האמן זיו לנצנר / צילום: שירי ועילאי לנצנר
התמזל מזלו של האנטומאי הבריטי ד"ר הנרי גריי, בן המאה ה־19, שבתקופת חייו הוסרו בבריטניה המגבלות על ניתוח גופות. דורות רופאים שקדמו לו נאלצו לגנוב חלקי גוף או לרכוש אותם בחשאי מגורמים מפוקפקים כדי ללמוד כיצד איברים נראים ומתפקדים, אבל גריי כבר יכול היה להקדיש את זמנו בלימוד מדוקדק של הגוף האנושי. הספר "האנטומיה של גריי", שנחשב עד היום אורים ותומים בלימודי אנטומיה, היה התוצאה של מאמציו.
● מיליון נבדקים, 83 מדינות: מחקר ישראלי חדש מסמן את הדרך לרפואת העתיד
● השבוע בביומד | מדוע אנחנו חושבים כל־כך לאט - ומה זה אומר לגבי העתיד?
לגריי היה שותף בהישג: ד"ר הנרי ואנדייק קרטר, שהיה אחראי לרישומים האנטומיים המפורטים והמדויקים שליוו את הטקסטים והפכו לעיקר כוחו הספר. קרטר השתתף בכל הנתיחות שלאחר המוות, אך שמו הופיע רק על גב הספר ולא בכותרות. ובעוד גריי קיבל תמלוגים מכל עותק, קרטר קיבל תשלום חד־פעמי בלבד.
"לאורך כל ההיסטוריה של האנטומיה, רופאים ומאיירים עבדו בצוותים, יד ביד, גם אם המאיירים לא תמיד קיבלו את כל הקרדיט שהגיע להם", אומר זיו לנצנר, אמן וחוקר אנטומיה. "לי יש חלום להשיב לגדולה את מערכת היחסים הזאת".
"מי שמאייר מבין לעומק מה נמצא איפה"
לנצנר פועל באופן אקטיבי כדי לקדם את החלום שלו. הוא עורך כנסים יחד עם אוניברסיטת תל אביב לאמנים שעוסקים באנטומיה ולרופאים, מתוך אמונה שכל אחד מהם יכול להעמיק את המומחיות שלו בתחומו מתוך חשיפה לעבודתו של האחר. בימים אלה הוא גם עורך מחקר כדי להוכיח את הטענה הזאת.
"יחד עם פרופ' עידו תבור, חוקר בכיר בתחום הנוירו־אנטומיה, אנחנו מלמדים סטודנטים לרפואה לצייר את האנטומיה האנושית, ולאחר מכן נערוך להם סריקות MRI, כדי לראות כיצד הלמידה הזאת השפיעה על המוח שלהם. אני מלמד אותם שיטה ייחודית של פירוק מבנה הגוף לצורות גיאומטריות והרכבתו מחדש".
למען הסר ספק, לא מדובר בחוג העשרה אלא חלק מתוכנית לימודים שמטרתה לשפר את יכולותיהם של הסטודנטים כרופאים. "אנחנו מאמינים שלצייר ציור ולהביט בתמונת הדמיה - אלה פעולות של המוח שמלמדות אותנו דברים שונים על המבנה של גוף האדם. אחרי שסטודנט למד לצייר איבר, אנחנו מאמינים שהוא יביט בו במציאות ויגיד, 'אה, ברור שזה זה', וגם יבין היטב את הקשר שלו לאיברים אחרים. מי שמאייר מבין בצורה אחרת ואולי עמוקה יותר מה נמצא איפה".
אותו דבר, רק בכיוון הפוך, לנצנר עושה עם סטודנטים לאמנות, ולאו דווקא כאלה שמגדירים את עצמם כמאיירי אנטומיה. "כשאני עובד עם סטודנטים לאנימציה, אנחנו מתחילים בלפרק את הגוף לגורמים ברישום בלבד. רק אחרי שהם יודעים איך מפרק עובד ואיפה הוא יושב, אנחנו עוברים לאייר מודל חי. צריך להבין איך הגוף עובד כדי להבין איך הוא נראה כשהוא נע במרחב.
"עם כל הצניעות, זה באמת משפר את העבודות שלהם מאוד. אבל אחרי שנים של עבודה עם אמנים, אני עוד יותר סקרן להבין איך השיטות האלה עובדות על לא אמנים". לכן הוא יצא למחקר המשותף עם תבור.
הטעויות של לאונרדו דה וינצ'י
איור אנטומיה התפתח כחלק בלתי נפרד מהרפואה, אומר לנצנר. נתיחות לאחר המוות חשפו את המבנה של גוף האדם מבפנים ומבחוץ. רופאים למדו אנטומיה כדי להבין איך פועל הגוף וכיצד לרפא אותו, ציירים ופסלים למדו אותה כדי להיטיב לתאר את גוף האדם ביצירותיהם, ולעתים קרובות הייתה חפיפה ביניהם. רופאים וחוקרים פנו לאמנים כדי שיעזרו להם לתעד את ממצאיהם.
השושלת המפוארת של אנטומיסטים הולכת אחורה עד יוון העתיקה (ראו מסגרת), אבל כיום לנצנר עסוק במיוחד ברישומים של לאונרדו דה־וינצ'י, מגדולי אמני הרנסנס. הרישומים האלה נעשו בחשאי ורק לאחר מותו של דה־וינצ'י התגלה העניין שלו בתחום.
"האנטומיה הייתה המדע, התחביב והתשוקה שלו, וציורי השמן היו הפרנסה", אומר לנצנר. "אבל אם דה־וינ'צי הבין אנטומיה טוב כל כך, מדוע יש לו טעויות אנטומיות בציורי השמן שלו?"
זאת השאלה שעומדת במרכז מאמר שהוא עובד עליו בימים אלה עם פרופ' ברוך וולך מאוניברסיטת תל אביב. "עבדנו על המחקר הזה אולי שלוש־ארבע שנים", הוא מספר.
מה יכול להסביר את הטעויות?
"אני חושב שהוא השתמש בכלים אופטיים, כמו קמרה אובסקורה (מכשיר עם עדשה ומראה פנימית שיוצר תמונה דו־ממדית מעצם תלת־ממדי ושימש כלי עזר לציירים - ג"ו). לא ידוע כיום שדה־וינצ'י השתמש בכלים הללו, אבל אנחנו חושבים שכן, ושאולי הוא אפילו היה מהחלוצים או מהממציאים של הכלי - הרי ידוע שהוא ידע ללטש עדשות אופטיות. אנחנו חושבים שאולי הטעויות נבעו משימוש בכלים האופטיים הללו".
הרעיון שאמנים בתקופתו של דה־וינצ'י השתמשו בכלים אופטיים, כמו קמרה אובסקורה ומראות קמורות, אינו חדש. האמנים דיוויד הוקני וצ'ארלס מ. פאלקו טענו בספר שיצא לאור בשנת 2001 כי לא ניתן היה להתקדם לרמת הדיוק שאפיינה את האמנות אז ללא הכלים האלה.
המאמר של וולך ולנצנר מבקש להדגים זאת באמצעות יצירותיו של דה־וינצ'י. "לא היה איסור להשתמש בכלים הללו, אבל כנראה שהאמנים שמרו על כך בסוד בתוך הגילדה שלהם, כדי לשמר את הקסם. אותם עיוותים אנטומיים חוזרים אצל ציירים בגילדות מסוימות, אף שהם ידעו לצייר אנטומיה, אולי כי לכל גילדה הייתה עדשה משלה".
לצד מחקר על ציור, אתה גם מצייר למחקר. איזה יתרון יש לאיור אנטומי היום בעולם שבו קיימים כלי הדמיה רבים ושונים?
"תמונות הדמיה כבשו את זירת המאמרים ברפואה, אבל הן נראות כולן דומות, וזה נורא משעמם. כאשר מאמר כולל איור של אנטומיסט, זה נראה יוקרתי יותר, מעניין יותר ויפה יותר, כמו ההבדל בין איור אמיתי לבין איור שבוצע בבינה מלאכותית, אבל בנוסף ליופי, האיור מאפשר להדגיש אלמנטים מסוימים ואת הקשרים ביניהם, באופן שלא תמיד ניתן להגיע אליו בתמונת הדמיה. כך, באופן פרדוקסלי, אף שההדמיה היא 'הדבר עצמו', לפעמים האיור מייצג טוב יותר את הרעיון שרוצים להעביר במחקר".
