פרופ' ג'רמי דה־סילבה / צילום: באדיבות המצולם
כשאנחנו רואים חיות שלא אמורות ללכת על שתיים עושות זאת, קשה לנו שלא לחשוב עליהן כעל קצת אנושיות. ראו לדוגמה דובים. האם יכול להיות שההליכה שלהם על שתיים בקרקס היא שמאפשרת לנו לחשוב עליהם כעל יצורים חמודים ולא הטורפים הרצחניים שהם? ממיקי מאוס ועד בוג'אק הוסמן, חיות מואנשות בסדרות טלוויזיה ובסרטים לרוב הולכות זקוף. קשה לדמיין שהיה ליצירות הללו אותו אפקט אם הן היו הולכות על ארבע. עמידה והליכה על שתיים הן עניין אנושי.
● שר הבריאות של ארה"ב פיטר את ועדת החיסונים. מה יקרה עכשיו?
● אדם שלקה בפרקינסון הוכר כנפגע עבודה. זה החומר שנחשף אליו וחשוד בגרימת המחלה
ואכן, אין כיום מלבד בני האדם בעלי חיים שהולכים על שתיים כל הזמן, עם גפיים קדמיות משוחררות. תגידו אולי ציפורים, אבל אצלן מבנה הגוף אחר לגמרי, ויש להן כנפיים במקום ידיים.
פרופ' ג'רמי דה־סילבה מאוניברסיטת דרטמות', ארה"ב, סבור שההליכה על שתיים לא רק מגדירה אותנו, היא זו שהפכה אותנו לבני אדם. אבל מדוע יצורים אחרים שהלכו על שתיים בעבר, כולל מיני אדם אחרים, לא שרדו? ומה הקשר בין הליכה על שתיים לבין התפתחות האמפתיה?
את השאלות האלה חוקר דה־סילבה בספרו "צעדים ראשונים: כיצד ההליכה הזקופה על שתי רגליים הפכה אותנו לבני אדם", שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת מטר, בתרגומו של ד"ר מיכאל אלעזר. בראיון לגלובס, הוא מספר מדוע בכלל החל לחקור את הנושא ועונה על השאלה: האם נצטרך לעבור קפיצה אבולוציונית כדי לשרוד בעתיד.
מפגש עם שימפנזה: למה הוא יכול לטפס ואני לא?
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת ששאלת ההליכה על שתיים היא התחום שלך?
"זה אמנם לא קרה ברגע אחד, אבל היה אירוע ב־2006, ביער באוגנדה. חקרתי שימפנזות בטבע - כחוקר אדם אני תמיד מביט גם על קופי האדם, קרובי המשפחה הקרובים ביותר שלנו אחרי שכל מיני האדם האחרים נכחדו, כדי לראות את נקודות הדמיון וההבדל. באותו יום, שימפנזה זכר אחד עבר לידי והתחיל לטפס על עץ, וראיתי שהוא מצליח לקפל את עצם השוק שלו כמעט עד כף הרגל שלו, כדי להיות יותר קרוב לעץ, וכך קל לו יותר להתמודד עם כוח המשיכה. היה לו טווח תנועה מדהים בקרסול. לו אני הייתי מנסה לעשות את זה, גיד אכילס שלי היה נקרע.
"אז התחלתי לחשוב על הרגל, ועל הקרסול, ועל האופן שבו מאפיינים של הרגל האנושית שעוזרים לנו ללכת, בעצם פוגעים במקביל ביכולת שלנו לטפס. איך זה קרה? מהם התנאים שאפשרו לבני האדם לוותר על הטיפוס כדי ללכת?".
בעבר ניתן לכך הסבר פשוט: בני האדם ירדו מהעצים משום שהם עברו למקום עם פחות עצים ויותר מרחבים פתוחים, או משום שהעצים בסביבתם התמעטו עם הזמן. אבל זה, כנראה, לא נכון. מחקרים מאוחרים יותר הראו שמיני האדם הקדומים "ירדו מהעצים" אף שהיו סביבם שפע של עצים.
