דונלד טראמפ בריאיון לכתבים השבוע / צילום: Reuters, Kevin Lamarque
המילים "כניעה ללא תנאי" הן מן הנדירות ביותר באוצר המלים של נשיאי ארה"ב. בכל תולדות הרפובליקה, 235 שנה, הן נשמעו אולי פעמיים, בתנאים של מלחמה טוטלית: במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת העולם השנייה.
● יואב קרני, פרשנות | למה טראמפ מתכוון כשהוא אומר לאיראן "כניעה ללא תנאי", ומי עשה זאת לפניו?
● דין שמואל אלמס, פרשנות | ישראל לוטשת עיניים לטראמפ, ומתקן הגרעין הוא לא הסיבה היחידה
● כותרות העיתונים בעולם | המנהיג שהודה: ישראל עושה באיראן את העבודה המלוכלכת עבור העולם
אנחנו יודעים שדונלד טראמפ אינו אמון על היסטוריה. בניגוד לרוב הנשיאים שקדמו לו, הוא אינו קורא ביוגרפיות לפני השינה. אבל מפעם לפעם הוא נאחז בזכרם של נשיאים מהוללים, בעיקר כדי לטעון לשוויון איתם, או ליתרון על פניהם בפנתיאון הלאומי.
קשה לדעת אם הוא מכיר את פרטי אנחתו של טדי רוזוולט, הנשיא הראשון של המאה ה־20. טדי ר. חתר לגדולה, אבל חשש שלא יגיע אליה, מפני שלא ניתנה לו ההזדמנות להנהיג את ארה"ב בזמן מלחמה.
למען האמת, טדי הנ"ל רשם השג היסטורי במהלך כהונתו: הוא השכין שלום בין רוסיה ליפן, אשר לחמו על הגמוניה במזרח האוקיינוס השקט. טדי היה האמריקאי הראשון שקיבל פרס נובל לשלום, משאת־נפשו של טראמפ. הפרדוקס הזה, שאיש מלחמה כטדי רוזוולט סיים עטור פרס שלום, דגדג את חושיהם של נשיאים אמריקאיים נוספים. רונלד רייגן, למשל, שהיה ידוע באנטי־קומוניזם קנאי, חתר אל נובל בשלוש שנות נשיאותו האחרונות; לשווא, אף כי הוא היה ראוי לאשראי ניכר על הבנת הפוטנציאל של מיכאיל גורבצ'וב.
פרנקלין רצה לעזור
אין זה מן הנמנע שהפרדוקס של טדי מסביר במידה כלשהי את טראמפ: שלום ומלחמה משמשים אצלו בערבוביה. הוא השתלט על מפלגה פוליטית, שעד בואו הייתה מפורסמת בניציותה בעניינים בין לאומיים, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. הוא החזיר אותה אל מקורותיה הבדלניים, לפני מאה שנה ויותר, כאשר נשיאיה ומחוקקיה החליטו להפנות עורף לאירופה, ולוותר על הניסיון לכונן סדר בין לאומי חדש להבטחת השלום. התוצאה הייתה היטלר.
מן הימים ההם טראמפ שאל את הביטוי 'אמריקה תחילה'. ממש ערב מלחמת העולם השנייה, 'אמריקה תחילה' נהנתה מפופולריות ניכרת, בציבור ובקונגרס. הנשיא פרנקלין רוזוולט, דודנו הרחוק של טדי הנ"ל, רצה לעזור לדמוקרטיות הנחלשות, ואר כך לבריטניה הנצורה, אבל הוא ידע שהקונגרס יסכל כל ניסיון כזה. רק ההתקפה היפנית על פרל הרבור, והחלטת היטלר להכריז מלחמה על ארה"ב, העמידו חיילים אמריקאיים על אדמת אירופה שנה וחצי ויותר אחר כך.
רוזוולט הוא שהשתמש במלים "כניעה ללא תנאי" בינואר 1943 כלפי גרמניה הנאצית. זה היה כמעט שנתיים וחצי לפני תום המלחמה. זו הייתה העזה ניכרת, ואולי פזיזה. אבל היא ביטאה נחישות וביטחון עצמי, ובזה היה כוחה.
זה התחיל ב־1992
האמריקאים התחילו להתוודע אל בדלנותו של טראמפ ב־2015, כאשר דיבר בעצרות הבחירות שלו נגד 'מלחמות־הנצח', שאליהן נגררה אמריקה בידי שורה של נשיאים, דמוקרטים ורפובליקאים. הוא דיבר נגד מלחמות כאלה עוד לפני שהציג את מועמדותו לנשיאות. מחרוזת של ציוצים בין 2011 ל־2013 כללה האשמות שברק אובמה גמר אומר לצאת למלחמה נגד איראן כדי לחזק את האגו שלו, או מפני שלא היו לו הכישורים לשאת ולתת.