כדי להמחיש זאת, לנצנר מספר על מאמר של פרופ' חגי פיק מאוניברסיטת תל אביב, שפורסם ב־Journal of Anatony ועסק בהבדל בין שרירים צוואריים אצל נשים וגברים. "המאמר הוגש לשיפוט עם תמונות הדמיה בלבד, והתשובה לחוקרים הייתה 'אנחנו בטוחים שהתוצאות שלכם מדהימות, אבל אנחנו לא באמת מבינים עד הסוף מה מתרחש כאן. איך זה נראה במציאות?'", מספר לנצנר.
"בתמונות ההדמיה קשה לראות את הפרטים משום שההבדל היה בשכבות מאוד עמוקות. אז פרופ' פיק התקשר אליי, והצטרפתי אליו לנתיחות - אני תמיד מגיע לדיסקציות ורואה הדמיות, כי זה מדע ולא ציור אמנותי בלבד.
"פרופ' פיק הסביר לי את מה שגילה ורשמתי הכול עם עיפרון, חוליה אחרי חוליה, ואז המאמר עבר שיפוט. גם היום אומרים לי חוקרים: 'לפעמים אני יושב מול הדמיה ודברים לא מסתדרים לי, אז אני שולף את 'האנטומיה של גריי' ונופל לי האסימון".
שאלות מדעיות שנולדות מעיפרון
לפעמים עבודה משותפת יכולה להוביל לשאלות מדעיות חדשות. לנצנר מספר שבמחקר שהשתתף בו לאחרונה, בנושא קיפוזיס (עקשת גבית), הוא התבקש לצייר כמה עמודי שדרה כדי להראות את העווית של הקיפוזיס וכיצד היא משפיעה על כלוב הצלעות. "כדי לאייר נכון שאלתי את הרופאים אם העצם יכולה לעמוד עוד מילימטר לשם ועוד שלושה מילימטר לפה, והתשובה הייתה 'זו שאלה טובה'. אלה שאלות שיכולות להיות מחקריות והן עולות כשמניחים את העיפרון על הנייר ולא בשום מצב אחר".
האם הבינה המלאכותית משפיעה על תחום האיור האנטומי?
"עוד לא. ניסיונות קטנים שעשיתי בנושא העלו תוצאות מביכות. אני לא יודע אם זה תמיד יהיה ככה. כרגע אני לא רואה איך ילמדו את הבינה המלאכותית ביטוי רגשי בעזרת קו.
"בינתיים, אני נהנה להשתמש בבינה מלאכותית ככלי עזר במחקרים. למשל, אני עורך עכשיו מחקר על הפסל אלברטו ג'קומטי. לכאורה, הפסלים שלו רחוקים ביותר מאנטומיה מדויקת, אבל אני מנתח ציורים שלו מהילדות ומראה שהוא כנראה הבין היטב אנטומיה, אבל מנסה ליצור בפסלים שלו אנטומיה ניסיונית, כלומר טעויות מכוונות שמגזימות מאפיינים שונים בגוף האנושי באופן קוהרנטי, שמביא בחשבון את האנטומיה הנכונה. במחקר הזה אני משתמש בבינה מלאכותית כדי למדוד כל מיני דברים בתמונה ולהדגים את הטענות שלי.
"השאלה שאני תמיד נשאר איתה: לאיזה מגזין שולחים את זה? לזה שקוראים רק הרופאים אבל לא האמנים, או הפוך? לפעמים אני כותב את המאמר בשתי גרסאות, ומנסה גם וגם".
כל העיסוק הזה ברישום של הגוף גורם לך להתייחס אחרת גם לגוף הפרטי שלך?
"מאוד! זה מכוון את כל האופן שבו אני מתאמן. כשאני מביט על זרוע ויודע שיש בה שריר, אני רוצה לראות את השריר, ולכן העבודה המדויקת חשובה לי יותר מאשר להעלות מאסת שריר.
"אי אפשר לדבר כל כך הרבה על אנטומיה ולא להיות האנטומיה. בסוף הגוף שיש איתי בחדר כשאני רושם הוא הגוף שלי".