טראמפ ובני משפחתו בליל הבחירות. מתחיל פלירט עם הנצח / צילום: ap, Evan Vucci
במהלך יום ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב בשבוע שעבר השתרר רגע של אופטימיות בין הדמוקרטים בפנסילבניה. זו המדינה השביעית בגודלה בארה"ב, והיא מתחלקת בין החוף המזרחי למערב התיכון. התנהלה בה מערכת בחירות אינטנסיבית לרגל ההנחה שעליה תקום או תיפול הנשיאות, בהפרש קטן, או קטנטן, או זעיר, או מיקרוסקופי.
● פרשנות | לאמריקאים נמאס, אז הם החזירו את "האיש היחיד שמבין אותנו"
● פרשנות | ליברלים נקלעים לסמטה ללא מוצא
ידיעה הגיעה במהלך היום אל מטה הבחירות של המפלגה: משקיפיה הבחינו בעלייה ניכרת במספר המצביעים הפורטוריקאים בעמק ליהאיי, במזרח פנסילבניה. העמק היה שבשבת רוחות בבחירות קודמות. הוא עזר לדונלד טראמפ לגבור על הילרי קלינטון ב-2016, והוא עזר לג'ו ביידן לנצח ב-2020. הפורטוריקאים היו הג'וקר בחפיסת הקלפים הדמוקרטית.
עד מהרה התברר כי הם בהחלט היו הג'וקר, אבל לא בחפיסה הדמוקרטית. הם הצביעו לטובת טראמפ. המפלגה הדמוקרטית נהגה להיות ביתם הטבעי. סוף סוף זו המפלגה הדואגת באופן מסורתי לעניים ולמקופחים, זו המפלגה המאירה פנים למהגרים, ונאבקת נגד גזענות ונגד דעות קדומות. אבל הם יצאו ממנה בטריקת דלת.
הסיבות היו בעיקר כלכליות. הסקרים הראו שהם חשבו על יוקר המחיה. הם לא התעניינו באזהרות שהצבעה לטראמפ תביא את הקץ על הדמוקרטיה האמריקאית. למרבה העניין לא הטרידה אותם כלל הבטחתו של הנשיא לגרש מיליוני מהגרים לטינו-אמריקאים לא חוקיים. חלקם אפילו התרשמו מן ההבטחה.
אין זה מן הנמנע שהיסטוריונים יגידו יום אחד, כי שם, בעמק ליהאיי, ב-5 בנובמבר 2024, הפציע עידן חדש בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב; שם השתנתה המשוואה מעיקרה, והמפלגה הדמוקרטית הפכה למפלגת המיעוט הטבעית.
היא הייתה מפלגת הרוב הפחות-או-יותר טבעית ב-90 השנה הקודמות. גם כשנשיא מן המפלגה היריבה ישב בבית הלבן, יותר אמריקאים זיהו את עצמם כדמוקרטים. מאז שנות ה־30 של המאה שעברה המפלגה הסתמכה על ברית רחבה של מיעוטים גזעיים, אתניים ודתיים. בשבוע שעבר, המוני חברים במיעוטים האלה פנו לה עורף. אזורים משופעים ביוצאי אמריקה הלטינית נהרו אל טראמפ.
קחו למשל את אזור מיאמי, העיר הגדולה ביותר בפלורידה. רוב תושבי האזור הם יוצאי קובה ואמריקה הלטינית. לפני שמונה שנים טראמפ הפסיד שם בהפרש של 30% להילרי קלינטון. לפני ארבע שנים הוא הפסיד שם לביידן בהפרש של 7%. והנה בשבוע שעבר הוא ניצח שם בהפרש של 11%. בזכות הלטינוס הוא גרף את פלורידה, המדינה השלישית בגודלה בארה"ב, בהפרש של 13%, פי ארבעה יותר מהפרש נצחונו ארבע שנים קודם.
"הפעם הבאה"
הנטייה הטבעית היא להניח שהמטוטלת שנעה ימינה תנוע בפעם הבאה שמאלה. זה מנהג העולם הלא-דובר-עברית. אבל "הפעם הבאה" קצת מעורפלת. פעמיים במאה השנה האחרונות, הרפובליקנים נשארו בשלטון 12 שנה רצופות; פעם אחת הדמוקרטים נשארו בשלטון 20 שנה רצופות. התקופות האלה טבעו חותם עמוק על הפוליטיקה ועל החברה של ארה"ב, שלא מיהר להימחות. הנחמה ש"הפעם הבאה" בוא תבוא אינה משכנעת, כשמפלגה מאבדת כל כך הרבה השפעה ורלוונטיות.
לא לתוצאות האלה ציפו האמריקאים. גם רפובליקנים נטו להניח, שהבחירות יוכרעו על חודם של קולות, כמו בשני הסיבובים הקודמים.
