פרופ' אוליבר הארט / צילום: אלון גלבוע
בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת, בימי מרד הסטודנטים, סיים פרופ' אוליבר הארט, לימים חתן פרס נובל לכלכלה, את התואר הראשון שלו במתמטיקה. "הבנתי שאני לא רוצה להיות מתמטיקאי, ומצד שני עדיין לא רציתי עבודה אמיתית, זה לא היה באופנה ב־1969", הוא צוחק. כשהבין שמתמטיקה יכולה לשמש אותו בלימודי כלכלה, הוא נדלק.
● לא מסתכלים על תוצאות בדיקות? החוקר שמגלה מתי אנחנו נמנעים ממידע
● מערכת החיסון נלחמת חזרה: 3 מחקרים שיעזרו למנוע את מחלות העתיד
"הייתי טיפוס די פוליטי ואהבתי להתווכח עם אנשים, אבל ברגע שהם שלפו טיעונים מעולם הכלכלה, לא היה לי מה לענות להם. נמאס לי להפסיד בוויכוח והחלטתי שאלמד את הנושא", הוא מספר בראיון לגלובס.
והיית כנראה הסוציאליסט היחיד בפקולטה.
"לא נשארתי כזה הרבה זמן. הסוציאליזם שלי היה מבוסס על מה שלמדתי בבית, על שאיפה לחברה צודקת, ועל התפיסה שאנשים שרוצים כסף ומאמינים בקפיטליזם הם בהכרח תאבי בצע. אך זו הייתה תחושת בטן ולא באמת טיעון מבוסס. כשלומדים כלכלה ומכירים את הרעיונות של היד הנעלמה ושיווי המשקל של השוק, מבינים שגם הקפיטליזם הוא מנגנון מאוד יעיל".
אבל כשבוחנים את גוף העבודות של הארט, נראה שהפער הזה, בין הרעיון של חברה צודקת לבין קפיטליזם, נשאר לא פתור והוא הקדיש את חייו האקדמיים כדי לנסות לגשר עליו. גם אם לא התכוון לכך, כל מחקריו של הארט עוסקים בפנים השונות של מה שהוא מזהה ככשל שוק: בעוד שכסף, חומרי גלם ושעות עבודה הם מדידים ולכן נכנסו למשוואות הכלכליות, הוגנות וערכים נזנחו, אף שיש להם חלק בכלכלה.
"זה לא שבני האדם אינם מעוניינים בדברים מהקטגוריה השנייה", אומר הארט. "הם פשוט לא יודעים איך למדוד אותם, ואז הם מזניחים אותם במשוואות שלהם, ועם הזמן מתקבעת התפיסה שהדברים הללו אינם חשובים, או לפחות שאין להם מקום בכלכלה".
הקולגות שלך בטח אומרים, תסביר לנו איך זו כלכלה.
"חלקם חושבים שיצאתי מדעתי".
הארט רוצה להחזיר את הערכים, קודם כול לתוך המשוואות והחשיבה הכלכלית, ומשם לתוך החיים הכלכליים האמיתיים: לחוזים, לישיבות הדירקטוריון ולאספות בעלי המניות. בימים אלה הוא מנסה לקיים רעיון חתרני - בעלי המניות מן הציבור, כל אחד ואחד מהם (גם אם המניות מוחזקות דרך קרנות), יצביעו באופן דמוקרטי לגבי מידת האחריות הציבורית של החברות.
השבוע הוא הגיע לישראל כמרצה אורח בכנס השנתי של מרכז האחריות החברתית (ESG) של אוניברסיטת רייכמן. המרכז קם לפני שנתיים, ומאז כאילו עברו 20 שנה על עולם ה־ESG. אפילו פרופ' ניראון חשאי, דיקאן בית הספר למינהל עסקים אריסון שבו הוקם המרכז, הודה בכנס כי התחום כבר הספיק לצאת מהאופנה מאז שהמרכז הוקם, על רקע התהפוכות הגלובליות. ובכל זאת, ראשי המרכז חשאי ופרופ' עלי בוקשפאן מהפקולטה למשפטים מאמינים שהוא נחוץ מאי פעם. כמומחה לתנאי אי־ודאות וכמי שעדיין מאמין בחברה האנושית, הארט נבחר לשאת את דברי הפתיחה.
