אילוסטרציה: Shutterstock
הכותב הוא מומחה בדיני תכנון ובנייה ונדל"ן
רקע: בני זוג רכשו דירת מגורים בבניין בחיפה המיועד למגורים בלבד. לדבריהם, שכנם משכיר מספר יחידות בבניין לצרכים עסקיים, לרבות מספרה, תוך גרימת מטרדים יומיומיים.
לפיכך הגישו בני הזוג תביעה לבית משפט השלום בחיפה ודרשו צו מניעה קבוע שיאסור על שימוש עסקי בדירות, לצד פיצוי כספי של מיליון שקל.
● המחשבון | קרן השתלמות בירושה: מה כדאי לדעת על העברת חסכונות לדור הבא?
● ראיון | רואה החשבון שמאחורי רפורמת הרווחים הכלואים: "נזהה את כל התחמונים"
אלא שבשנים שקדמו לתביעה, ניהלו אותם תובעים גם הליך נוסף לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. ההליך - ערר שהוגש לאחר דחיית תביעתם על־ידי הוועדה המקומית - נסב על אותה תוכנית מתאר שדווקא אפשרה שימושים מסחריים בבניין. במסגרת ערר זה נתבע פיצוי בגובה 1.46 מיליון שקל.
פסק הדין: השופטת סיגלית גץ־אופיר מבית המשפט המחוזי בחיפה קבעה כי כאשר נפתח הליך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, לא ניתן לנהל במקביל תביעה אזרחית המבוססת על אותם נזקים. בין אם מדובר בירידת ערך ובין אם במטרד מתמשך, המסלול היחיד לקבלת סעד הוא המסלול שנקבע בחוק.
בית המשפט נשען בהחלטתו על ההלכה הידועה שנקבעה בעניין נתיבי ישראל נ' קטן (רע"א 6483/15), שבה נפסק כי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה יוצר "הסדר שלילי משתמע", כלומר, הוא אינו רק מאפשר פיצוי בגין פגיעה תכנונית, אלא גם חוסם תביעות נזיקין רגילות בגין אותו נזק.
ההשלכות: חשיבותו של פסק הדין באה לידי ביטוי בשלושה עקרנות: עיגון הסופיות בהליכי תכנון, הגנה על הרשויות מהצפה והתשה ועידוד פעולה בשלב מוקדם באמצעות התנגדויות ולא תביעות.
מבחינת עיגון הסופיות בהליכי תכנון ובנייה, הרי שההכרעה מחזקת עיקרון זה: כל עוד הוגשה תוכנית תכנונית ואושרה כדין, הפיצוי בגין נזקים אפשריים ממנה - אם בכלל - יתברר אך ורק לפי סעיף 197. בכך נחסמת האפשרות להשתמש בדיני הנזיקין כמסלול עוקף לאחר מעשה.
בנוסף, פסק הדין מגן על רשויות התכנון מפני "ריבוי ערוצים" ו"תביעות קצה": לו הייתה מתקבלת הגישה המאפשרת תביעה אזרחית לצד הליך לפי סעיף 197, כל אזרח היה יכול לנסות שוב ושוב לקבל פיצוי תוך שינוי כותרת וסעד. בכך, הייתה נפגעת לא רק יעילות המערכת, אלא גם היציבות המשפטית.
אולם המסר החשוב ביותר לציבור נעוץ דווקא בשלב הטרום־שיפוטי: הדרך הנכונה להתמודד עם תוכנית תכנונית מזיקה איננה בתביעות מאוחרות, אלא בהתנגדות תכנונית מסודרת בזמן אמת. פסק הדין מדגיש: הזירה האפקטיבית להשפעה על שימושי קרקע היא ועדות התכנון, ולא בתי המשפט.
חשש לפגיעה
יש המעלים חשש שפסק הדין פוגע באזרחים קשי־יום, שאינם מצוידים בעורכי דין ובשמאים מלכתחילה. לטענתם, אם תביעת סעיף 197 נדחית, והם מנועים מלתבוע בנזיקין, הרי שאין להם סעד כלל.
טענה זו נענית בשתי דרכים: ראשית, סעיף 197 מעניק פיצוי הן בגין ירידת ערך ישירה והן בגין מטרדים עקיפים (רעש, ריח, חסימת נוף). דחיית תביעה אינה מעידה על היעדר סעד בחוק, אלא על כך שלא הוכח נזק או קשר סיבתי.
שנית, הפסיקה קובעת כי תוצאה זו, גם אם היא קשה, מתחייבת מן המבנה החוקי של סעיף 197. ככל שתוכנית אושרה כדין, הפתרון נמצא בזירת ההתנגדות התכנונית ולא בזירה הנזיקית.
פסק הדין בפרשה זו איננו רק פסיקה פרטנית. הוא מהווה עיגון ברור של עיקרון "ייחוד העילה" שמגולם בסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. הוא משרטט גבול מובהק בין הזכאות לפיצוי לבין הדרך לממשה - ומחייב אזרחים לפעול בתזמון נכון ובזירה הנכונה.
ת"א 63418-03-24