ניר וברית בן עמרם, בעלי בלונדי גריל צ'יז / צילום: משה ניסים
אחרי שהעסקים שלהם נסגרו בתקופת הקורונה, ניר וברית בן עמרם החליטו לעבור לגליל העליון ולפתוח בית קפה במושב שאר ישוב. הם השכירו מקום, שיפצו, דאגו כמעט להכול, ורק חיכו לדלתות שהיו אמורות להגיע, ב-8 באוקטובר 2023. יום לפני, כששערי הגיהינום נפתחו, הם הבינו שהחלום שלהם נגמר.
● ביקרנו בסוד המקומי שהתפוצץ בטיקטוק, והבנו למה התור משתרך עד נתב"ג
● ביקרנו בשלושה יישובים שחוגגים כריסמס. אלה האטרקציות המרכזיות
"ביום ראשון כבר פינו אותנו מהבית", אומרת ברית. "זה הביא לתסכול גדול. חזרתי לירושלים ופתאום הייתי צריכה להיות שוב שכירה, היה לי קשה לשאת את זה. כל המלחמה אמרתי לניר שאני לא יכולה להיות שכירה יותר, אבל אני מפחדת לעשות עוד השקעה כלכלית. הכספים שזרקנו בצפון על העסק עדיין לא חזרנו אלינו".
ולמרות הפחד, ניר לא ויתר ויום אחד פשוט סיפר לברית שהוא חתם על חוזה ושהיא פותחת בית קפה חדש. אלא שגם כאן המזל לא האיר פנים בתחילת הדרך. "שבוע אחרי הפתיחה החלה המערכה מול איראן. זה כבר השלב שתלשתי שיערות. חיילים צוחקים איתי שבפעם הבאה שאנחנו מחליטים לפתוח עסק - שאשלח להם כבר צו 8. אבל בתור אמא לארבעה ילדים, אין לי פריבילגיה להתייאש".
ומה קרה בתוכך?
"רעדתי, לא יכלתי לנשום. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתכסות עד מעל הראש. אבל בשביל זה גם יש את ניר שדוחף קדימה ומחזק".
"ביום אחד נסגרו שני העסקים שלנו"
כשיושבים ב"בלונדי גריל צ'יז", שבעמק רפאים בירושלים, אי אפשר להתעלם מהטעמים (הביס ממאפה פירות היער היה מהטובים שטעמתי) ומהמראה (כריך מרהיב עם גבינות שנוטפות ממנו), אבל גולת הכותרת האמיתית של המקום היא ההון האנושי שלו.
קשה להסביר את זה בלי ליפול לקלישאות, אבל המקום רחוק מלהיות רק בית קפה: כל לקוח שנכנס הופך ברגע לחבר של הבעלים, על הקירות מאחורה תלויים ציורי ילדים, ופתאום בלי קשר צצה על השולחן שלנו סופגניית פירות יער שלא הזמנו. ככה סתם, כי הבינו שאנחנו אוהבים פירות יער.
"השכונה שאנו נמצאים בה מדהימה", מספרת ברית, "פעם ראשונה בחיים אני עושה מה שאני אמורה לעשות - שזה הרבה מעבר למאפים - זה לארח, לשמוע סיפורים, להיות חלק מהחיים של האנשים כאן. כשאנשים נכנסים ואומרים שזרקתי אותם לבית של סבתא - אני יודעת שאנחנו בכיוון. אפשר לקנות אלף מאפים טעימים, אבל זה לא מה שאני מחפשת. אני רוצה לעורר באנשים זיכרונות".
הסיפור של ברית, למעשה, מתחיל עוד לפני הקורונה: "במשך שנים הייתי בכלל גננת. אהבתי מאוד לאפות עם הילדים, וכשנולדו לי ילדים - פתחתי משפחתון בבית והיינו אופים בו כל הזמן".
"יום אחד הבת שלי אמרה לי שכשהיא תגדל היא תרצה להיות אמא. אמרתי לה שהיא יכולה להיות עוד דברים, אבל היא לא רצתה. באותו יום הלכתי לניר ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד קונדיטוריה - הבנתי שהיא מסתכלת עליי, שאני כל היום בבית, וזו לא הדוגמה שרציתי לתת".
בשנת 2019, אחרי שעבדה כמה שנים כקונדיטורית שכירה, בן זוגה (שבעצמו החזיק עסק לכריכים וחנות) שאל אותה אם היא רוצה לפתוח בית קפה משלה. היא החליטה ללכת על זה, והעסק רץ במשך שנה, אלא שאז הגיעה הקורונה. "ביום אחד נסגרו שני העסקים - שלי ושל ניר. זו הייתה דאגה כלכלית מטורפת, היו לנו כבר ארבעה ילדים. במשך חודשים השכירות המשיכה לדפוק, הפסדנו המון כסף. בסוף החלטנו לסגור וישבנו בבית בלי עבודה".
"הרגשנו שאם קשה - המדינה רוצה להקשות עוד יותר"
משם, ברית וניר החליטו לשנות כיוון ועברו לגור במושב שאר ישוב. "כשאתה מגיע לצפון אתה חוטף כאפה. חיפשנו תעסוקה בענף המזון, ועל אותן משרות שאתה מקבל במרכז שכר מכובד, שם אתה מקבל מינימום".
השניים, כאמור, החליטו להקים עסק משל עצמם אך המלחמה טרפה עבורם שוב את הקלפים והם נאלצו לחזור לירושלים. במאי האחרון ברית פתחה את העסק החדש, וניר הצטרף אליה יותר מאוחר. "זכיתי בפרטנר מדהים", אומרת ברית, "זה לא מתאים לכל זוג, אבל כל אחד מאיתנו יודע את מקומו. יש תסכולים, וזה מאוד קשה לנהל עסק ובית ביחד, אבל זה רק מחזק את הקשר שלנו עוד יותר".
ולאורך כל הדרך, איפה הייתה המדינה?
"בקורונה קיבלנו מענקים כמו כולם, ובמלחמה היו מענקים של מפונים - אבל בהרבה מקומות הרגשתי שאם קשה, המדינה רוצה להקשות יותר. כשפינו אותנו לירושלים במלחמה, הייתי צריכה לדפוק על דלתות של מנהלים שיקבלו את הילדים שלי לבתי ספר. המענקים, כמובן, לא נכנסים באופן אוטומטי - כל חודש צריך לעדכן את הסטטוס, כאילו משהו השתנה".
"ברור שיש אנשים לא ישרים שיכלו לנצל את המערכת, אבל גם ככה התמודדנו נפשית עם דברים לא פשוטים. מי שלא עבר את זה לא יבין".
המסע הארוך היה שווה את זה?
"קשה להגיד את זה. אני מאמינה שיש בעולם מספיק שפע, והוא לא צריך להגיע דרך סבל. אבל כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעבור".
ואיך הולך בחנוכה?
"מדהים. בשבילי להיות חלק מהחג של האנשים ולהכניס להם קצת מתיקות לחיים הלא פשוטים האלו - זה עולם ומלואו. אני אומרת תודה על מה שיש, ומתפללת תמיד ליותר".