"השאלה מה פרטי או ציבורי היא כלכלית"
הארט, בן למשפחת רופאים יהודית־בריטית, קיבל את פרס הנובל ב־2016 על גישתו לפתרון בעיית החוזים הלא־מושלמים. הנחת היסוד היא שאף חוזה אינו יכול לנבא מראש את כל המצבים שהצדדים יידרשו להם בעתיד, וככל שהעולם הופך יותר הפכפך וההתפתחויות הטכנולוגיות יותר מהירות - ההנחה הזאת נכונה עוד יותר. ובכל זאת כולנו חותמים על חוזים כל הזמן - כעובדים, כשוכרי דירות או בעלים שלהן, כמשקיעים או כנותני הלוואות, ואפילו בזוגיות.
"הכלכלה הקלאסית מדברת על דברים מאוד פשוטים: את מייצרת מוצר ואני משלם לך ומקבל בדיוק את מה שביקשתי ובכך מסתיים הקשר החוזי. אבל החיים מורכבים יותר. ככל שהקשר החוזי ארוך יותר, העתיד נכנס לתוך המשוואה, והוא לעולם בלתי ניתן לניבוי מלא", אומר הארט.

מה עושים כשנתקלים בבעיה שאינה כתובה בחוזה? אחת העבודות הראשונות של הארט הייתה להגדיר שהדבר הכי חשוב בחוזה הוא לא בהכרח מה הוא אומר, אלא מי זכאי להכריע במקרים שבהם אין תשובה על הנייר.
הוא הסיק מכך כמה מסקנות כלכליות. לדוגמה, הוא הגדיר שאת החלקים הכי לא ברורים בהסכם כדאי להחזיק במקום שבו יש לכם הכי הרבה אמון בגורם המכריע, ואפילו הכי טוב - אצלכם בבית. וזו הסיבה שבגללה חברות לפעמים קונות חברות אחרות, אבל לא תמיד.
בעזרת הרעיונות של הארט ניתן להגדיר מתמטית עד כמה כדאי לחברה להיות הבעלים של פונקציה מסוימת בפעילותה, ומתי כדאי לרכוש אותה מחברה אחרת, באופן המחייב חוזה. הנה דוגמה בריטית מאוד: נניח שאתם כורי פחם ואני משווקת פחם שרוכשת אותו מכם. אם אני צריכה פחם איכותי וקשה לי להגדיר מראש מה זה באמת אומר, יהיה לי כדאי יותר להיות גם הבעלים של המכרה, על פועליו. אבל אם כל קילו פחם שתוציאו מהמכרה טוב לי באותה מידה, הבעלות פחות חשובה ואפשר לחתום על חוזה.
לפי אותו היגיון, לחברת הייטק קל לכמת הסכמים עם ערוץ הפצה או קבלן ייצור, יותר מאשר את היחסים עם הממציא. לכן את הממציא כדאי להעסיק באופן ישיר ואפילו להפוך אותו לשותף בחברה, כדי לאזן את האינטרסים. זה חשוב גם לממציא עצמו - הוא צפוי להשקיע בחברה השקעות שלא ניתן לאמוד בכסף, וחשוב לו שהוא לא יצטרך אחר כך לריב על התוצאה או על התגמול עם גורמים שהקשר איתם הוא חוזי בלבד.
התיאוריה הזאת מסבירה גם מדוע הסכמי השקעה או הלוואה רבים כוללים מצב שבו כאשר מישהו אינו עומד ביעדיו במסגרת החוזה, הבעלות על החברה או על הנכס עוברת לידי המשקיע או נותן ההלוואה. יש גבול ללחץ שהם יוכלו להפעיל על הבעלים הקיימים במסגרת חוזה קלאסי. בשלב מסוים, התשובה היחידה היא לאחד אינטרסים.