"זה היה אחד הרגעים האלה שבהם הבנתי עד כמה ה'החלטה' הזאת של האבולוציה, לרדת מהעצים ולעבור להליכה על שתיים, קבעה כל כך הרבה בחיינו".
מה אנחנו יודעים על הימים המוקדמים האלה היום, כמה עשרות שנים של מחקר מאוחר יותר?
"לפני 4־5 מיליון שנה, כשאבותינו התחילו ללכת, הם עדיין דחפו את עצמם עם החלק החיצוני של הרגל ולא העבירו משקל לבוהן הגדולה, שבה השתמשו כדי לטפס. בשלב הזה, בני אדם עדיין לא היו טובים כל כך בהליכה, לא הכינו כלים, לא הדליקו אש ולא יכלו להגן על עצמם בלילה, אז הם היו צריכים לטפס על עצים כדי ללון בהם. הם נהנו משני העולמות לאורך שנים.
"כשאנחנו מגיעים ל"לוסי", שחיה לפני 3.2 מיליון שנה והשתייכה למין האדם אוסטרלופיתקוס אפרנסיס, אנחנו רואים שהיא עדיין יכולה לטפס, אבל פחות".
הרגל שלה ייחודית?
"אלה אותן עצמות כמו של קוף־אדם, ויש לנו גם אותן עיניים כמו שלהם, אותן ידיים, אותן ציפורניים ושיניים. אנחנו קופי אדם, זו משפחתנו. אי־אפשר להתווכח עם זה. אבל כפות הרגליים שלהם אוחזות, ושלנו הולכות".
וזה בעצם עשה את כל ההבדל? איך?
"לא כל הסיפור ידוע, אבל זה בערך כך: קודם כול, העמידה הזקופה שחררה את הידיים ואפשרה לסחוב דברים, להחזיק דברים".
בספרו, דה־סילבה מספר שחוקרים ותיקים של אבולוציית האדם חשבו שמיד עם שחרור הידיים התחלנו לאחוז בנשק ולייצרו, וכך העמידה על שתיים היא שנתנה לנו יתרון כוח על שאר המינים. על פי הגישה הזאת, האדם היה אלים מהרגע הראשון, והאלימות הזאת היא שנתנה לו את יתרונו. אבל התיאוריה הזאת הודגמה כלא נכונה. בני אדם הלכו על שתיים והשתמשו בידיהם זמן רב לפני שהחלו לייצר נשק. ההליכה על שתיים קרתה זמן רב לפני שמיני האדם הפכו למה שאנחנו היום - היצור החי היחיד שמשנה באופן משמעותי את הטבע.
הפכנו פגיעים: הירידה מהעץ השתלמה?
דה־סילבה טוען שההליכה על שתיים דווקא הפכה את מיני האדם לפגיעים מאוד בתחילת הדרך. היא לא רק האטה אותנו מאוד, היא חשפה את כל האיברים הפנימיים שלנו. היא גם סיכנה אותנו בנפילה. עד היום, נפילות מסוימות או נפילות אצל אנשים מגיל מסוים עלולות להיות קטלניות. בהליכה על ארבע הרבה יותר קשה פשוט ליפול.
האבולוציה בחרה עבורנו את כל החסרונות שלנו זמן רב לפני שאפשרה לנו למצות היתרונות שהידיים נותנות לנו היום. ובאמת, רוב מיני האדם לא שרדו, כמו גם רוב היצורים שפיתחו יכולות הליכה על שתיים בתקופות קדומות יותר. יש יכולות מצוינות ששוחזרו שוב ושוב בטבע: תעופה, שחייה, טיפוס. אלה הופיעו שב ושוב במינים רבים בשל יתרונן. הליכה על שתיים אינה אחת מהן.