אי ההתאמה בין הציפיות לתוצאות אינה מעשה זדון, או הטעיה מכוונת. בניגוד ל-2016, השנה שבה טראמפ נבחר בפעם הראשונה, אי אפשר לדבר על החמצה מוחלטת של הסוקרים, של הסטטיסטיקאים ושל הפרשנים.
ב-2016 שררה ציפייה כמעט מלאה לניצחון הילרי קלינטון, אפילו ניצחון גדול. הפעם, מעט מאוד אנשים חזו ניצחון ודאי או גדול של קמלה האריס. אדרבא, גופים ויחידים המתמחים בסטטיסטיקה העניקו סבירות גבוהה יותר, או אפילו הרבה יותר, לנצחון טראמפ. הסקרים, כמעט עד אחד, הראו תיקו סטטיסטי, הפרשים זעירים, בגבולותיה של טעות הדגימה. במובן הזה לא התעוררנו נדהמים בבוקר שאחרי. נצחון טראמפ היה סביר לפחות כמו ניצחון האריס ובעצם יותר ממנו.
מה היה אם כן מדהים ולא צפוי? ההפרש. הנחה כללית רווחה, שגם אם טראמפ ינצח בחבר האלקטורים, וייבחר לנשיא, הוא יפסיד במניין הקולות הכללי. זה קרה פעמיים מאז שנת 2000, מכוח הנוסחה המסובכת והמעצבנת של חבר האלקטורים.
שוק ההימורים Polymart נתן סיכויים של 60% ויותר לנצחון טראמפ בחבר האלקטורים - אבל אפילו יותר מ-60% לנצחון האריס במניין הכללי. תוצאה כזאת עמדה להזין תסכול, כעס ודרישות להיפטר מחבר האלקטורים אחת ולתמיד.
בזמן כתיבת רשימה זו, חמישה ימים לפני פרסומה, נראה כי לא זו בלבד שטראמפ ניצח בהפרש ניכר בחבר האלקטורים (312 לעומת 226), אלא שהוא עומד לרשום את ההישג הגדול ביותר של רפובליקני כלשהו זה 36 שנה במניין הקולות הכללי: יתרון של אולי 3.5 מיליון קולות. המספר הזה אינו מבטא רק סטטיסטיקה. הוא עדות לקריסה כללית של המפלגה הדמוקרטית.
שום מחוז לא הכחיל
היה רגע עוצר נשימה במוצאי יום הבחירות, כאשר שני פרשנים של CNN התייצבו מול מפה דיגיטלית, ולחצו להנאתם על כפתורים. אחד מהם ביקש מעמיתו ללחוץ על הכפתור שיראה להם באילו מ-3,244 מחוזות ארה"ב האריס קיבלה יותר קולות ממה שקיבל ביידן ארבע שנים לפניה. המחוזות המבוקשים עמדו להיצבע בכחול, הצבע המציין את הדמוקרטים. ראו זה פלא, המפה הענקית נשארה אפורה. אף מחוז אחד לא הכחיל.
קשה לחשוב על אילוסטרציה יותר מובהקת של גודל הניצחון - ושל גודל התבוסה. תוצאות "הבחירות הצמודות ביותר בהיסטוריה" לא הוטלו בספק כמעט אף רגע אחד במהלך הספירה. טראמפ גרף את כל שבע המדינות שתוארו 'מתנדנדות'. הוא החריב את 'החומה הכחולה' של שלוש מדינות במערב התיכון, שעמדה להגן על מועמדות האריס. הוא הקטין במידה מסוימת, או אפילו גדולה, את מספר הקולות שניתנו לדמוקרטים במעוזיהם ההיסטוריים, כמו ניו יורק (יתרון של 23% ב-2020 קוצץ בחצי), ניו ג'רזי (16% ל-6%) ואילינוי (17% ל-9%).
כדי לעמוד על העוצמה הפוטנציאלית של השינוי כדאי אולי להיזכר ברוח הנכאים שתקפה את הרפובליקנים לפני 12 שנה, לאחר תבוסתם (הלא-ניצחת) בבחירות לנשיאות. הכרה השתררה אצלם, שאבדה להם נוסחת הניצחון. הם הסתמכו על תמיכת הלבנים בארץ שהשחימה והלכה.
פרשנים רפובליקנים הטעימו כי אם הם מקווים לחזור יום אחד לשלטון יהיה עליהם למצוא מסילות אל לבם של לא-לבנים. הרפובליקנים יצטרכו לחדול להיות רפובליקנים כדי לעמוד במשימה. זאת אומרת, הם לא יוכלו עוד להיות מפלגת ימין שמרנית, חסידת השוק החופשי.
כמובן, אלטרנטיבות התחילו להישקל, אבל הן היו היפותטיות, אינטלקטואליות, מופשטות. לאיש לא הייתה תכנית איך להתגבר על גירעון עשרת מיליוני הקולות של התבוסה לברק אובמה ב-2008.
