דונלד טראמפ נפגש עם קים ג'ונג און באזור המפורז הקוריאני, 2019 / צילום: Reuters, KCNA
אנחנו נמצאים בעיצומה של החזרה הכללית לקראת משהו העומד להתרחש לעתים מזומנות בארבע השנים הבאות: ניחוש בלתי פוסק, בדרך כלל עקר, של מה ש'באמת' מתרחש במוחו של דונלד טראמפ.
● זה האינטרס של טראמפ בקידום עסקת חטופים והפסקת אש בעזה
● כותרות העיתונים | סגן נשיא איראן: ישראל שתלה חומרי נפץ בצנטריפוגות
באופן טבעי ומובן, ישראל עסקה בימים האחרונים בניסיון להבין למה הוא מתכוון כשהוא מבטיח 'גיהינום' לחמאס. הפוליטיקאים, בדרך כלל בימין, מקווים שהנשיא המיועד יוציא אל הפועל במו ידיו את חזון צפון עזה הריקה. עמית סגל, פרשן מדיני רב אנפין בערוץ 12, אפילו העביר את המרשם הזה לטראמפ באמצעות מאמר ב'וול סטריט ג'ורנל'.
עמיתיו של סגל יצקו צוננים על תקוותיו. בשלושת הימים האחרונים הם דיווחו על מסרים, הבאים מחוגי טראמפ, לאמור: הנשיא הבא אינו רוצה הסלמות, מלחמות וחזונות. הוא רוצה שקט, מפני שיש לו דברים חשובים יותר, כמו גירוש המוני של מהגרים, האצה מהירה של קידוח נפט וגז, הטלת מכסים על כל ארץ שעצבנה אותו אי פעם (ואיזו ארץ לא עצבנה אותו אי פעם), וסגירת חשבונות עם יריביו, מבקריו ורודפיו מבית. אכן, אין די שעות ביממה כדי להוציא את כל זה אל הפועל, אפילו בשביל איש זקן, הנוטה להסתפק בארבע או חמש שעות שינה בלילה.
גם הטור הזה עוסק זה חודשים רבים בניחושי טראמפ. חזרנו וכתבנו כאן הרבה לפני נצחונו, כי מוטב שאיש לא יסמוך על אצבעו של טראמפ. היא לא תסחט את ההדק ולא תשלוף את הנצרה. הוא אמנם אינו פציפיסט, אבל הוא שונא מלחמות. בקונטקסט האמריקאי, הוא שונא ניצים גם, או בייחוד, כשהם באים מן הימין.
"להרוס את צפון קוריאה"
על מה אפשר אפוא לסמוך בבואנו לנחש? קודם כול על תקדימים. כמו למשל פרשת השנאה שהייתה לאהבה בין טראמפ לבין רודנה המוטרף של צפון קוריאה, קים ג'ונג און. בסוף אוגוסט 2017, קים ערך ניסוי מרהיב של טילים בליסטיים. הוא נראה יושב ליד דסק, חיוך רחב שפוך על פניו, גנרלים עומדים סביבו, וטילים מתרוממים לא הרחק משם. הטילים ההם יכלו לשאת ראשי נפץ גרעיניים.
טראמפ עמד לנאום בעצרת הכללית של האו"ם שלושה שבועות ופחות אחר כך. חמתו בערה בו להשחית. בנאומו הוא גידף את "איש הרקטות הקטן" (Rocket Man, כשם שירו המהולל של אלטון ג'ון), העומד בראש "משטר נתעב". טראמפ הכריז שארה"ב לא תניח ל"כנופייה הנפשעת" לפגוע בביטחונה, והוא מוכן "להרוס את צפון קוריאה" אם היא תפיק את זממה להתחמש בנשק בליסטי. הוא מקווה שהדברים לא יגיעו לידי כך, הוא אמר.
ואמנם, הדברים לא הגיעו לידי כך. לא יצאו אפילו חמישה חודשים מנאומו המתלהם של טראמפ, והשניים, הוא וקים, נפגשו פנים אל פנים בסינגפור. זמן מה אחר כך, טראמפ אפילו חצה באופן סמלי את קו הרוחב ה-38, המפריד בין שני חלקי קוריאה, התייצב על אדמת הצפון, ולחץ בחום את ידו של הרודן המתועב והנפשע מחודש ספטמבר.
לימים טראמפ סיפר כי ניהל התכתבות לבבית עם קים, וקיבל ממנו "מכתב אהבה", באלה המלים. אמנם היחסים האישיים הצטננו, מפני שקים סירב להתפרק מנשקו הגרעיני. אבל טראמפ לא חזר אל הרטוריקה של חודשי נשיאותו הראשונים. הדברים הרעים העיקריים שהוא אמר על קוריאה נגעו ל"כפיות הטובה" של קוריאה הדמוקרטית, זו שאנחנו מכנים דרום קוריאה, בעלת בריתה של ארה"ב. הוא התלונן שהיא מנצלת את אמריקה ואינה משלמת די הצורך להגנתה.
מה מלמדת אותנו פרשת קים? קודם כול, שנביחתו של טראמפ עזה מנשיכתו. הוא משתמש במיקרופון כדי להלך אימים, לא כדי להכריז מלחמה. הוא "אמן העסקה", וחמישה חודשים לאחר שאיים "להרוס את צפון קוריאה", הוא יעץ לקים להפוך את חוף פיונגיאנג לריביירה לתיירים.
"נובל, נובל"
בעיני עצמו הוא אלוף הפרגמטיות, איש המנצל הזדמנויות כדי לעשות עסקים. הוא מעתיק את הפרגמטיות הזו גם למדיניות חוץ. האם הוא עושה כן כדי לקבל פרס נובל לשלום, כפי שכתבו בימים האחרונים, גם בגלובס? אולי, מי יודע. שאיפה כזאת יוחסה גם לרונלד רייגן, כאשר התחיל תהליך הפשרה דרמטי עם ברית המועצות של גורבצ'וב, לפני 40 שנה. הימין הניצי, האנטי-קומוניסטי של ימי המלחמה הקרה גינה את תמימותו. הם טעו, ורייגן צדק. אבל את פרס נובל הוא לא קיבל.
טראמפ דיבר בפומבי על פרס נובל. באפריל 2018, לאחר שחזר מפגישתו עם קים בסינגפור, הוא נאם בעצרת במישיגן. הקהל פרץ בקריאות ספונטניות לחלוטין, "נובל, נובל". טראמפ פסע אחורה מן המיקרופון, חייך כנער מבויש, ואמר "תודה, זה יפה מצידכם".
ימים אחדים אחר כך הוא הכריז בלשכה הסגלגלה, שהוא ראוי לפרס נובל "על הרבה דברים", אבל הוא לא יוענק לו. דרך בטוחה אל לבו הייתה קריאה פומבית של מנהיג זר, כמו למשל ראש ממשלת יפן או נשיא דרום קוריאה - להעניק לו את הפרס. הוא הודה להם בפומבי, הזכיר בתרעומת שברק אובמה דווקא קיבל, והתלונן שהוא בוודאי לא יקבל.
כמעט משונה שאיש הבז כל כך למוסדות גלובליים, ומקל כל כך ראש בדעתם של זרים, מקדיש כל כך הרבה תשומת לב לדעתו של הפרלמנט הנורבגי, זה המעניק את פרס נובל לשלום.
"עבדול" בקמפ דייוויד
אף על פי כן יש הגזמה בנטייה לייחס כל יוזמת שלום שלו, או כל הימנעות ממהלך צבאי, לרדיפת כבוד. הוא בהחלט נרקיסיסט, אבל אין זאת אומרת שהרווח היחיד הצומח לו משלום הוא פרס נובל. הוא חושב זה עשרות שנים, שאין זה מעניינה של ארה"ב ללחום מעבר לים את מלחמותיהם של אחרים.
הוא אמנם האיש שהורה לחסל את קאסם סוליימני בבגדאד, ולצוד ולהרוג את אל בגדאדי, "חליף המאמינים" של דאע"ש, בסוריה. אבל הוא גם זה שכפה הסכם התחסלות על בעלי בריתה של ארה"ב באפגניסטן, והזמין את מנהיג הטליבאן (שהוא כינה "עבדול") לקמפ דייוויד. רק תחינת יועציו חסכה את החרפה הזו, ב-ספטמבר 2020, סמוך ליום השנה ה-19 להתקפת אל קאעידה על המגדלים התאומים ועל הפנטגון.
ההבדל בין 2020 ל-2025 הוא שעכשיו טראמפ מקיף את עצמו באומרי הן, או באנשים המסכימים אתו ללא סייג. אם הוא יחשוב שיש לו עסקה, או יש לו פרס נובל, או שהוא מונע מלחמה, מוטב להאמין שהוא יוציא אפילו את מוחמד סינוואר ממאורתו, אם גם אולי לא יטיס אותו לקמפ דייוויד.
אבל, כפי שהקדמנו להזהיר למעלה, אלה רק ניחושים. ואנחנו נרבה בהם כאן עד זרא.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.