לוחמים בעזה / צילום: דובר צה''ל
הדיון, הלב והתקציבים נוטים באופן טבעי לחיילי המילואים. רק בחודש האחרון הוציא האוצר לפחות 7 הודעות שעסקו בתגמול המילואימניקים. שר האוצר סמוטריץ' הדגיש שמשרתי המילואים "הם חוד החנית של החברה הישראלית", וש"אנו לא מסתפקים רק בתמיכה כלכלית, אלא מתמקדים גם ברווחתם האישית והמשפחתית של הלוחמים, שמקריבים את חייהם למען מדינת ישראל". סמוטריץ' גם התחייב כי 2025 תכלול "צעדים משמעותיים, שיציבו את משרתי המילואים ומשפחותיהם בראש סדרי העדיפויות של מדינת ישראל". צודק וראוי.
● באוצר שמים את משכירי הדירות במוקד הגזירות. אלה הצעדים המתוכננים
● מדד הדמוקרטיה: האמון בצה"ל עלה, במשטרה ירד ומה קרה בתקשורת?
המלחמה תפסה את שירות הקבע בנקודת שפל
אבל על הדרך, בצבא - הזקוק כמובן לחיילי המילואים ועוקב בדאגה אחרי הירידה בשיעור ההתייצבות - מודאגים מהפער הגדל, מורלית ותקציבית, בין אנשי המילואים והקבע. זו אומנם "פרנסתם" של הקצינים והנגדים, להבדיל מאנשי המילואים שנתלשים מהאזרחות, אבל איש לא דמיין כזה תסריט תעסוקה, בזמן שמאות ואלפי קצינים ונגדים נמצאים בשגרת מלחמה למעלה מ-14 חודשים (ואני שם בצד את השאלה החשובה בנוגע לאחריות ותפקוד רבים מהם עד 7 באוקטובר).
לרוע המזל, המלחמה תפסה גם ככה את הצבא ואת שירות הקבע בו בנקודת שפל. דרך טובה להיווכח בכך היא "דירוג 100 החברות שהכי טוב לעבוד בהן" שמפרסמת בכל שנה חברת שירותי המידע BDI. לא ממש מזמן, בשנת 2018, הזחיחות במטכ"ל הייתה בשמיים. "העבודה" בצה"ל התברגה במיקום שיא - 37. מעל חברות מפוארות כתנובה, קוקה קולה או נמל אשדוד.
באותה שנה, התגאו בצבא בהשגת יעדים רבים בתחום ניהול כוח האדם: קוצצו 2,500 תקנים, ומספר משרתי הקבע בצה"ל התייצב על פחות מ־40 אלף. במקביל, ניתנו מענקים שנתיים של עד 30 אלף שקלים לקצינים ולנגדים בקבע ראשוני, בדגש על עובדים במקצועות טכנולוגיים.
הבעיה היא, ש-2018 היתה תור הזהב שלא חזר. שנה לאחר מכן העבודה בצה"ל צנחה בדירוג הסמלי הזה למקום 46, ב-2020 היא הגיעה למקום 50 ומאז צה"ל נעלם מהדירוג. בצבא, לא גוף שמצטיין בביקורת עצמית גבוהה במיוחד, הפנו בין השאר אצבע מאשימה לתוכניות סאטירה, כמו ארץ נהדרת, שהציגו את אנשי הקבע כמפונקים ונהנתנים.
ב-2019 גם הוגשה עתירה לבג"ץ נגד המדינה בנוגע לתוספות הרמטכ"ל, שניפחו את הפנסיות של אנשי הקבע. חיילים רבים הרגישו שהפער בין העומס המקצועי, המעמד הנשחק והתדמית הנהנתנית לא שווים את זה. ודאי כשמודל התגמול גם לא ממש אטרקטיבי בשנים הראשונות של הקבע (11.3 אלף שקל בממוצע לחודש ל"קבע ראשוני"). במוסד או בשב"כ למשל, מקומות שזקוקים לכוח אדם טרי וגם הם כמובן חלק ממערכת הביטחון המפוארת שלנו, השכר הממוצע עומד על 25 אלף שקל לחודש, פי שניים ויותר מקצין או נגד שרק החלו את הקבע.
תחשבו למשל על אנשי 8200, שראו השבוע איך חבורה של משוחררים, יחד עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מכרו חברת סייבר שהקימו אחרי כל מה שלמדו בצה"ל ב-900 מיליון דולר. או על אחרים שראו איך בתעשייה האווירית, שותפה מלאה שלהם לאתגרי המלחמה, הוסיפו השבוע - עוד לפני שהמלחמה תמה וכשהתעשיות הביטחוניות נדרשות לעבודה מלאה כדי להשלים מלאים - עוד ארבעה ימי חופש בשנה לעובד. ועכשיו נסו לשכנע אותם להישאר בקבע.
