ג'ימי קרטר באוניברסיטת נוטרדם, 22 במאי 1977 / צילום: ap
במאי 1977, בחודש הרביעי של נשיאותו, ג'ימי קרטר נשא נאום בקמפוס של אוניברסיטה קתולית קטנה, במערב התיכון של ארה"ב. הוא חישמל את שומעיו. הוא הודיע על דוקטרינה חדשה ונועזת: המאבק לטובת זכויות אדם יעמוד במרכז מדיניות החוץ של ארה"ב. לא יהיו עוד תירוצים ולא יהיו עוד הנחות.
● פרשנות | ג'ימי קרטר: הוא היה זר ומוזר, חסוד ומתחסד, ואצל ישראלים תמיד עורר רגשות מעורבים
● פרשנות | "האיש שקרא דרור לחלומותיה של הודו" הצליח לאחד 1.4 מיליארד תושבים במותו
ההכרזה התקבלה בתדהמה: בהתרגשות ניכרת מצד אחד, בבוז ובתרעומת מצד שני. ישראלים, אגב, בקושי שמו לב. ארבעה ימים לפני הנאום ההוא התרחש המהפך, שהעלה את הליכוד לשלטון. איש לא התפנה להעלות בדעתו שלנאום ההוא תהיה השפעה דרמטית על המזרח התיכון ועל מעמדה של ישראל.
לטוב ולרע, הנאום, באוניברסיטת נוטרדם ("נוטרדיים", בהגייה האמריקאית של Notre Dame) במדינת אינדיאנה, שינה את מהלך ההיסטוריה. בהרבה מובנים הוא מוסיף לתת את הטון, או לפחות להעניק מוזיקת רקע. יש מקום למדוד את העולם במידת התקרבותו אל עקרונות נוטרדם, או במידת התרחקותו מהם.
אנחנו חוזרים ונזכרים בנאום ההוא לרגל מותו של קרטר בתחילת השבוע, בגיל מאה, ולרגל התגובות יוצאות הדופן שהוא עורר בכל רחבי העולם. נשיאים אמריקאיים תמיד משפיעים השפעה עצומה על חיי המין האנושי. אבל קרטר, אולי יותר מכל קודמיו ומכל יורשיו, היה הנשיא הגלובלי ביותר של ארה"ב. אנשים שעדיין לא נולדו כאשר הוא סיים את נשיאותו זוכרים אותו בהתרגשות ובהוקרה.
"לחמנו באש בעזרת אש"
נאום נוטרדם נישא בעיצומה של המלחמה הקרה בין הדמוקרטיות המערביות לגוש הסובייטי. המערב עמד אז בנסיגה כמעט כללית, וקומוניזם צבאי ברוטלי התפשט בדרום מזרח אסיה וביבשת אפריקה. ארה"ב נחלשה מבית ונחלשה מחוץ. היא הייתה זקוקה באופן נואש לבשורה חדשה. קרטר סיפק אותה מכיוון לא צפוי. במקום לקרוא למסע צלב נגד הקומוניזם, הוא הכריז כי אמריקה לא תניח עוד למאבק בקומוניזם להעניק כסות לדיכוי.
הוא אמר: "במשך שנים רבות מדי היינו מוכנים לחקות את העקרונות השגויים ואת הטקטיקות הפגומות של אויבינו, ולא פעם נטשנו את ערכינו שלנו לטובת ערכיהם. לחמנו באש באמצעות אש, ומעולם לא חשבנו שעדיף לכבות אש באמצעות מים".
הוא הכריז: "איננו יכולים עוד להפריד את הסוגיות המסורתיות של מלחמה ושלום מן השאלות הגלובליות החדשות של צדק, של שוויון ושל זכויות אדם… עולם חדש לפנינו, אבל אמריקה אינה צריכה לחשוש מפניו. זה עולם חדש, ועלינו לעזור לעצב אותו. זה עולם חדש, הקורא למדיניות חוץ אמריקאית חדשה - מדיניות המיוסדת על ערכים של הגינות מתמדת ועל אופטימיות בחזון ההיסטורי שלנו".
קרטר הודיע, כי ארה"ב מתנערת ממצב שבו החזקים כופים את רצונם על החלשים. מכאן, הדיפלומטיה שלה תתנהל באמצעות "מאמצים לעורר השראה, לשכנע ולהוביל".
אלה לא היו קלישאות. לקרטר הייתה תוכנית פעולה, והוא החיל אותה מייד. העברות נשק התבטלו, סנקציות הוטלו, דלתות נטרקו. התחילו להתנדנד כיסאותיהם של דיקטטורים צבאיים, בייחוד באמריקה הלטינית, ושל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. השינויים לא התרחשו בן-לילה. אבל קרטר זרע את הזרעים ויצר את הציפיות.