אבל מבחינת בני האדם המעבר היה מוצלח בסופו של דבר. "שחרור הידיים אפשר לנו לסחוב דברים. בתקופה של לוסי, כשההליכה על שתיים כבר הפכה לדרך ההתקדמות הדומיננטית של המין, רואים את הכלים הראשונים. כשהולכים על שתיים יותר קל לחתוך בשר, לחפור, לשבור קונכייה. ואם עושים זאת, מזינים את המוח שיכול להיות גדול יותר. זה קרה רק בתקופה הזאת, מיליוני שנים אחרי שבני האדם רק החלו ללכת על שתיים, והמוח שלהם עדיין היה קטן".
ואז הגיעה האמפתיה: התכונה שהרווחנו בדרך
יש דבר נוסף שקורה למי שהולך על שתיים: כל פציעה ברגל מוציאה אותו מאיזון. להולכים על ארבע יש הרבה יותר "ספיירים"', כפי שיודע כל מי שגידל "טרומפלדוג", כלב קטוע רגל, וראה כיצד הוא מסתדר כמעט באופן רגיל.
הפגיעות הזאת, אומר דה־סילבה, היא אולי היתרון שלנו. הוא מכניס לתמונה את מילת המפתח - אמפתיה. "ההשערה שלי היא שהשילוב בין יתרונות ההליכה על שתיים - מוח גדול, ידיים שמכינות כלים - לצד החסרונות שלה, כלומר הפגיעות של כל פרט, דחפה את בני האדם ליצור סביבה יותר חברתית, שעוזרת יותר למי שפגוע.
"לדוגמה, כשהמוח גדל בזכות המשאבים הנוספים שהידיים המשוחררות הביאו, התינוק היה צריך להסתובב בתעלת הלידה. במצב כזה, ללידה עם עזרה מיילדותית יש יתרון, ושוב ניתנת דחיפה לכיוון הקהילתיות. אפשר לראות בשלד של לוסי שהאגן שלה בנוי באופן שמרמז שכבר אצלה הילוד הסתובב בתעלת הלידה". מחקרו של דה־סילבה, ששחזר את מבנה האגן של מין זה מתוך ממצאים שאותרו בשנים האחרונות, אפשר להגיע למסקנה הזאת. הגישה שלו מנוגדת לגישה שאומרת שייצור כלי נשק היה היתרון הגדול ביותר שההזדקפות והידיים המשוחררות נתנו לנו.
אמפתיה בתוך הקבוצה היא לא מאפיין ייחודי של בני אדם.
"נכון. אם חיה בעדר נפצעה מטורף אבל הצליחה לברוח, במינים מסוימים העדר יקיף אותה, אלא אם כן יהיה בכך סיכון לעדר כולו. קופי האדם מטפלים ממש באופן אקטיבי. ראינו בטבע קופה שקטפה צמח ומרחה אותו על חתך ביד של הגור שלה. אם שימפנזות, הקרובות הוותיקות שלנו, משתמשות ברפואה, סביר להניח שגם מיני אדם יחסית מפותחים כמו לוסי עשו זאת".
אז מה בסופו של דבר מיוחד באנטומיה שלנו שאפשר לנו להיות מי שאנחנו?
"אה, אני לא חושב שיש משהו כזה. אנחנו לא היחידים שמכינים כלים, לא היחידים שמתקשרים בשפה - להומו ארקטוס די בוודאות הייתה שפה עם סוג של סמליות והפשטה. יש לנו מוח גדול, אבל יש עוד חיות עם מוחות גדולים. אנחנו מין מגניב, כן? עשינו דברים מרהיבים. אנחנו ייחודיים במה שאנחנו עושים - בשימוש שלנו במוח, בשפה ובקהילה כדי להפיק יותר משאבים מהסביבה. אבל אני לא חושב שההבדל הזה נובע רק מאיזושהי קפיצה באנטומיה שהתרחשה רק אצלנו.