במסגרת אותו רעיון ענה הארט גם על השאלה אם ממשלה צריכה להיות הבעלים של שירות שהיא רוצה לספק לאזרח או שניתן להפקידו בידי קבלן משנה. התשובה היא שככל שהשירות ניתן יותר לכימות (לדוגמה סלילת כביש, הצבת שלטי חוצות, פינוי אשפה), ניתן להוציא את הפרויקט לגורם חיצוני. אם אנחנו רוצים לקבל ערכים כמו איכות, הוגנות, זכויות אדם (לדוגמה, בתי כלא, מוסדות חינוך או בתי חולים), אז עדיף שהממשלה תפעיל אותם ישירות. "כשחושבים על זה כך, מבינים שהשאלה מה צריך להיות פרטי ומה ציבורי היא שאלה כלכלית ולא פוליטית, ואין לה תשובה אחת - תמיד פרטי או תמיד ציבורי, אלא לפי המקרה הספציפי", אומר הארט.
"כעס ונקמה הם חלק מהכלכלה"
על הרעיונות הללו קיבל הארט את פרס נובל. באיזה שלב החל להיווצר הפער בינו לבין לכלכלה המיינסטרימית?
"בשנים האחרונות אני חושב על דרך אחרת לגמרי שבה אפשר לפתור את סוגיית החוזים הלא שלמים, יחד עם עורך דין שוודי בשם דיוויד פרידלינגר, שכבר התנסה בגישה הזו בעבודה שלו בפועל. הרעיון הוא שגם אם איננו יודעים מה יקרה בעתיד, אנחנו יכולים להסכים על העקרונות והערכים שינחו אותנו. אפשר לכתוב בתוך החוזה עצמו דברים כמו: מה כל צד רוצה להשיג מההסכם ומה חשוב לו, ומנגנונים מוסדרים לתקשורת במקרה של חריקות. בחוזה יהיה כתוב במפורש שלא מדובר במשחק סכום אפס, כי הרי אם הוא היה כזה, לא היינו צריכים לעשות את החוזה בכלל".
זה נשמע קצת נאיבי. אתה יכול לתת דוגמה למקרה שבו זה עבד?
"רשת בתי חולים בקנדה העסיקה קבוצה של רופאים שהיו מאוגדים לחברה. עם השנים, גדל היקף העבודה שנדרש מהם, בגלל שינויים במערכת הבריאות הקנדית, והרופאים ביקשו העלאה בשכרם. בחוזה באמת היה כתוב שאפשר להעלות את השכר במקרה של תוספת עבודה אבל לא נקבע באילו תנאים בדיוק. רשת בתי החולים סירבה, ויחסי העבודה נעכרו. הרופאים החלו לסרב לקבל מטופלים חדשים לאשפוז, בטענה ששבועת היפוקרטס דורשת שיטפלו באופן אופטימלי במי שתחת חסותם, אך לא מחייבת אותם לקבל מטופלים חדשים. הרשת הגיבה בכך שהקשיחה חלק מהתנאים, והכול הוביל לרגשות רעים מאוד ולמעשים רעים.
"זה לגמרי לא נדיר שכאשר מגיעים לשלב במערכת היחסים שהחוזה לא צפה, מישהו כופה את דעתו על השני ואז נוצרת תגובת נגד של כעס ואפילו נקמה. למעשה, זה כמעט מתבקש. אבל אז הגיע מועד החתימה על הסכם חדש בין הצדדים. היחסים היו רעים, אבל לא הייתה לאף אחד מם הצדדים אלטרנטיבה טובה באמת. הוחלט שההסכם החדש ייחתם בשיטת העקרונות המנחים. מערכת היחסים השתפרה מאוד. הם נפגשו לעתים קרובות לדון בבעיות שעלו, בתקשורת טובה.
"בהמשך נוצרה הזדמנות לבחון את הנושא, כשחוק החולה הנוטה למות נחקק בקנדה, ולרופאים נוספה עבודה קשה - לדון בשאלות סוף חיים עם המטופלים. השאלה הייתה איך לשפות אותם על העבודה הנוספת. שני הצדדים הצליחו לנהל את הדיון על פי העקרונות המנחים ולהגיע לפתרון. אחר כך בתקופת הקורונה, הייתה לרופאים דווקא פחות עבודה כי בוטלו פעולות אלקטיביות, והם הסכימו להפחית את התשלום שקיבלו. האם זה היה יכול לקרות תחת ההסכם הקודם? לעולם לא. הם היו מפחדים שלעולם לא יחזירו להם את השכר".
אבל זו כלכלה? זה גישור? זה פשוט להיות נחמדים?
"גם אם כעס ונקמה אינם קיימים במשוואות הכלכליות, הם קיימים בעולם הכלכלי. אם אנחנו משקיעים זמן ורצון טוב בקביעת העקרונות המנחים ומקבלים בחזרה ערך כלכלי לשנינו, לי זה נראה כמו כלכלה. כמובן, זה עובד במערכות יחסים מאוד מסוימות, שבהן חשוב לנו מאוד - גם מבחינה כלכלית - למנוע את הקונפליקטים הקשים.
"למי שאומר שאני נאיבי, אני מראה שקודם כל היו הדוגמאות של הקולגה שלי שעובד ככה, ורק אחר כך היה המאמר. הסכמים כאלה קיימים מרמה של עסקים קטנים ועד ממשלות. אבל באמת, מתעניינים בזה יותר אנשי משפט מאשר הקולגות שלי הכלכלנים".
"בעלי המניות צריכים להיות מקבלי ההחלטות"
הרעיון הזה מחלחל גם לעבודה החדשה ביותר של הארט שעוסקת בדמוקרטיה של שוק ההון, כלומר, עירוב בעלי המניות בחברות בהחלטות שלהן.
"חברות מקבלות החלטות במטרה אך ורק להעלות את הערך הכלכלי של המניה", הוא אומר. "אבל אנחנו חושבים שלו היו שואלים את בעלי המניות מה הם באמת רוצים, ישירות , הם היו אומרים שדברים נוספים מעניינים אותם חוץ מכסף".
הארט מציין שהכלכלה הקלאסית אומרת שחברות יעשו בשביל בעלי המניות כסף, ואם הם רוצים לעשות טוב בעולם, הם כבר ישקיעו את הכסף שלהם איך שהם מבינים. לדבריו, יש כמה בעיות עם הגישה הזאת. אחת מהן היא שלפעמים את הנזק שעושות חברות ניתן למנוע מראש, אבל ייקח אינסוף כסף לתקן. בעייה אחרת היא שבעלי המניות אינם מכירים מספיק את הפעולות של החברות. ושלישית, התמריץ של המנכ"ל לרוב קשור רק במחיר המניה, ולא בכלל האינטרסים של בעלי המניות. זה מעוות את ההחלטות של החברות.
זה באמת מתחבר לרעיון ה־ESG.
"נכון, אם כי בניגוד לרעיון של 'שותפי ערך' (Stakeholders) רבים בחברה, כלומר המחשבה שהחברה צריכה להביא בחשבון לא רק את בעלי המניות שלה אלא גם את צורכי הלקוחות, השכנים והחברה בכללותה - הרעיון שאני מציע נשאר ממוקד בבעלי המניות, שהם באמת הבעלים של החברה וצריכים להיות מקבלי ההחלטות.
"אנחנו שואלים משהו כמו האם בעלי המניות תמיד יהיו מעוניינים שנזהם יותר אם זה יגרום לעלייה במניה שלהם? או שהם רוצים שנאזן בין הדברים? לא יודע. בואו נשאל אותם. האם בעלי המניות של GM שמחו לגלות אחרי מלחמת העולם השנייה שהחברה שלהם סיפקה ציוד לנאצים ממש עד שארה"ב נכנסה למלחמה, במידה שבכירים בממשל הנאצי אמרו שהם לא היו יכולים לכבוש את פולין בלי GM? האם זה היה שווה להם את הכסף? לא יודע. בואו נשאל אותם".
כיום, טוען הארט, בין בעלי המניות מהציבור לבין הנהלות החברות יש כל כך הרבה נתק וגורמי ביניים, שדרך הפילטר הזה יכולים לעבור רק הצרכים שניתן לכמת של בעלי המניות, ולא מכלול הצרכים שלהם.
לכאורה, בטווח הרחוק הדברים מתכנסים. המשקיעים יעזבו חברה שאינה פועלת על פי הערכים שלהם, והמניה שלה תרד.
"לא ממש. בספר שאני כותב כעת, ואמור לצאת לאור לקראת 2027, אני והקולגה שלי פרופ' לואיג'י זינבלס מאוניברסיטת שיקגו דנים בשאלה הזאת ומתברר שבעלי המניות מתחלפים ממילא ולא ממש יודעים ובטח לא לוקחים אחריות בדיעבד על מה שחברה עשתה. אבל אם ישאלו אותם ישירות, זה כבר סיפור אחר".
הגישה הזאת עלולה ליפול לכל מיני הטיות של כלכלה התנהגותית הנובעות מאופן מסגור השאלה. אם נשאל "האם עלינו להשקיע במדינות שמבצעות רצח עם", השאלה יכולה לקבל משמעות שונה אצל אנשים שונים. כנראה גם נקבל תשובות שונות אם הן יהיו אנונימיות או שמיות.
"אנשים גם נוטים לאדישות ולמעורבות נמוכה אם סתם מתקיפים אותם בשאלונים. אנחנו חושבים על גישה אחרת: נבחר בכל פעם מדגם מייצג של בעלי המניות, נניח 150 אנשים, שתפקידם יהיה להכיר לעומק את הנושא שעומד על הפרק ולדון בו, קצת כמו תורנות מושבעים, אבל וולונטרית, או כמו אסיפות אזרחים, שהן אירוע שקורה באמת בפוליטיקה של מדינות מסוימות. הדיון העמוק מפחית מהמשקל של הניסוח המדויק של השאלה".
באירוע ברייכמן השבוע התייחס הארט לישימות המודל הזה לגבי ישראל. הוא התחיל בהודאה שכנראה רק זוכי נובל יכולים להרשות לעצמם: "שיעור הישראלים שמשקיעים בשוק ההון גבוה מבארה"ב. הוא אפילו גבוה מכפי שחשבתי כשהכנתי את ההרצאה הזו. שאלתי את צ'ט ג'יפיטי אבל הוא כנראה הטעה אותי. עד היום הוא לא נתן לי סיבה לא לסמוך עליו, אך אהיה זהיר יותר בהמשך".
אך למרות שבעלי המניות בישראל רבים, מגוונים ופעילים, בארץ יש חברות רבות עם בעל שליטה יחיד, ועבורן המודל לכאורה לא מתאים. "אולם, אם בעל השליטה הוא, למשל, קרן פנסיה, הקרן תוכל לערוך אסיפות בעלי מניות שיקבעו באופן עקרוני מה הם רוצים שהקרן תצביע במקרים שונים הקשורים באחריות חברתית".
אילו התנגדויות מעורר המודל שלך?
"אומרים לי, 'כבר יש דמוקרטיה. אזרחים מצביעים לממשלות, ואז ממשלות עושות רגולציה, וזה המקום שבו ערכים פוגשים את העולם העסקי. הרגולציה היא הערכים', אבל אני אומר - הכסף של החברות כל כך גדול שהוא יכול לדרוס כמעט כל רגולציה, כך שלא זה הפתרון".
הארט מציין שמקביל לעבודה שלו, ובלי שידעה עליה, קרן פנסיה דנית החלה לשאול בעלי מניות להעדפותיהם החברתיות. "כך שיש לנו כבר עדויות מסוימות שזה אפשרי".
נראה שהעולם הפוליטי הולך לכיוון הפוך מזה שהעבודות שלך מסמנות: יותר ציניות, פחות אחריות חברתית, יותר לכיוון של כסף כפריזמה העיקרית שדרכה דברים נבחנים.
"ממשל טראמפ שינה את חוקי ה־SEC כך שיהיה קשה יותר לבעלי המניות להשמיע את קולם. אני חושב שזה רע מאוד, ולא מבוסס על שום היגיון. אני באמת לא מבין מה הם עושים. אבל אפשר יהיה כנראה לבטל חלק מהמהלכים הללו מתישהו, אחרי בחירות האמצע, או אחרי טראמפ. אני לא מאמין שרעיונות שאין בהם היגיון ישרדו לאורך זמן. האמת תצא בסוף".
והאמת היא שבני אדם רוצים הוגנות וחמלה?
"אני לא יודע, אבל אני כן יודע שהתהליכים הכלכליים כפי שהם קיימים היום לא מאפשרים לאנשים לבטא את הערכים הללו בתוך הכלכלה באופן מלא. אני כמובן מאמין שהם רוצים יותר חמלה והוגנות, אחרת לא הייתי טורח לנסות לברר זאת, אבל המנגנון שאני מציע לא מכתיב להם מה לרצות, אלא רק שצריך לשאול אותם".