מיותר להגיד שאיש לא העלה אז בדעתו את דונלד טראמפ. הוא היה לכל היותר קוריוז, כאשר השתעשע בפנטזיות נשיאותיות ב-2012 באמצעות הפצת הבדותא שאובמה לא נולד בארה"ב. תיאוריות קונספירציה כאלה היו מוגבלות לשוליים מטורפים.
ב־2016, בניגוד לכל הציפיות הטבעיות, טראמפ פיתח נוסחת ניצחון רפובליקנית. הנוסחה קילפה מן המפלגה את עיקרי מצעה ההיסטורי. 40 שנה קודם, רונלד רייגן גרר אותה מן המרכז הפוליטי אל הימין השמרני. הפעם טראמפ גרר אותה אל הימין הפופוליסטי. זה היה ההיפך מכל מה שהמפלגה הזו ייצגה וניסתה לקדם במאה השנה הקודמות. פגישתה האחרונה עם פופוליזם הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה. טראמפ הוליך אותה למאבק חסר פשרות נגד הגירה, נגד סחר חופשי ונגד מדיניות חוץ ניצית.
תבוסת טראמפ ב-2020 החזירה את המפלגה לסטטיסטיקה של תבוסתה הקודמת. 7 מיליון קולות הפרידו בין טראמפ לג'ו ביידן. סירובו של טראמפ להודות בתבוסה, והאלימות של תומכיו בניסיון למנוע חילופי שלטון, עוררו את הרושם שנשיאותו הייתה תעתוע חולף. בשבוע שעבר התברר כי התעתוע החולף היה דווקא נשיאותו של ביידן. לראשונה זה 130 שנה, האמריקאים החזירו אל הבית הלבן נשיא מובס, ועשו כן באופן משכנע. הפעם הקודמת הייתה טריוויאלית, משחק של כסאות מוסיקליים.
מפלגת האין-מושג
אמנם אין קושי להראות שפרשנויות פוליטיות בעקבות בחירות בארה"ב תמיד נטו להפריז בחומרת התבוסה. היה אפשר לשמוע תחזיות על סופן של מפלגות פוליטיות לאחר הפסדיהן. הן לא התממשו. מפלגות חזרו מן הכפור, לפעמים במהירות גדולה. הרפובליקנים נידונו בעיני פרשנים למוות פוליטי בעקבות שערוריית ווטרגייט, בדיוק לפני 50 שנה. שש שנים לאחר ווטרגייט התחיל עידן רייגן, שהעניק לרפובליקנים שניים מנצחונות הבחירות הגדולים ביותר שלהם מאז ומעולם.
אבל בשבוע שעבר קרה משהו חריג: מערך אלקטורלי חדש קרם עור וגידים. המפלגה הרפובליקנית שאבה לתוכה את המעמד העובד, את הצווארון הכחול ואת הגברים ההיספאנים, שלושה פלחים דמוגרפיים שהיו מזוהים עם הדמוקרטים. היא קיבלה מספרים חסרי תקדים של מצביעים שחורים. היא הקטינה במידה ניכרת את יתרון הדמוקרטים בין נשים בשעה שהגדילה את יתרונה שלה בין גברים. בקיצור, היא הניחה את היסוד לנצחונותיה הבאים.
אבל… כל זה מותנה ביכולת להאריך את תוחלת החיים של המסר הטראמפיסטי. הנשיא המיועד הצליח לרתום למרכבתו, פעמיים, את מפח הנפש, את הפחד, את תחושת האובדן והבגידה של מיליונים. אבל האם כל זה יוכל להתפתח לכלל מסר קונסטרוקטיבי על העתיד? האם שנאת 'האליטות' והאיבה ל'מדינת הצללים' יספיקו להאריך את תנועת המטוטלת ימינה?
האם דונלד טראמפ מעוניין בכלל לבנות תנועה פוליטית, שתאריך ימים מעבר לשלטונו או לחייו? בעבר הוא הביע אדישות גלויה לשאלות הטווח הארוך. אבל עכשיו, כשהוא מודיע בגלוי שהוא מוציא אל הפועל מנדט אלוהי, אולי הוא יתחיל פלירט עם הנצח.
הדמוקרטים יבלו את החודשים הבאים, אולי את השנים הבאות, באבדן עצות. סוכנות AP ציטטה בשבת שעברה פעיל דמוקרטי היספאני בולט בטקסס. תחת הרושם של קריסת המערכות, האיש, אבל פראדו (Abel Prado), אמר: "אין לנו ש מץ של מושג איך להתארגן נגדו", זאת אומרת נגד טראמפ. הוא כנראה שיקף את מצבה של מפלגתו בדיוק גדול יותר מזה של כל עסקן או מליץ יושר אחר. היא הפכה למפלגת האין-מושג.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר