון בה לא יתפתח למלוכה בזמן שמלוכה היתה האופציה היחידה עלי אדמות.
כאשר קמה הרפובליקה, המונח 'נשיא', הנשמע לנו כיום רב־כוח, היה לאמיתו של דבר מגוחך בחוסר חשיבותו. 'נשיא' היה שווה־ערך של מזכיר, או של יושב־ראש ישיבה. ג'ורג' וושינגטון דחה את ההצעה לחייב את הפונים אליו להשתמש במילים 'הוד רוממותך' (Your Majesty).
היו בתולדות ארה"ב נשיאים חזקים יותר וחזקים פחות, אבל כולם עמדו פחות או יותר באמות־המידה של הרפובליקה, שעיקרן הוא ריסון עצמי. דונלד טראמפ הוא הראשון, החורג מאמות־המידה האלה.
הוא עצמו חזר והביע בוז, או חוסר סבלנות, כלפי חולשות מבניות של המשטר הנשיאותי. הוא רוצה יותר כוח ממה שהחוקה מעניקה לו. הוא הכריז במפורש שהיה מוכן "להשעות את החוקה", סמכות שהחוקה כמובן אינה מעניקה לאיש. הוא רוצה "להיות דיקטטור רק ביום הראשון" של נשיאותו. איש אינו יודע בדיוק למה הוא מתכוון.
ניצחונו של דונלד טראמפ אינו בר קיטלוג באנציקלופדיה פוליטית מן המניין. אמנם מנהיגים חוזרים מפעם לפעם לשלטון בדמוקרטיות פרלמנטריות. בישראל עברו עשר שנים בין הדחת ראש הממשלה לחזרתו. זה קרה מפעם לפעם בבריטניה ובצרפת ב־200 השנה האחרונות.
כמו קיסר רומאי עתיק
אינו דומה נשיא אמריקאי לראש ממשלה. האנלוגיה היאה לנשיא, כל נשיא, היא אולי עם קיסר רומאי עתיק, במובן של כוחו ושל מעמדו. ואמנם ניחוחות קיסריים נודפים מניצחון טראמפ. הוא טבוע בסימניה של 'רסטורציה', זאת אומרת אקט ההחזרה של מלך מודח אל כיסאו, כפי שעשו האנגלים באמצע המאה ה־17, כפי שעשו הצרפתים לאחר מלחמות נפוליאון, וכפי שעשו מפעם לפעם גם שחקנים זוטרים בזירה הבין לאומית, כמו היוונים והסרבים. המלכים היו חוזרים אל כיסאותיהם לאחר שסולקו מהם הטוענים הכוזבים לכתר, המתחזים ומשיחי השקר.
הרסטורציה היא מהלך מסובך. קודם כל כרוכה בה ריאקציה, זאת אומרת החזרה של הגלגל לאחור, אל תקופה קדם־מודרנית, לא־ליברלית, שבה היחסים החברתיים היו מיוסדים על כניעה לסמכות, לא על שוויון. אבל בעיני מחולליה ומליצי היושר שלה, הרסטורציה הבטיחה את חידוש הלגיטימיות של השלטון, שנעשה חילוני מדי, או ליברלי מדי.
כוחו של המלך הקלאסי נבע מהיותו מצויד ומבורך ברצון האלוהים. משיחת ראשו של המלך בשמן, עוד מימי המקרא, שיוותה לנמשח מעמד של שליח ההשגחה, או 'משיח'. הסרתו של המלך המשיח מן הכס היתה אפוא קריאת תיגר על רצון האל; ממילא השבתו אל הכס היא חידוש הרצון הזה.
בעיני עצמו ובעיני תומכיו, סילוקו של טראמפ מן הנשיאות ב־2021 היה אקט של כפירה בסדר הלגיטימי. הוא אמנם לא טען אז במפורש למנדט שמיימי, אבל סגנונו היה קרוב הרבה יותר להתנהלותו של מלך בסוף ימי הביניים מאשר למנהיג פוליטי חילוני בדמוקרטיה חוקתית מודרנית.
כמו טוענים אנגליים וסקוטיים לכתרי אבותיהם בין המאה ה־15 למאה ה־18, טראמפ יצא לגולה (במקרה שלו, מועדון גולף בפלורידה), ומשם חתר בהתמדה לחזור אל כתרו. מותר לתהות אם האיש הלא־משכיל הזה שאב השראה כלשהי מסדרת הטלויזיה 'משחקי הכס': אולי מנחישותה של דאינריז טארגאריין, 'אם הדרקונים', לשוב אל כס־הברזל, שממנו סולק אביה.
מלך המשיח
לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו, בחודש יולי, טראמפ הוסיף לרפרטואר שלו טענה מפורשת על המנדט האלוהי. אלוהים הוא שהשאיר אותו בחיים, כדי שיוציא משימה אלוהית אל הפועל.
במעמד מדהים אחד, שפשט כמאכולת אש ברחבי המדיה החברתית, טראמפ הצטלם בחברת קבוצה גדולה של כוהני דת אוונגליסטים/פרוטסטנטים. הם נראים מקיפים אותו, נוגעים בחלקים של גופו, ומתפללים לבורא עולם להגן על בנו, יציר כפיו של ישו כריסטוס.
בעיני נוצרים, כריסטוס לא היה רק המשיח, הוא היה עצם מעצמו של אלוהים. עליית טראמפ למעמד של מלך המשיח בעיני חלקים ניכרים של הימין הנוצרי האמריקאי (והלא־אמריקאי) היא מרכיב לא בלתי חשוב במשוואת חזרתו לשלטון.
התכחשותו של טראמפ לערכי הרפובליקה היתה סיבה מרכזית להתנגדות לשלטונו. לפני ארבע שנים חשבנו שהיא היתה סיבה מרכזית לתבוסתו. אבל מאורעות השבוע מעמידים את ההנחה ההיא בספק.
רוב האמריקאים, גם אם לא רוב גדול, דחו השבוע מעיקרן את הטענות נגד טראמפ. הם לא התעניינו אף כמלוא הנימה בזה שהוא "העבריין המורשע הראשון המתמודד על כהונת הנשיא". הם לא התעניינו בהאשמות נגדו על גניבת מסמכים, על הונאה, על תקיפות מיניות; הם לא התעניינו בתפקיד שמילא בהסתת תומכיו לתקוף את משכן הקונגרס, כדי למנוע העברה תקינה של השלטון לידי המנצח בבחירות של 2020.
תוצאות הבחירות הסירו את כל זה מסדר היום. התביעות הפדרליות נגד טראמפ עומדות להיסגר. ספק אם תביעות בבתי משפט מדינתיים יימשכו. הוא עומד לחון את תוקפי משכן הקונגרס, ואל נכון את כל עוזריו ונושאי כליו, שהורשעו ונשלחו לכלא על עברות כמו בזיון הקונגרס (סירוב להעיד, או להגיש מסמכים).
להחליף את העם?
אפשר בהחלט לטעון, על יסוד אדישותם, שבני הדור הנוכחי של אמריקאים חרדים פחות לדמוקרטיה שלהם מקודמיהם או מקודמי־קודמיהם. אז מה אפשר לעשות בעניין הזה? לאמץ את השורה השנונה של ברטולד ברכט, שהגיע הזמן "להחליף את העם"? סביר הרבה יותר שהעם הוא שיחליף את שליטיו, או יתנער מציוויי האליטות שלו, או ישנה את אמות המידה.
מפעם לפעם, אם גם לא לעתים קרובות מאוד, חברה פורקת את עול דעותיה הקדומות וציפיותיה הטבעיות. זה קרה בארה"ב בשנות ה־60, כאשר חקיקה חדשה של זכויות האזרח שמה קץ לאפליה הגזעית הממוסדת במדינות הדרום, מהפכה חברתית ופוליטית עצומת ממדים; זה קרה בארה"ב בשנות ה־30, כאשר השפל הכלכלי הגדול איפשר בפעם הראשונה שינויים מהותיים במבנה הכלכלי, ויצר יסודות של מדינת־רווחה.
היתכן שאנחנו עומדים עכשיו בימיה הראשונים של טרנספורמציה חדשה, שאחד מביטוייה המסתמנים הוא נסיגה מן הדמוקרטיה הליברלית? ארה"ב כמובן לא תהפוך בן לילה למדינת משטרה, אבל תהיה פחות סובלנית, פחות פלורליסטית, פחות מסוגלת או להוטה להגביל את כוחם של שליטיה.