וגם זו בעיה לא צפויה למוטיבציה לחתום קבע: רבים מהמילואימניקים הם כאלה שמשתחררים מצה"ל, אבל ממשיכים מיד לשרת בצו 8. גם כי אין ברירה, וגם כי הממשלה מציגה אוזלת יד מקוממת בחוסר הצלחתה להאריך את השירות הסדיר ל-36 חודשים. המהלך אושר בקריאה ראשונה ביולי, אבל הציבור המשרת דורש הרחבה של מעגל הנושאים בנטל, החרדים לא ממש נענים לקריאה, הקואליציה חוששת שהסוגיה הטעונה תביא את הממשלה לסוף דרכה, ושום דבר לא זז - חוץ מגרף ימי השירות הבלתי אפשרי של אנשי המילואים.
"הירידה בדימוי משרת הקבע" היא הסיכון הגדול
בינתיים, לחייל שעומד לסיים שירות חובה משתלם יותר חברתית וכלכלית להשתחרר דה-יורה, ולהמשיך ללבוש מדים כמילואימניק. הבעיה היא שאין מילואים וכמובן שאין סדיר בלי אנשי הקבע (מפקדי החטיבות למשל, גם של יחידות המילואים, הם כולם אנשי קבע).
נכון להיום, במצגות אנשי הצבא לפוליטיקאים ולאנשי האוצר, "הירידה בדימוי משרת הקבע" היא הסיכון הגדול ביותר לרגל הקריטית הזו. רק אחריה מגיעים איומים של עלייה בעומס, שחיקת השכר והיעדר שביעות רצון. ועדת נגל, שבוחנת את תקציב מערכת הביטחון לשנים הבאות, כבר שוברת את הראש איך לפתור את משבר כוח האדם בקבע.
כוכבי השבוע
מצוין: רגע לפני ששירותי הבריאות קורסים לגמרי
ביולי האחרון התריע מבקר המדינה על המחסור החמור ברופאים, שמוכר לכל מי שביקר בבית חולים או ניסה לקבוע תור ברפואה הציבורית. לפי הנתונים, בישראל יש 3.3 רופאים לכל אלף נפש, לעומת 3.7 רופאים בממוצע מדינות ה-OECD. ומכיוון שהמדינה צומחת במהירות, הצפי הוא שנרד לרף של 3 רופאים לאלף נפש בעוד עשור.
אבל פה ושם, מבליחה המדינה בפתרונות יצירתיים, עוד לפני שהמשבר מקריס את כל המערכת. גלובס פרסם השבוע כי בשנה הבאה יפתחו ארבע אוניברסיטאות - תל אביב, העברית, בן גוריון ואריאל - תואר שני במקצוע חדש: "עמית רופא". כל אחת מהן תקבל בשלב ראשון כ-40 סטודנטים בשנה, בעלי תואר ראשון רלבנטי, ותכשיר אותם להיות משהו כמו 80% רופא. זה בעיקר לטובה, כי הם לא יוכלו "לברוח" מבתי החולים לעיסוקים פרטיים. זה לא מזור לכל הבעיות, אבל זו לפחות התחלה.
בלתי־מספיק: אפילו חולדאי פוחד מהבוחרים
חבל שרון חולדאי האידיאולוג לא פגש השבוע את רון חולדאי הפוליטיקאי. ראש העיר האידיאולוג שמבין, וגם היכה פה בגלובס על חטא, שמתן חניה חינם לתושבי העיר הייתה טעות נוראית שעשה בראשית דרכו. מולו ראש העיר הפוליטיקאי, שהתקפל השבוע, והחליט בדקה ה-90 לתת גם בשנת 2025 תו חניה שני ללא תשלום לתושבי העיר, וגם שעתיים חניה חינם מחוץ לאזורי החניה החדשים.
ככה, בקטנה ממש, קיבלנו חלון נהדר דרכו ניתן לצפות בתסכול הגדול מהמודל הדמוקרטי, שמושיב מנהיגים שלא פעם יודעים מה העם צריך' אבל נכנעים שוב ושוב למה שהעם רוצה.
כך, אפילו ראש עירייה בן 80, עם ותק של 26 שנה בראשות העיר ועם הבטחה שממילא לא ירוץ יותר לבחירות, חושש מהטווח הקצר ומהעונש מצד תושבים קצרי רואי. אז מה לנו כי נלין על פוליטיקאים אחרים?