אילוסטרציה: Shutterstock, Burdun Iliya
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
פסק דין שניתן השבוע בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה מעלה שוב את אחת מעילות התביעה השנויות במחלוקת בדיני המשפחה: הפרת הבטחת נישואים. בתי המשפט ממעטים לערב את דיני הנזיקין ביחסים אישיים ואינטימיים בין בני זוג, ושומרים אותם בעיקר למקרים קיצוניים של התעללות או מרמה של ממש. הסיבה לכך ברורה - קשה מאד לבודד אשמה בחיים זוגיים מורכבים וסובייקטיביים.
● הביאו ילד בפונדקאות, אך הרווחה המליצה לנתקו מההורים. מה קבע בית המשפט?
● למי שייכת הדירה? מה פסק בית המשפט בנוגע להסכם מתנה שלאחר המוות
לא יכולה להיות מחלוקת שגירושים יוצרים פגיעה חמורה בציפיות ובהסתמכות של בן הזוג שלא יזם אותם ולא היה מעוניין בהם. אישה שנישאה בגיל 30 והביאה עם בן הזוג שני ילדים לעולם, בוודאי לא ציפתה למצוא את עצמה בגיל 50 גרושה ובעלת סיכויים נמוכים בהרבה למצוא בן זוג אחר לחיים. למרות זאת כאמור, בתי המשפט ממאנים להתערב ולשפוט את טיב חיי הנישואים של בני הזוג ולפצות את מי מהם שרואה עצמו נפגע מכשלונם.
לאור זאת תמוהה נכונותם של בתי המשפט להתערב בשאלת האשמה של כישלון חיי הזוגיות בשלב המוקדם יותר, טרם הנישואים, כאשר הנזק קטן בהרבה. אותם קשיים המלווים את ההכרעה בשאלה מי אשם בהתפרקות הנישואים, מופיעים גם בצורך להכריע מי אשם בהתפרקות האירוסין ואי-השלמתם לכדי נישואים. ברור שקיים צד שנפגע, גם נפשית וגם כלכלית, אם כבר הוזמנו לדוגמה שמלה ואולם - אך האם זה באמת שפיט?
למרות הסתייגויות אלה, לאורך השנים בתי המשפט מאפשרים הגשת תביעות נזיקין על הפרת הבטחת נישואים, ובאופן חריג, מי שהגיש הפעם את התביעה הוא דווקא הגבר.
הצהרת כוונות
בני הזוג במקרה זה הם ממוצא אתיופי, ולעת היכרותם בשנת 2014, האישה הייתה גרושה עם שני ילדים, והאיש היה נשוי אך בהליכי פירוד מאשתו. הם ערכו טקס שמהותו לא לגמרי ברורה. לטענתם, הוא הוגדר על-פי מנהגי העדה האתיופית כטקס נישואים, למרות שהאיש היה נשוי לאחרת באותה עת, אך מבחינת הדין הישראלי, שאינו מתיר ריבוי נשים, מדובר לכל היותר בטקס אירוסין, המהווה הצהרת כוונות כלפי נישואים עתידיים, לאחר גירושיו הפורמליים של האיש.
לאחר הטקס בני הזוג עברו לחיות ביחד, בדירה שהייתה שייכת לאישה עוד קודם להיכרותה עם האיש, ואף הביאו לעולם שני ילדים משותפים.
בשנת 2019 האיש התגרש סוף-סוף מאשתו החוקית, ובשנת 2020 בני הזוג קיבלו היתר נישואים מבית הדין הרבני והזמינו אולם, שמלת כלה, צלם והזמנות לחתונה. למרבה הצער, החתונה לא יצאה לפועל, מאחר שהאישה הציבה בפני האיש דרישה לחתום על הסכם ממון, שבו הוא מאשר כי אין ולא יהיו לו כל דרישות ביחס לדירת המגורים שלה, ולאחר שהוא סירב, היא ביטלה את הנישואים, והצדדים נפרדו.
שאלת האשמה
האיש הגיש תביעת נזיקין שכללה מספר עילות, לרבות תשלום פיצויי הסתמכות בגין הפרת ההבטחה להינשא, פיצוי בגין מצג כוזב, פיצוי על כך שהאיש ויתר לטענתו על חלקו בדירה שהייתה שייכת לו עם גרושתו, לטובת הגרושה, עקב לחצה של האישה, פיצוי על נזקיו הנפשיים, הוצאות מסיבת האירוסין, החזר הוצאות החתונה שבוטלה ועוד.
בפסק דינו בית המשפט עמד על האבסורד, במסגרתו ככל שהטקס שערכו הצדדים בשנת 2014 ייחשב כטקס נישואים ולא טקס אירוסין, אזי בית המשפט בכלל נטול סמכות לשפוט מי אשם בפרידה. דווקא ככל שמדובר באירוסין, הרי שמדובר בחוזה מחייב, שהשיפוט לגביו מתבסס על דיני החוזים.
במקרה זה קבע בית המשפט כי לא ניתן להטיל על האישה את האשם על הפרת ההתחייבות להינשא, מאחר שדרישתה שהאיש יחתום קודם על הסכם ממון הייתה לגיטימית - ולכן התביעה נדחתה.