האמריקאים מתפארים שחוקתם ציידה אותם במנגנונים של ריסון ושל איזון, המגינים עליהם מפני תאוות השלטון של עריצים פוטנציאליים. אבל משחר ימיה של הרפובליקה, הצלחת המנגנונים האלה היתה מותנית לא רק בחוקים הניתנים לאכיפה כי אם גם ברצון טוב מצד השליטים.
הנשיא השביעי של ארה"ב, אנדרו ג'קסון, היה במידה מסוימת מקור ההשראה של דונלד טראמפ, לא מפני שטראמפ מעמיק בהיסטוריה אמריקאית (הוא לא), אלא מפני שמשהו מן הביוגרפיה של ג'קסון גונב לאוזניו, והוא החליט להעריץ אותו בפומבי.
הממסד הוושינגטוני סלד מפני ג'קסון וניסה למנוע את עלייתו. על הבחירות שהעלו אותו לשלטון, ב־1828, אפשר אולי להגיד שהן היו בעצם הבחירות המפלגתיות הממשיות הראשונות בתולדות אמריקה. תומכיו היו אחוזים אופוריה. ביום השבעתו לנשיא הם פשטו על הבית הלבן ותלשו את הנברשות מן התקרות.
לגנרל ג'קסון היו הרבה רעיונות נועזים, כולל טרנספר מסיבי של אינדיאנים ממולדתם בחוף המזרחי של ארה"ב. 'מצעד הדמעות' היה השם שניתן לגירוש האכזרי ההוא. ג'קסון לא התפעל מהפרדת רשויות ומריסון־ואיזון. כאשר בית המשפט העליון פסק פעם נגד ממשלו, הוא התגרה בנשיא בית המשפט, "אדרבא, בוא ואכוף את פסק הדין שלך". נוסחה מעניינת למהפכה שיפוטית, הלוא כן?
חיקוי והתפעמות?
כל זה כמובן אינו נוגע רק לפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. מעמדה כדמוקרטיה ליברלית ושקיפות ממשלתה חיוניים למעמדה הבין לאומי. כוחה הגלובלי של אמריקה נובע לא רק ממספר הטילים שלה. אמריקה היא קודם כל מקור של חיקוי ושל התפעמות. היש איזשהו ספק מה יקרה למעמד הזה אם טראמפ יעמוד בדיבורו, ויורה על מצוד רחב ממדים של מהגרים לא חוקיים לשם גירושם? או ישלח את הצבא לרחובות כדי לכונן חוק וסדר? או יטיל מכסי עונשין גבוהים על יריבות־סחר של ארה"ב? או יתכחש לבריתותיה של אמריקה?
טעויותיו של הממשל הדמוקרטי המובס מדברות בעדן. עניין לנו בקטלוג של מעידות, המבטאות יוהרה, רשלנות והתעלמות ממאווייהם של רוב האמריקאים.
סקרי היציאה מן הקלפיות השבוע שיקפו מצב רוח קודר במיוחד. הם שיקפו פחד מפני העתיד, קשיים כלכליים, טינה עמוקה וחשד כלפי הממסד הפוליטי. דרגת חוסר הפופולריות של הנשיא ביידן היא קיצונית; קיצונית מספיק כדי להסביר מפני מה סגניתו קמלה האריס איבדה קולות כמעט בכל מחוז, אפילו במעוזים מובהקים של המפלגה הדמוקרטית.
אין קושי להבין מדוע הדמוקרטים נמאסו על רוב האמריקאים. אבל מדוע טראמפ היה התשובה? הניו יורק טיימס, שהתנגד לטראמפ בתוקף רב לאורך שנים, מספק השבוע את התשובה הבאה: "מסע הבחירות של טראמפ היה תערובת של קומדיה, של זעם, של אופטימיות, של דיכאון, של ציניות. 'הוא קולט אותנו', היתה מסקנתם של חלק מן המצביעים".
הוא מבין אותם, זה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד כמעט על איזשהו בכיר דמוקרטי בארה"ב בימים האלה. מפלגה פוליטית בת 200 שנה הציגה במערומיה, בחוסר מקוריותה ובחוסר העזתה.
זה קורה בפוליטיקה. לכן יש ב חירות. תבוסות מעניקות למפלגות הזדמנות להתחדש. אבל ההתחדשות תלויה במידה של נורמליות. הנה תחזית לא נועזת: הנורמליות עומדת להיעלם מחיי אמריקה. הרבה בניינים יתמוטטו לפני שתינתן ליושביהם ההזדמנות לשפץ אותם.