"זה היה שילוב של אנטומיה עם שינוי סביבתי. מיני האדם שקדמו לנו נחשפו לסביבה שהשתנתה במהירות, ועדיף היה להם להתאים את עצמם לסביבה כדי לשרוד, או לנדוד לסביבה אחרת. אנחנו קיבלנו סביבה מפנקת, מאוד יציבה ב־10,000 השנים האחרונות, וזו סביבה שנתנה יתרון ליכולת הזו להפיק משאבים מהסביבה ולשנות אותה כדי להקל על חיינו. ורק בגלל זה ההליכה על שתיים, הידיים החופשיות עם האגודלים שלהן, המוח הגדול, הקהילה והשפה נתנו לנו את מה שקיבלנו מהם. ממש עניין של מזל, להיות בזמן הנכון במקום הנכון, עם המאפיינים הנכונים".
במינים אחרים, ההליכה על שתיים שחררה את הידיים, אבל הן לא החלו לייצר כלים אלא הפכו לכלים בעצמן. לדוגמה, אצל הציפורים הן כנפיים. במינים קדומים אחרים, שכבר לא איתנו, הן הפכו לאתי חפירה או לסכינים. באחרים הן התנוונו. רק אצלנו הידיים החופשיות פגשו סביבה שמתגמלת ייצור כלים. הסביבה המפנקת הזאת גם אפשרה לאוכלוסיית האדם לגדול, ומתוך הגידול נוצרו קהילות גדולות יותר ויותר והמבנים החברתיים הפכו עשירים ומורכבים יותר, וכך גם השפה.
"ואז כשמישהו מת, הרעיונות שלו לא מתו איתו וזה אפשר את ההתפתחות של טכנולוגיות שונות שהשתבחו מדור לדור", אומר דה־סילבה. "אבל אם בני האדם עם האנטומיה הנוכחית שלנו היינו מופיעים על פני הכדור לא בסביבה הזו אלא מיליון שנה קודם לכן, כל זה לא היה קורה".
לפני 100־300 אלף שנה היו בעולם עוד שמונה מיני אדם הולכים על שתיים, וזה לא עזר להם. "אנחנו לפעמים אומרים 'ניצחנו! כבשנו!'. אני רואה את זה אחרת. זו לא הייתה גזירת גורל שדווקא אנחנו נשרוד. זה קרה כמעט במקרה, וחלקית משום שספגנו לתוכנו גנומים מוצלחים של מ יני אדם אחרים. אנחנו כור ההיתוך של המינים".
עם הפנים לעתיד: האם יידרש סוג אחר של אדם?
אולי עכשיו דברים משתנים, אומר דה־סילבה. "יכול להיות שהסביבה הופכת לפחות יציבה. אולי הימים שבהם מניפולציה של הסביבה כמו שאנחנו עושים כרגע כבר לא תספיק, ויידרש שינוי אנטומי משמעותי כדי לשרוד".
יש עוד חיה שיש לה סיכוי מתישהו לעשות את מה שאנחנו עשינו?
"הלוואי שהייתה, כי אז היינו יכולים להשוות את הדומה ואת השונה בינינו ולהבין את עצמנו טוב יותר. בינתיים אנחנו לומדים את קופי האדם".
רבות דובר על המוח הגדול של בני האדם. ראיתי מחקר שלך שטען שהמוח שלנו דווקא מתכווץ.
"יש תפיסה שגויה שלפיה המוח של בני אדם כל הזמן גדל וגדל, ואם שואלים אנשים על עתיד האבולוציה, רבים מהם מדברים על מוח שיהיה יותר ויותר גדול לעומת גוף יותר ויותר מנוון. אבל לאדם הניאנדרטלי היה מוח גדול משלנו, ולבני האדם באותו זמן היה מוח גדול כמו שלהם. מאז איבדנו רקמת מוח בערך כגודלו של לימון.
"אנחנו לא יודעים בדיוק למה. אולי המוח שלנו נעשה יותר יעיל, כמו המחשבים שלנו, שגם הם קטנו. אולי זה קרה כי גם הגוף שלנו קטן קצת, וקשה היה יותר לשאת את המוח הזה. אולי הוצאנו חלק מתפקידי המוח לחברה שלנו. הפכנו לרשת מוחות במקום מוח אחד". ואולי זה, בסופו של דבר, מה שהופך אותנו לאנושיים.