עסקת הגז עם מצרים יוצאת לדרך / עיצוב: אלישע נדב
לקראת סוף 2025 ניתן היתר היצוא לעסקת הגז הגדולה בתולדות ישראל, בהיקף של כ־35 מיליארד דולר. במסגרת הסכם הגז הטבעי ממאגר לוויתן, בנפח של 130 BCM (15%-13% ממאגרי הגז של ישראל), עתיד להימכר למצרים עד 2040 - ולהכניס כ-58 מיליארד שקל לקופת המדינה וסכום דומה לשותפות המאגר. העסקה צפויה גם להבטיח מחירי גז נמוכים יחסית לשוק המקומי, אך ההחלטה על כך התקבלה אחרי חתימת הסכם היצוא, ולכן מעקרת את היציבות הרגולטורית ועלולה לעכב חיפושי גז חדשים.
ההסכם המדובר נחתם כבר באוגוסט האחרון, אבל רגע לפני מתן היתר היצוא הסופי בלם משרד האנרגיה את המהלך. ברקע עמדה קריסת הסכם הגז בין חברת החשמל למאגר תמר - שהייתה אמורה לשמש עוגן לאספקת גז לשוק המקומי. אך כוח שוק ניכר של מאגר תמר יחד עם הצטרפותן של חלק מהשותפות לניסיונות למקסם את מחירי הגז - טרפד את העסקה.
אז במשרד האנרגיה החליטו לנצל את הרצון לחתום עסקה עם מצרים ודרשו עוד הטבות של הרגע האחרון. בלוויתן הסכימו למכור גז במחיר מעט נמוך יותר וגם התחייבו לספקו למשק המקומי בראש ובראשונה בכל נקודת זמן - אך בתמורה דרשו לאשר את מלוא קיבולת היצוא בהסכם (130 BCM). השינוי הזה, שנחתם כעת, צפוי לזרז מאוד את ההקמה של תחנות כוח מונעות בגז בישראל, ואלה הכרחיות לתחרות בענף הייצור המקומי ולשמירה על חשמל זול יחסית.
האם מדובר בהסכם טוב לישראל? המצדדים טוענים שלא רק שהעסקה צפויה להכניס סכומי עתק לקופת המדינה, אלא שהיא גם תאפשר פיתוח נוסף של מאגר לוויתן - מה שבעקיפין יכניס עוד גז חדש למשק. לכך ניתן להוסיף את ההשפעה הגאו־פוליטית - חיזוק הסכמי השלום והפחתת המתיחות מול מצרים על רקע המלחמה בעזה. הכול בברכתה של ארה"ב, שמעוניינת לעודד סחר מסוג זה בין בעלות בריתה באזור.
יתרה על כך, עסקת יצוא בהיקף כזה מצמצמת את הסיכוי להתקרבות אנרגטית בין מצרים לקטאר - ספקית הגז הגדולה באזור, שביכולתה לספק למצרים גז טבעי מונזל (LNG). אומנם מדובר בגז יקר יותר, אך מצרים זקוקה לגז ממקור כלשהו כמו אוויר לנשימה.
במקביל יצוא הגז מגדיל את התמריץ של חברות הגז להרחיב את פעילות החיפושים, במטרה לאתר מאגרים נוספים שיוכלו להצדיק מחירי גז הקרובים יותר לרמות הנהוגות במערב. זאת בשעה שהמחיר שמשלם המשק בישראל נחשב נמוך במיוחד בסטנדרטים בינלאומיים. כך למשל, בבורסת הגז ההולנדית המחיר הוא כ־13.9 דולר ליחידת חום (BTU), ואילו בישראל הוא נע סביב 4.5 דולרים בלבד. אומנם המשק הישראלי נהנה מהפער הזה, אך מנגד הוא מציב את ישראל כשוק פחות אטרקטיבי להשקעות עתידיות בחיפושי גז.
מוכרים למצרים נתח דרמטי
מתנגדי העסקה טוענים כי מדובר במהלך שמוציא החוצה חלק ניכר מהגז שברזרבה הישראלית. החברות המפעילות את המאגרים מעריכות כי ברשותן מעט יותר מ־1,000 BCM (מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי), במשרד האנרגיה נוקטים גישה שמרנית יותר ומעריכים את היקף העתודות בכ־850 BCM בלבד.
מתוך הרזרבות האלה צפויה ישראל למכור למצרים 130 BCM, שהם שיעור משמעותי ממשק הגז הישראלי. זה דרמטי, שכן כיוון שצריכת החשמל בישראל (ובעולם) רק הולכת וגוברת, בתוך 23-20 שנה צפויה המדינה להפוך ליבואנית גז בהיקפים משמעותיים. או במילים אחרות: כל מולקולת גז שאנחנו מוכרים החוצה - היא כזו שלא נוכל לצרוך בעצמנו בעתיד. וכשתגיע העת ונצטרך לייבא את הגז, נשלם יותר.
אז מה עדיף? במועצה הלאומית לכלכלה ערכו תחשיב שמסקנתו הייתה כי עד 2048 המשק הישראלי ירוויח 11.5 מיליארד דולר יותר אם הוא ייצא את הגז - מאשר אם ישמור אותו למשק המקומי בלבד. לאחר מכן לא יהיה הבדל משמעותי בין שני התרחישים, זאת מכיוון שרווח מיידי מהוון שווה יותר מהפסד עתידי.
למרות הביקורת שעורר החישוב הוא עדיין אחד השיקולים שהנחו את ועדת דיין (שהוקמה לבחינת עתיד משק הגז הטבעי) להשאיר על כנו את היקף כמויות הגז שיש לשמור בהסכם לטובת המשק המקומי - ולא להרחיב או לצמצם אותו, כפי שדרשו באוצר. עם זאת, הוועדה הודתה שיבוא הגז העתידי הוא אפשרות שיש להתכונן אליה, והמליצו על הקמת תשתיות יבוא ואחסון כדי לאפשר תחרות בריאה גם ביום שאחרי.