הימין האמריקאי התייחס בביטול, בלגלוג ובטינה אל הדוקטרינה של קרטר. רונלד רייגן העמיד את ההתנגדות לה במרכז מסע הבחירות שלו לנשיאות, ב-1980. הוא שכר את שירותיה של פרופסורית מכובדת למדע המדינה, ג'ין קרקפטריק, שכתבה כי משימתה של ארה"ב היא לעודד הפיכות צבאיות כדי להעלות אנטי-קומוניסטים לשלטון. קרקפטריק נעשתה השגרירה באו"ם לאחר ניצחון רייגן, והשפיעה לימים עד מאוד על מהלך מחשבתו של עמית ישראלי צעיר ומבטיח, בנימין נתניהו.
זמן רייגן ציין נסיגה חלקית מדוקטרינת נוטרדם, אבל גם הוא לא מחה את עקבותיה. עמידה תקיפה על זכויותיהם של יהודי ברית המועצות התחילה בזמן קרטר, כחלק מן המאבק הגלובלי, ורייגן המשיך אותה.
"עניינים פנימיים"
קרטר היה הנשיא הראשון שבימיו הוקם אגף מיוחד לזכויות אדם במחלקת המדינה. מאז 1977, אחת לשנה, ארה"ב מפרסמת דוח מקיף על מצב זכויות האדם בעולם. הדוח עולה על עצביהן של ממשלות באשר הן. בעיניהן הוא משקף התערבות ב"עניינים פנימיים".
שום ארץ אינה פטורה מעיניו החודרניות של הדוח, גם לא בעלות ברית דמוקרטיות של ארה"ב. הדוח כשלעצמו אינו מעניק לארה"ב פטור מליקוייה שלה, אבל לה יש די מנגנונים לפיקוח, לביקורת ולתיקון מתוצרת בית; או לפחות יהיו לה עד 20 בינואר.
הדגש על זכויות אדם שינה את כיוון הרוח. לרוע המזל, הרוח לא הפכה להוריקן. לא פעם היא רק בריזה קלה. משטרי דיכוי לרוב מוסיפים לכסות את כדור הארץ. אבל מאז 1977, משטרי הדיכוי האלה אינם יכולים עוד להתרפק על הדמוקרטיות המערביות.
עתה זה נפרדנו מ-2024, שהניבה מספר מוגבל של הצלחות לשוחרי דמוקרטיה. חלק מן ההצלחות התרחשו הרחק מעבר לשדה הראייה שלנו, באפריקה. תנועת דמוקרטיה עשתה חיל בלתי רגיל בסנגל, מרד סטודנטים החזיר את קניה אל מסלול דמוקרטי, חילופי שלטון דמוקרטיים התרחשו בפעם הראשונה בבוצואנה.
סוריה היא נעלם גדול במשוואה, במיוחד לנוכח הודעת המשטר החדש, שלא יערוך בחירות אלא בעוד ארבע שנים. חוסר יציבות וקיטוב מאפיינים שורה של דמוקרטיות, ממערב אירופה עד צפון מזרח אסיה. נראה בעליל שהדמוקרטיה מתסכלת ומשעממת המוני מצביעים בכל היבשות.
קרטר הבטיח ב-1977 שארה"ב לא תנסה לכפות כללי התנהגות, אלא רק לשכנע. אבל מאז, השימוש הלא-תמיד-מבוקר בשריריה הצבאיים, הכלכליים והדיפלומטיים, הבאיש לא פעם את ריחה של מדיניות החוץ האמריקאית והעמיד בספק את כנותה. ב-20 השנה האחרונות ארה"ב ניסתה מפעם לפעם להתקלף מתווית נוטרדם.
במרוצת השנים, נאום נוטרדם איבד את תנופת החידוש וההעזה. דיקטטורים למדו איך להתנגד לו, או להערים עליו. ארה"ב לא תמיד היטיבה להשתמש בכללים שניסח.
"אנחנו האמריקאים הננו אומה מגוונת במידה שמעולם לא נראתה", הכריז קרטר בנוטרדם. "אותנו אין מאחדים מיתוסים רווחים של דם או של אדמה. מאחדת אותנו, אולי יותר מכל דבר אחר, האמונה בחירות האדם.
"שום ארץ אינה ראויה יותר מאיתנו להיות מופת. יש לנו חסרונות ופגמים משלנו, ועלינו לוודא באומץ ובנחישות, כי אומנם תהיה לנו הזכות להתגאות בנכסינו".
9 בינואר יהיה יום האבל הרשמי בארה"ב על קרטר. 11 ימים אחר כך ייכנס טראמפ לבית הלבן. בעוד ארבע שנים נראה מה נשאר מנוטרדם.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר