חטיבת גבעתי, מלחמת העצמאות / צילום: ויקיפדיה KLUGER ZOLTAN
"מעטים מול רבים" - כך מתארים רבים בישראל את מלחמת העצמאות. מדינה צעירה שרק הוקמה, מוקפת באויבים, ניצחה באורח ניסי כמעט את כל צבאות ערב שתקפוה בבת אחת. האתוס הזה עיצב את התודעה הלאומית במשך עשורים, אך מה באמת היו יחסי הכוחות בשטח, ומהם הגורמים שאחראים לניצחון צה"ל במלחמה?
● בודקים את המיתוס | עגבניית השרי לא הומצאה בישראל. אז מה המקור שלה, ואיזה קרדיט בכל זאת מגיע לישראלים?
● בודקים את המיתוס | אלברט איינשטיין לא נכשל בלימודיו בבית הספר
● בודקים את המיתוס | מארי אנטואנט לא באמת דיברה על עוגות
נהוג לחלק את המלחמה לשניים: החל למחרת כ"ט בנובמבר, במתקפות ערביי ארץ ישראל על התושבים היהודים, ומהפלישה הסימולטנית של צבאות ערב עם תום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות ב־1948.
מחקרים מראים כי בעת הפלישה, צבאות ערב שלחו לחזית רק כ־20 אלף חיילים, שהצטרפו לכמה אלפי חברי מיליציות ערביות בשטח הארץ. מנגד, הכוחות הישראליים באביב 48' מנו כבר כ־30 אלף מגויסים מאומנים, רובם על בסיס כוח האדם של המחתרות שאוחדו להקמת צה"ל. למרות התגבורת ממדינות ערביות נוספות, עד 1949 יחסי הכוחות רק גדלו לטובת הצד היהודי. תוך חודשים ספורים מקום המדינה, כוחות צה"ל מנו כמאה אלף איש ואישה - הרבה מעבר לכלל הכוחות הערביים בזירה, שבשיאם מנו כ־60 אלף לוחמים.
כשבוחנים את ממדי האוכלוסייה הכללית, אכן מדובר היה במעטים מול רבים. אוכלוסייתן המשותפת של מדינות ערב מנתה כ־30 מיליון איש, לעומת כ־650 אלף יהודים בלבד בארץ ישראל. אך כאן באו לידי ביטוי ההבדלים בכושר הארגון ובסולידריות החברתית. בזמן שרק שבריר מהאוכלוסייה הערבית גויס למלחמה, ישראל הצליחה לחייל כמעט 15% מתושביה. להשוואה, זה שקול לצבא מילואים בן מיליון וחצי איש במלחמת "חרבות ברזל", פי שלושה משיא גיוס המילואים בסוף 2023.
ביטוי נוסף להבדלים בין הצדדים שחוסה לרוב בצל המיתוס, הוא העובדה כי על אף הפלישה הסימולטנית, צבאות ערב התקשו מאוד, ואולי לא תמיד רצו, לתאם את פעילותם הצבאית ולצאת מגבולות גזרה מוכרים. הכוח הירדני לדוגמה, שהיה המאומן ומצויד ביותר הודות לבריטים, התמקד באזור ירושלים. הכוחות הישראליים לעומתם, התנהלו ממפקדה מרכזית אחת שהצליחה לרכז את מאמציה במבצעים אסטרטגיים וממוקדי מטרה, לרוב בעדיפות מספרית לטובתה.
אז איך המיתוס השתרש? הדימוי של "מעטים מול רבים" לא נולד במקרה, ונועד להדהד סיפורי גבורה ממסורת ישראל. במהלך המלחמה, הנהגת המדינה הדגישה את הנחיתות המספרית כדי לעודד את הגיוס הפנימי ולזכות באהדה בינ"ל. מנגד, חשוב לזכור שאמנם קל להסתכל בדיעבד על יחסי הכוחות המפתיעים, אבל תחושת הסכנה הקיומית ששררה בעם ובהנהגתו הייתה אמיתית ומוצדקת לשעתה. כפי שראינו כולנו, עדיף לעתים להעריך ביתר את יכולות האויב מאשר בחסר.
בשנות המדינה הראשונות התגבש הנרטיב בתודעה הישראלית. הוא חיזק את תחושת האחדות הלאומית והצדיק חברתית וכלכלית את הצורך בצבא חזק. אז האם ישראל נלחמה בתנאים קשים במלחמה רב־חזיתית? כן. האם היו קרבות בהם הכוחות הערביים היו עדיפים? ודאי. אך במבט על, ישראל גייסה שיעור גדול מאוכלוסייתה, וצה"ל הפך במהרה לכוח הגדול, המאומן והמחומש במרחב. לצד המספרים, הארגון היעיל של הנהגת המדינה והצבא, יחד עם הסולידריות החברתית, גברו על הפיצול והכאוס בצד הערבי. נקודות למחשבה גם, ואולי במיוחד, בימים אלו.