אלה כמובן היו הקנטות־סרק. לא היתה כל סיבה להניח שאובמה יתקוף את איראן. טראמפ היה זקוק לתשומת לב, והתקפות אישיות על אובמה תמיד הועילו לבעלי שאיפות פוליטיות בימין האמריקאי.
שורשי הבדלנות הרפובליקאית של זמננו עמוקים מטראמפ. הם חזרו ובצבצו מעל לפני השטח בבחירות של 1992, כאשר עיתונאי ימני קיצוני, פטריק ביוקנן, התמודד נגד הנשיא ג'ורג' בוש האב במקדימות הרפובליקאיות, ונחל השג סנסציוני בסיבוב הראשון.
זה היה זמן קצר לאחר שהתערבות אמריקאית קצרה ומעוטת־אבדות שחררה את כוויית מידי סדאם חוסיין. ביוקנן היה אולי המתנגד הימני הקולני ביותר של המלחמה ההיא. הוא כתב מאמרים שמהם נדפו ניחוחות אנטישמיים, בוודאי אנטי־ישראליים חריפים.
הוא טען כי את המלחמה מלבה השדולה הפרו־ישראלית. על הכוונת שלו נמצאו בעיקר הניאו־שמרנים, מצטרפים חדשים אל המפלגה הרפובליקאית שהיו ידועים בניציותם, וגם בריבוי יהודים בין מנהיגיהם. איש לא התייחס ברצינות אל כניסתו הפתאומית אל המרוץ לנשיאות, והישגיו המוקדמים טרפו את הקלפים במפלגה. בוש נחלש, והתחילה להיסלל הדרך לניצחון ביל קלינטון. ביוקנן פרסם אחר כך ספר, שבו התלונן על התערבות ארה"ב במלחמת העולם השנייה נגד היטלר.
ביוקנן העניק השראה, לא בלבדית, לאגף הקלאסי של שמרנים רפובליקאיים, שהתנגדו להתערבות מעבר לים. הם גם היו צוננים מאוד, או אפילו עוינים, כלפי ישראל. הם היו בדרך כלל רדומים, או שוליים לחלוטין בימי המלחמה הקרה. אז, הימין כולו, כולל ביוקנן, היו מאוחדים בחזית אנטי-קומוניסטית. אבל תבוסת הקומוניזם הסובייטי הפיחה בהם חיים חדשים. בדלנותם התיישבה גם עם צרכים כלכליים ופיננסיים. החוב הלאומי של ארה״ב תפח והלך, והביקורת על הוצאות מעבר לים קיבלה משנה תוקף.
כמובן, רגשי בדלנות כאלה היו נחלת השמאל הרדיקלי מאז ומעולם. יש קירבה רטורית ניכרת בענייני חוץ בין האגפים הקיצוניים של כל אחת מן המפלגות, גם אם תהום רעיונית עצומה רובצת ביניהם כמעט בכל עניין אחר. קחו למשל את הסנאטור העצמאי ברני סנדרס, בעל עבר מרקסיסטי מובהק. הוא נשא ביום ג' נאום נגד התערבות אמריקאית במלחמת איראן, שכללה התקפה מרה על ישראל ועל בנימין נתניהו. חלקים שלו היו יכולים להיכלל ללא קושי ברפרטואר של הימין הבדלני.
מרד נגד טראמפ?
לבדלנות הימנית יש עכשיו חשיבות מיוחדת, מפני שהיא ניכרת בתוך מחנה MAGA ('החזירו את אמריקה אל גדולתה'), נאמני טראמפ בלב ובנפש.
אין זה מן הנמנע שנכונותו של טראמפ להצטרף למלחמה נגד איראן, או לשקול הצטרפות כזאת, תהיה הדוגמא הראשונה של בקע ב־MAGA. בעיני טראמפ, כל גילוי של ביקורת הוא חטא בלתי נסלח, המזכה את בעליו בכינוי RINO, ראשי־תיבות אנגליים של 'רפובליקאי בשם בלבד'. הכינוי הזה חיסל את הקריירה הפוליטית כמעט של כל מקבליו.
מן הטעם הזה קשה להאמין שמרד גלוי אמנם יפרוץ. זה יתברר, כאשר ייעשה ניסיון בבית הנבחרים לקבל החלטה, שתאסור על טראמפ להתערב במלחמה. סביר שהדמוקרטים, רובם ככולם, יתמכו בהחלטה כזאת. לרפובליקאים יש רוב זעיר. עריקה של שלושה רפובליקאים עשויה להספיק לקבלת החלטה כזאת.
ישראלים רשאים לצפות בחיל ורעדה. חזית משותפת רחבה מספיק תבשר רעות ליחסי ישראל־ארה"ב. המלחמה בעזה, ועכשיו המלחמה באיראן, מאיצות את הפנייה נגד ישראל בתוך המפלגה הדמוקרטית. שם היא לובשת ממדים של שריפת־יער. אם גיציה יבעירו גם עצים רפובליקאיים או אז אפילו מייק האקאבי לא יוכל להציל את ישראל.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר